כאשר מלאו לי 16 שנים נפרדתי סופית מהרצון שלי להיות קומוניסט, בעיקר משום שזכרתי כיצד הסביר לי אבי המנוח כי " מי שעד גיל-16 לא היה קומוניסט הוא טיפש' אבל מי שממשיך להיות קומוניסט אחרי גיל-16 הוא טיפש מטופש!". מאחר שמדובר בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 וכנער מתבגר, חיפשתי באופן טבעי רעיון משמעותי להיאחז בו ולא להסתפק ברדידות חסרת-תוכן של מרבית בני גילי' וכך נחשפתי לראשונה לאפשרות שכה קסמה לי להיות 'אדם קוסמופוליטי'.
לאמתו של דבר לא כל-כך ידעתי אותה העת במה בדיוק אמורים הדברים ורק השכלתי אל לבי כי 'קוסמופוליטי' הוא אדם 'ששייך לכל העולם' ושאינו כפוף למגבלות ידועות של גבולות ומדינות. ככל שהרהרתי באפשרות הגלומה ברעיון הזה, כך הוקסמתי ממנו יותר ואפילו דבקתי ברצון להפוך להיות 'קוסמופוליטי' הלכה למעשה 'כשאהיה גדול'.
אלא שמימוש השאיפה הזאת נדחה בעת ההיא משתי סיבות עיקריות: זה עתה הסתיימה מלחמת ששת-הימים', שהפכה את הרגש-הלאומי בקרב מרבית תושבי ישראל למעצב את סדר-היום הציבורי והדגישה את חשיבות הלאומיות והחצנת הפטריוטיזם ובמקביל נמשכה 'המלחמה הקרה' בין ארה"ב והמערב לבין ברה"מ והגוש-הסובייטי במלוא עוזה, עד סכנה לפרוץ מלחמת-עולם שלישית, בעקבות משבר הטילים סביב קובה.
האירועים הללו דחקו הצידה כל רעיון פציפיסטי, ליברלי והדגישו את הרגש-הלאומי בקרב מרבית המדינות בעולם וכמובן גם בישראל, כך שגם הכמיהה להיות 'קוסמופוליטי' ירדה מהפרק.
תהפוכות רבות התרחשו מאז בחיי ורק כאשר 'בגרתי וגם זקנתי', החלטתי סוף-סוף להתעמק ולבדוק את תולדות הרעיון 'הקוסמופוליטי' ולבחון אם יש בכלל סיכוי שבבוא העת יתממש הלכה למעשה.
במה בעצם מדובר?
'הקוסמופוליטיות' מבקשת לראות את האנושות כיחידה אורגנית אחת ומקדשת את הנאמנות למין-האנושי כולו על-פני חלוקה ללאומים. קיימת אפשרות נוספת להגדרתה וזאת כזהות גלובלית החוצה תרבויות ומאגדת בתוכה אלמנטים תרבותיים ממקומות שונים בעולם, בניגוד לאינטרנציונליות (בינלאומיות), שנהוגה הייתה כביטוי לסטייה אידיאולוגית במשטר הסטליניסטי, שדגל בהתכנסות 'סוציאליזם במדינה אחת' בעיקר בשנותיו האחרונות של סטלין (1948-1953).
מאחורי ההגדרות הללו, שמקורן בעצם 'בעת החדשה', נמצאה תפיסת-עולם עתיקה יותר שביקשה להעניק לרעיון 'הקוסמופוליטי' משנה תוקף, כפי שעשה זאת הפילוסוף היווני דיוגנס (323-412 לפנה"ס, נימנה על 'אסכולת הציניקנים' באתונה) מחבר הספר 'אזרח העולם' שהטעים כי " אינני אתונאי או יווני אלא אזרח העולם" ובכך היה למי שמעיד על עצמו כמסתייג מגבולות גיאופוליטיים ומפערים כלכליים ותרבותיים הנובעים מהשתייכות לאומית.
ואכן ראשית הרעיון 'הקוסמופוליטי' מצוי בקרב הפילוסופים הקיניים ביוון במאה ה-4 לפנה"ס וכעבור כ-100 שנים אימצו ההוגים הסטואיקנים את העיקרון ופיתחו אותו. הסטואים של רומא ובהם קיקרו, ספקה, אפיקטטוס ואפילו הקיסר מרקוס אורליוס עשו ברעיון 'הקוסמופוליטי' לבצר חלק מהשקפת עולמם ועד כמה שמבחינה היסטורית ישמע הדבר מוזר, חרף המאמץ הרומי להתנגד לנצרות, השפיע הרעיון 'הקוסמופוליטי' על המחשבה הנוצרית, עד שאפילו 'פאולוס הקדוש' ( להם) כתב כי " אין עוד לא יהודי ולא יווני ולא עבד ולא בן-חורין, לא זכר ולא נקבה וגו'".
