' שעת הנעילה' שלי החלה ב-1 בנובמבר 1970...

יום ראשון בבוקר, ב' חשוון התשל"א ה-1 בנובמבר 1970, בדיוק לפני 50 שנה. אחי המנוח טומי ליווה אותי בצעד נמרץ מהדירה שלנו ברחוב רש"י-1 בחיפה דרך מרכזה של 'הדר' בואכה רחוב עומר אל-כיאם לא הרחק מ'גן העצמאות' ומתחם בית-המשפט, עד שהגענו לבניין של לשכת-הגיוס. מאחר שמיהר להגיע למקום עבודתו בבניין 'צים', נפרד ממני בחיבוק זריז וחם, הודיע לי שעלי לשמור על עצמי ועל חיי והמשיך בדרכו, מותיר אותי לבד' מוקף עוד עשרות נערים שנקבע להם ה-1 בנובמבר כיום הגיוס לצה"ל.

עד מהרה החל חייל במדים להקריא שמות ולהפנות את שומעיו לעבר האוטובוסים שחנו סמוך לבניין כך שבתוך זמן קצר כבר מצאתי את עצמי יושב באוטובוס אפוף עשן סיגריות, ממתין לאחרון המתגייסים שיעלה וכאשר סגר הנהג את דלתות האוטובוס והחל נוסע בזהירות במורד הכביש המוביל לעיר-התחתית, חשתי סוג של מועקה' כאשר הבנתי כי ברגע זה אני יוצא למסע ארוך אל הלא-נודע ובעוד רגעים אחדים אעזוב את חיפה-אהובתי, אחרי שנאלצתי לנטוש קודם לכן את נהריה, בה עשיתי 10 שנים קודם לכן את צעדיי הראשונים בארץ.

עדיין לא עיכלתי את העובדה לפיה אני בדרכי להתגייס לצבא-ההגנה לישראל, שהרי לא זו בלבד שלפחות חלק ממני היה 'עולה חדש' אלא שבמרוצת השנים התפתח בי סוג של פיצול-אישיות: מצד אחד נחשבתי 'ילד טוב ירושלים', מי שלמד בבית-הספר הראלי-העברי היוקרתי ועד כיתה-יא' בפנימיה הצבאית ואילו מצד שני הערצתי את 'הפושטקים' של 'קומנדו ארמון' בחיפה והייתי חלק בלתי נפרד מהגרעין הקשה והמופרע של אוהדי מכבי חיפה ביציע-ג' באצטדיון קריית-אליעזר...

כל הדרך מחיפה לבסיס הקליטה והמיון (בקו"מ) בתל-השומר, חייכתי לעצמי בשביעות רצון נוכח האשליה שפיתחתי ולפיה צה"ל יצטרך למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם טיפוס מורכב כמוני, מבלי לשער כי לצבא היו לגבי תכניות אחרות לגמרי. הותרתי מאחורי את עולם התוכן שאפיין את חיי בעיר חיפה, את הבילויים של לילות שבת במרכז-הכרמל, את משחקי הכדורגל בקריית-אליעזר או במגרשים שונים בהם שיחקה מכבי חיפה, את הסרטים של מוצאי-שבת באחד מבתי-הקולנוע הרבים בהדר, את מנות הפלאפל המדהימות ברחוב החלוץ, את גלידה תל-חנן, את האווירה המיוחדת של רחוב העצמאות ונמל חיפה, את החומוס הנדיר בוואדי ניסנס ואת תחושת השייכות לעיר שיש לה גם כרמל וגם ים ובעיקר כדורגל ולא מעט 'פושטקים שלא עושים חשבון'...כל אלה נותרו מאחור וככל שקרב האוטובוס שלי לבקו"מ ידעתי כי לעולם כבר לא אחזור לעולם-התוכן ולתת-התרבות שכה אהבתי ואף על-פי כן, עדיין לא העליתי בדעתי כי מקץ כ-3 שנים אקח חלק פעיל במה שהיה מקץ יובל, לסדרה מטלטלת בטלוויזיה והיא 'שעת נעילה'...

עד מהרה למדתי לדעת כי לכל מה שאירע לי בחיי עד אותו רגע כלל לא נודעה חשיבות וכי החל מרגע זה יתנהלו השנים הבאות שלי תחת מטר בלתי פוסק של שאגות, צרחות, פקודות ואיומים מצד בעלי דרגות והכל במטרה למחוק סופית את הזהות האישית שלי (גם המפוצלת), להפוך אותי להיות חלק בלתי נפרד ממנגנון משומן היטב ולהבהיר לי שאין כלל חשיבות למה שאני חושב או מרגיש, משום שנגזר עלי למלא פקודות בכל מצב ולא להרהר אם טמון בהן הגיון. את השיעור הראשון במסכת הסדורה הזאת קיבלנו מיד כאשר נפתחו דלתות האוטובוס בבקו"מ ופנימה פרצו שני 'סמלים' שצרחו עלינו מלוא גרונם לרדת עם הציוד ולהסתדר ב'שלשות'. החל מאותו רגע הפכנו להיות עדר נרדף ונזוף שנאלץ לבצע כל פעולה תחת מטר צרחות ונזיפות ותמיד-תמיד בריצה.

לא עבר זמן רב ולקראת סוף תהליך החיול המזורז, הבנתי שלרצון ולשאיפה שלי לשרת בתפקיד כלשהו ובחייל מסוים אין שום חשיבות או משמעות, משום שלצה"ל יש צרכים ומכסה ותפקידי להשלים עבורו את החסר גם אם הדבר אינו לרוחי וכך פשוט 'נמחקתי' מהצבא כאדם בעל רצונות, שאיפות או אפילו מוכנות נפשית לתרום, כי גורלי כבר נקבע עבורי עוד הרבה לפני שהגעתי ללשכת-הגיוס בחיפה וכעת רק חותמים בבקו"מ על 'תעודת ההכשר' לעתידי בצה"ל מבלי לשאול לדעתי.

כך מצאתי את עצמי מקבל נעליים שחורות, כומתה שחורה, 'קיטבג' עמוס שמיכות אפורות ומדיפות ריח של טחב ועוד בגדי-צמר ירוקים, נוספים לאלה שכבר לבשתי ואשר הפכו לסיוט שלא הפסיק לגרד. אחר-כך נתנו לי גם 'מסטינג' מבריק, ספל פלסטיק ירוק, תחבושת-אישית ואפילו דסקית כסופה ועליה חקוק המספר-האישי שעתיד ללוות אותי לנצח: 2118938.

התהליך הזה התמשך על פני יומיים, במהלכם הפכנו דומים זה לזה כמו כבשים שעברו גז והיו בדרכם למכלאה וכך נקבעה העובדה לפיה מרבית המתגייסים לצבא ב-1 בנובמבר 1970 הפכו להיות תותחנים בפוטנציה.

כעבור 48 שעות מתישות מצאתי את עצמי יושב במשאית מדגם SIX בדרכי מהבקו"מ לעבר הלא-נודע עד שמקץ כשלוש שעות נסיעה מפרכת' הגענו למה שלימים נודע כ'גהינום' הלוא הוא 'מחנה הטירונים שומרון' אי-שם ב'שטחים'.

במהלך השבועות הבאים עברנו במקום שכוח-אל זה מסכת של התעללויות, 'טירטורים' וחישול נפשי וגופני, שאילו היה מתקיים באותה צורה שנים אחדות מאוחר יותר, היו מרבית מפקדיו נכלאים בבית-הסוהר בגין פגיעה אנושה בחיילים חסרי-אונים, אבל אז, בימים בהם היה 'סמל' בבחינת שליחו של הקדוש-ברוך-הוא וקצין זוטר שליח אישי של האלוקים, הרשו הללו לעצמם להתעלל בנו מזריחה ועד הרבה אחרי השקיעה ולא נמצא פוצה-פה או מתלונן משום שמדובר היה במסורת 'קדושה' של הצבא, שתכליתה לחשל ולחזק את 'הטירונים', את 'הבשר הטרי' של צה"ל לקראת הגרוע מכל ומכאן שהיו כל האמצעים לכך כשרים.