במאה ה-2 לפנה"ס ביטא המחזאי הרומי פובליוס טרנטיוס את הגישה המיוחדת לפיה 'הקוסמופוליטיות' קובעת כי " אני אדם, שום דבר אנושי אינו זר לי" וככל שעבר הזמן הצליח הרעיון 'הקוסמופוליטי' לשרוד איכשהו, במקביל לעליות ולמורדות שהתחוללו בתפיסה הלאומית והלאומנית ברחבי העולם. למרות מלחמות-דמים על רקע דתי, מדיני, פוליטי ו'סתם' טירוף-אנושי, שגבו מאות מיליוני קרבנות-אדם, המשיכה 'הקוסמופוליטיות' להיות חלופה מפתה וקורצת, אבל לא תמיד חזקה מספיק 'לכבוש את העולם'.
מי שבדרך כלל נלכד בקסמי הרעיון 'הקוסמופוליטי' היו מאז ומתמיד הוגים, פילוסופים, יוצרים ואנשי-רוח שהביעו דעה נחרצת בדבר כוחה של 'הקוסמופוליטיות' להביא 'תיקון לעולם' והתופעה הזאת נמשכה מאז גיבוש הרעיון ביוון העתיקה ולמעשה עד עצם היום הזה.
תרומה משמעותית לעולם
שורה ארוכה של דמויות מפתח בעולם הספרות, הפילוסופיה, ההגות ואפילו הפוליטיקה, נתנו לכך ביטוי, כמו למשל הסופר-הפילוסוף קוואמי אנתוני אפיה (בן לאב גנאי ולאם אנגליה) שכתב את 'האזרח הקוסמואי' או כריסטופר מרטין וילאנד (מי שנודע כ'וולטר הגרמני') שהעניק לרעיון הגדרה מעניינת ולפיה " חסידי 'הקוסמופוליטיות' רואים את כל בני-האדם עלי אדמות כנצרים רבים מאוד למשפחה אחת ואת היקום כמדינה והם שואפים לעודד בצוותא ולשפר את הגוף השלם בהתאם לחוקי-הטבע".
לימים התברר כי הרעיון 'הקוסמופוליטי' העניק לאנושות לא מעט תשורות בעלות משמעות מרחיקת לכת, כמו למשל השפעתה הניכרת על ניסוח 'הצהרת זכויות האדם' (1788) ומאוחר יותר הקמת ארגון האו"ם ושלוחותיו ואפילו להקמת 'האיחוד האירופי'. הארגונים הללו שאבו את השראתם מ'הקוסמופוליטיות' שגרסה כי רק 'ממשלה עולמית' יכולה להתמודד כראוי עם בעיות בהיקף עולמי והמאמץ הבינלאומי להתמודד עם בעיות אקולוגיות ושנויי אקלים קיצוניים, מקורם למעשה ברעיון 'הקוסמופוליטי'.
'קוסמופוליטיזם' מצא ביטוי גם ביצירות ספרותיות של וורג'יניה וולף ולב טולסטוי (1896) שהתייחסו אליו כאל 'גרסה נקייה מהעדפות אישיות' או כאל ' מענה לטיפשות של הרגש הפטריוטי' בהתאמה.
אולריך בק (1944-2015) היה סוציולוג גרמני רב השפעה, שעסק במחקריו בין השאר באינדיבידואליזם ובגלובליזציה וגרס כי החברה המודרנית נמצאת בסיכונים פרי מעשי האדם, בניגוד לעבר בו היו הסיכונים חיצוניים. הוא כתב גם את " קוסמופוליטיות: תאוריה ביקורתית למאה ה-21" והטעים כי " לאומיות מסוכנת כיום משום שהיא פועלת כאידיאולוגיה המסתירה מאתנו את תוצאותיה הרות האסון של ההתעלמות מאי-שוויון חברתי שחוצה גבולות ומחפה על ההכחשה של הרס הסביבה הטבעית שלנו. אי הכרה ב'קוסמופוליטיות' והצמדות ללאומיות, גורמים למרי-אזרחי, למתחים מתפרצים וסיכונים גדולים בעיקר בערים הגדולות ובמרחב העולמי".
לדברים הללו של אולריך בק חשיבות רבה כאשר מנסים לבחון את השאלה המרכזית: אם 'קוסמופוליטיות' הוא רעיון כל-כך מפתה ומוצלח, כיצד זה לא עלה בידי נושאי דברה להביא להשתלטותה על השיח-העולמי? איך קרה שלאורך דורות תמיד 'נכנעה' לכוחות חזקים ממנה ולבסוף: האם עדיין יש סיכוי לכך שתצמח ותנהיג את העולם?
למרות הלאומיות והלאומנות- יש סיכוי!
'קוסמופוליטיות' זכתה לשבח והלל מאז יוון העתיקה ועד המאה ה-20 אבל נותרה רעיון אוטופי בעל הישגים מוגבלים. הסיבה לכך נעוצה כמובן בנטייה הרב-לאומית של מדינות וממשלות לחזק את מעמדם הלאומי-לאומני מחשש לאבדן כוח, השפעה ונכסים כלכליים. המתיחות בין מדינות שאבה תמיד את כוחה מדגש מיוחד על מרכיבים לאומיים ולאומניים שהעניקו לנתיני המדינות השונות את התחושה כי חובה להתגונן מפני הבאות (והשכנות) על-ידי פטריוטיזם צרוף. האינטרס הצר הזה היה ונותר משאת נפשם של מנהיגים פוליטיים, ממשלות ומשטרים בעולם ובכלל זה בישראל ובתוך המשוואה הזאת (פטריוטיזם ועוד לאומיות ועוד לאומנות שווה ביטחון ושרידות) לא נמצא כלל מקום להטפה ל'קוסמופוליטיות'.
אלא שדווקא על רקע זה, יש מסתבר מקום לתקווה ולאופטימיות, למרות שפני המציאות כרגע אינם מעידים על כך. הסיבה לתקווה כי 'קוסמופוליטיות' תתברר כפתרון המתבקש נעוצה בשלושה תהליכים המתחוללים במקביל:
ההתפתחות המהירה והאדירה של התקשורת העולמית חוצת גבולות ויבשות, מהפיכת-המידע הנגיש ובעיקר השתלטות הרשתות-החברתיות על תוכן השיח-הציבורי, נגסו באופן משמעותי ביכולת של ממשלות ומשטרים להסתגר בתוך עצמם ולמנוע יצירת קשר בינלאומי (להוציא בשלב זה אולי את צפון-קוריאה ואיראן). התופעה הזאת הפכה את העולם ל'כפר גלובלי קטן' שכבר לא מכיר בגבולות גיאופוליטיים אשר נקבעו באופן מלאכותי כתוצאה ממלחמות וזהו הבסיס ל'תפעולו' מחדש של הרעיון 'הקוסמופוליטי'.
במקביל השתלטה הגלובליזציה על העולם כולו, מה שביטל כמעט לגמרי את הגבולות המדיניים ואף שתוצאותיו עגומות למדי דווקא במדינות עניות, מדובר בכלכלה שהפכה את העולם ל'שוק משותף' המבוסס על עקרונות שאינם כפופים יותר לאינטרסים פוליטיים ולאומיים אלא להעדפות משותפות בין שווקים שונים.
המרכיב השלישי חדש יחסית אבל כבר הצליח לצבור תאוצה והשפעה משמעותית והכוונה להגירה. מיליוני בני-אדם הפכו במאה הזאת למהגרים המחפשים כל דרך לנטוש מדינות נחשלות ומדממות ולמצוא בכל מחיר עתיד טוב יותר, בעיקר ביבשת אירופה. המהגרים הללו מוותרים על כל זיהוי לאומי-לאומני, מוכנים לסכן את חייהם ובלבד שיגיעו למקומות בהם צפוי להם סיכוי לשרוד, גם במחיר וויתור על זהותם המקורית.
השילוב בין התקשורת הפתוחה, מהפיכת-המידע, השווקים הבינלאומיים וההגירה-ההמונית, עשויים להניח את המסד לתחייתו מחדש של ה'קוסמופוליטיזם'.