למזלנו הרב עדיין שררה בשנת 1970 מתיחות ביטחונית ברחבי הארץ, בעיקר משום שלמרות הפסקת-האש שהושגה עם המצרים בתום 'מלחמת ההתשה', עדיין נרשמו תקריות-אש לאורך תעלת-סואץ וצה"ל התנהל ברחבי סיני כאילו נמשכת 'מלחמת ההתשה' ללא הפוגה. לכך יש להוסיף מספר רב של פיגועי-טרור, חטיפת מטוסים ישראלים ופעולות גמול ישראליות, מה שהציב את מדינת-ישראל בת ה-22 במצב של מתח ביטחוני מתמשך.

המצב הזה השפיע גם על ה'טירונים' שבמחנה-שומרון ויום אחד הגיעה ל'גהינום' הזה שיירה של מכוניות 'כרמל' צבאיות, מהן גלשו מספר קצינים בכירים ובתוך שעה קלה אספו אותנו באוהל-הודי ענק ששימש חדר-אוכל והודיעו לנו כי למרות שנותרו עוד כ-3 שבועות לסיום 'הטירונות', הוחלט על רקע המצב הביטחוני לקצר את המהלך הזה ולהוריד אותנו דרומה לתגבר שם את הכוחות הלוחמים של צה"ל.

עד כמה דרומה לא ידענו, אבל עוד באותו לילה יצאנו בשיירה של משאיות לכיוון באר-שבע ומשם המשכנו במסע ממושך של עוד כ-6 שעות בחום מטורף, עד שעצרנו בתוך ים של חולות וכאשר ירדנו הכריז מישהו בקול תרועה: 'ברוכים הבאים לאבו-סאמרה'! רק אחר-כך התברר לנו כי הגענו לגזרה-הצפונית של תעלת-סואץ, למקום שאכן נקרא בפי הערבים 'אבו-סאמרה' וכך הצטרפנו לסוללת תותחנים שכבר נמצאה במקום מבלי שיהא לנו מושג מה ואיך לעשות מה, שהרי אפילו את 'הטירונות' לא סיימנו...אבל צה"ל המשיך בשלו ואנחנו המשכנו לשמש אותו מבלי שמישהו יטרח להתעניין בדעתנו וכך למדנו 'תוך כדי תנועה' את 'מלאכת התותחנות' על בורייה ועד מהרה הפכנו להיות 'גיזרים' מיומנים ('גיזר'- כינוי למי שתפקידו לנקות את קנה התותח באמצעות נברשת המחוברת למוט ארוך).

נשארנו תקועים ב'חור' הנורא של 'אבו סאמרה' במשך השנים הבאות ויצאנו לגיחות קצרות הביתה אחת ל-5 שבועות בממוצע למשך שבוע ברוטו, בהתאם לרצונם של המצרים לשמור על מתח גבוה לאורך התעלה וכל פעם שהגענו לחופשה בארץ, נדהמנו לגלות שמדובר במדינה חוגגת ועליזה שמסעדותיה' בתי-הקפה שלה והמועדונים בה מלאים עד אפס מקום, בעוד אנחנו קבורים בדיונות של חול וחום כאילו מדובר בפלנטה אחרת ואפילו חיפה שלי נראתה אז זרה ומוזרה בעיני....

אחר-כך, בספטמבר 1973 הוציאו אותנו ממדבר סיני ופשוט הציבו אותנו ברמת-הגולן, ב'ציר הנפט' על-יד 'וואסד', סמוך למפקדה ב'נפח' וכל זאת כמובן מבלי שנוכל לשאול מדוע ומה קרה ולמה בעצם הביאו אותנו לצפון, כאשר על פניו נותרו לנו שבועות ספורים עד יום השחרור, שהרי מאז ה-1 בנובמבר חלפו כבר כמעט 3 שנים ורק לי לא האיר המזל פנים משום שבעקבות בריחה מטופשת שבצעתי בזמנו מ'התעלה' כדי לחזות במשחק חצי-גמר גביע המדינה של מכבי חיפה אהובתי, נגזרו עלי ימי-מאסר , שבעגה הצבאית נקראו אז 'דפוק' ואותם הייתי אמור 'להחזיר' לצבא אחרי יום השחרור שלי.