אפשר בהחלט להניח כי בנוסף לכל אלה, מדובר בתהליך מעודד נוסף ובו החינוך לאינטרנציונליזציה וגלובליזציה מתקשה לייחד מקום וזמן לעיסוק בפטריוטיזם לאומי-מקומי, ערך שביקשה מדינת-הלאום בעידן המודרני להטמיע בקרב אזרחיה וכאן מותר להדגיש כי הדבר נכון ובולט במיוחד במדינת-ישראל!
הרחבת הרעיון ההומניסטי בדבר מחויבות לכל בני-האדם, היא תפיסה מוסרית-פוליטית והיא כבר באה לידי ביטוי כפי שהזכרנו, בהקמת ארגונים בינלאומיים, בחוק-בינלאומי, בבית-דין בינלאומי ואפילו בנכונות להנהיג 'אזרחות כפולה' וכאמור בהקמת 'האיחוד האירופי'.
נראה כי מאז מלחמת העולם-השנייה לא ראה העולם שיתוף פעולה כלכלי, מדיני, חברתי ופוליטי כפי שמתקיים הדבר כיום, חרף עימותים במקומות שונים וניסיונות של משטרים להמשיך לקדש ולהנציח את הלאומיות-הלאומנית שלהם. בקרב מרבית העוסקים ביחסים בינלאומיים, קיימת הסכמה כי מתרחשת ירידה הדרגתית במעמד של 'מדינת הלאום' (בזכות התופעות שציינו) וכי גוברת הנכונות ההדרגתית להגיע למצב של הכרה ב'אזרחות פוסט-לאומית' שזהו למעשה השלב האחרון לפני 'קוסמופוליטיות'.
אגב כך ראוי לציין כי אמנת 'האיחוד האירופי' עוגנה בשנת 1992 במסגרת 'אמנת מאסטריכט' ובה נקבעו זכויותיהם של כלל אזרחי האיחוד, מה שמוכיח כי אפשר גם אפשר להתקדם לעבר 'קוסמופוליטיות'.
מה צפוי להתרחש בישראל?
למרות האופטימיות הנובעת מניתוח זה, נותרה פתוחה השאלה בדבר העתיד להתרחש במדינת-ישראל וכאן לצערנו אין סימנים לבשורות טובות.
על רקע הפטריוטיות והקשר לטריטוריה, שלא לדבר על הקשר הדתי-נפשי לארץ-ישראל, לא נראה כי יש ל'קוסמופוליטיות' סיכוי להיאחז בקרקע הישראלית בעתיד הנראה לעין. יתר על כן הרעיון לפיו יש להדגיש את המשותף בין כל בני-האדם במקום להתמקד בייחודיות לאומית או אתנית ודתית,לא יתקבל במדינת-ישראל ומי שיתמוך בכך בפרהסיה אף יתויג מיד 'כשמאלני עוכר ישראל'.
מדינת-ישראל אינה מסוגלת ולא רוצה להיות 'קוסמופוליטית'. היא מעדיפה להתכנס לתוך עצמה ולדבוק בלאומיות-הדתית המזוהה עם שטחי ארץ-ישראל, בעיקר משום שהיא נתונה כבר יותר מ-100 שנים תחת איומים בלתי פוסקים להשמדתה ובמצב כזה אין מקום לוויתור על פטריוטיזם בתמורה לרעיון אנושי נשגב ככל שיהיה.
אבל העולם כולו כבר מגלה סימנים כי 'קוסמופוליטיות' אפשרית ואף רצויה, גם אם יקראו לה אחרת. כל הסימנים מעידים על כך כי חרף מחלוקות ועימותים שונים, רעיון שיתוף-הפעולה הבינלאומי, ביותר ויותר תחומים, תוך וויתור מודע על הגבלות 'מדינת הלאום' תופס תאוצה ומתממש.
מה תעשה מדינת-ישראל אם בעוד 50-100 שנה תמצא עצמה לפתע במציאות חדשה בעלת קווי-מתאר מובהקים של 'קוסמופוליטיות'?
סביר מאוד שלא נהיה כאן כדי לגלות זאת,, אבל לפחות נוכל להמליץ כבר היום לנכדים שלנו לבחון ברצינות, ומתוך גישה חיובית ואוהדת, את האפשרות להצטרף למשפחת-העמים 'הקוסמופוליטית'.
הרעיון 'הקוסמופוליטי' אינו חדש ומגלה סימנים כי יש לו סיכויים לשנות את העולם, גם אם יקראו לו אחרת.
תגובות