אלא שמשמים חשבו אחרת ואחרי המסע הארוך שהחל בלשכת-הגיוס בחיפה ועבר במשך כמעט 3 שנים במדבר סיני, הגיע הרגע הדרמטי מכל כאשר ביום-הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973 נחתו עלינו מאות רבות של פגזים סורים ברמת-הגולן וממקום משכבנו באדמת-הבזלת נראה היה כי הגיע קץ-העולם.

אילו סיפר לי אז מישהו כי בבוא היום, כחלוף 48 שנים מאז אותו יום-כיפורים הזכור לדיראון עולם, אצפה בשחזור מדהים של האירועים הללו בסדרת הטלוויזיה המטלטלת של ערוץ 'כאן-11' בשם 'שעת נעילה' אין ספק שהייתי ממליץ לו על הסתכלות פסיכיאטרית.

אבל לחיים שעברו החל מ-1 בנובמבר 1970 שינוי קיצוני, חוקים שאינם כפופים כנראה לתכניות ולמשאת-נפש אישית וכך מצאתי את עצמי ממשיך לשרת עוד כ-5 חודשים, רובם ככולם במובלעת הסורית ברמת-הגולן עד שהגיע ה-15 במאי 1974 וחזרתי עם 'הקיטבג' המרוט שלי לבקו"מ, הפעם להשתחרר מצה"ל ואפילו קבלתי חבילה נאה של לירות-ישראליות, בתמורה על חלק מהשירות הממושך שלי.

התגייסתי ב-1 בנובמבר 1970 לצה"ל וכאשר השתחררתי אחרי כשלוש שנים וחצי מצאתי צבא אחר בתוך מדינה שונה לגמרי מזאת ש'עזבתי' אז. משהו קרה בין יום הגיוס לבין יום השחרור שלי מהצבא ולא רק המלחמה ו'שעת הנעילה' אלא משהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי, משהו שפשוט נסדק תחילה עד שנשבר לרסיסים ולא הותיר מאז שום סיכוי לאחות מחדש את השברים.

מאז יום השחרור שלי זכיתי תודה לא-ל להקים עם אשתי ושותפתי לחיים משפחה נפלאה לתפארת ואף התברכתי בילדים ובנכדים מדהימים ואפילו הספקתי במהלך כל השנים לעסוק בדברים שהיו קרובים ללבי והייתי חלק בלתי נפרד ממרבית האירועים שפקדו את המדינה הזאת בשעותיה המשמחות והפחות מאושרות, אבל תמיד-תמיד ידעתי כי לא חזרתי מהבקו"מ ביום השחרור שלי למקום אותו עזבתי ב-1 בנובמבר 1970.

יכול אולי להיות כי הדברים הללו נובעים מתוך כך שמזה כמחצית השנה אני מצוי במצב בו עלי להילחם על שארת-חיי, אבל גם אלמלא המחלה הזאת, אני יודע כי ביום בו הביא אותי אחי המנוח טומי ללשכת-הגיוס בחיפה, אבדה לי תמימותי ומאז לא שבה לשכון בתוכי. ב-1 בנובמבר 1970 הפכתי מבלי דעת לאדם שונה מזה שהייתי בעשור שקדם לכך, אבל רק בדיעבד וכעבור יותר מ-3 שנים, הבנתי כי אבדתי באותו היום חלק מארץ-ישראל שלי לבלי שוב...

ה-1 בנובמבר 1970 לא מופיע ביומן הזה אלא רק בלב מי שהתגייס בו ביום לצה"ל...