פטריוטיזם - מגיפה חשוכת מרפא

בני-אדם לא נולדים פטריוטים, הם הופכים להיות כאלה מכורח נסיבות שונות ובדרך-כלל מתוך בחירה אבל כאשר תוקפת אותם המגיפה הקשה הזאת, מתברר על-פי רוב כי אין ממנה מרפא ובמקרים רבים אין ממנה גם מנוס.

הדברים הללו נכונים לעולם כולו אולם באופן בולט ומיוחד למי שחי ומתגורר במדינת-ישראל, שהרי קשה עד כמעט לא אפשרי להתנהל כאן מבלי להיות פטריוט, אלא אם כן מוכן מי שבוחר בכך, למצוא עצמו 'מחוץ לגדר', מנודה ונושא על מצחו אות-קין כאילו היה בוגד. לפטריוט הישראלי קווי-מתאר דומים מאוד לפטריוט בכל מקום אחר בעולם, אלא שבשכונה המטורפת של המזרח-התיכון יש לפטריוט תכונות נוספות המיוחדות לו, מה שהיוצר פטריוטיזם קיצוני וחשוך מרפא.

מאיפה הגיעה המחלה הזאת? כיצד היא משפיעה על החיים והמוות? איך נבדל הפטריוטיזם ממחלות-נפש חברתיות אחרות?

בניסיון למצוא תשובות לשאלות המסקרנות האלה, צריך קודם לנסות להגדיר את המגיפה ולעמוד מקרוב על מאפייניה.

מה זה פטריוטיזם?

יש הגדרות רבות לפטריוטיזם אבל אחרי שמצליחים לסנן מהשוליים הסהרוריים חלק מהן, אפשר להגיע להסכמה כי פטריוט הוא " מי שאוהב את ארצו ביושר לבב, אדם המגן על הארץ ואנשיה בכנות ומאמץ אל לבו את טובת הכלל" ( מתוך לכסיקון גרמני משנת 1749)

הגישה המקובלת על ההוגים ג'ון סטיוארט מיל { פילוסוף פוליטי משפיע 1806-1873} , אלכסיס דה-טוקוויל { הוגה דעות והיסטוריון צרפתי 1805-1859} וג'ורג' אורוול {עיתונאי וסופר אנגלי בעל '1984'} גורסת כי מדובר " בזיקה לארץ, אדמה, מורשת ומנהגים קדומים". לעומתם תיאר אברהם לינקולן (הנשיא ה-16 של ארה"ב 1809-1865) זיקה שונה המבוססת על " דרך חיים, חוקה ומשטר" ופחות על "שטח וקשר-דם" אלא יותר על "הסכמה משותפת על רעיון פוליטי". למרות ההבדלים בין שתי הגישות הללו מדובר ברגש פרטיקולרי של הפטריוט, משמע שהיחיד הופך להיות 'נגוע' בפטריוטיזם כללי בארצו מתוך החלטה אישית.

ראשית הדיון בנושא הפטריוטיזם החל עוד במאה ה-4 לפני הספירה למניינם, בוויכוח שניהלו היוונים הקדומים על המידות הטרומיות של האזרח הרצוי ועל המוסריות שבהעדפת העם על הגזע-האנושי בכללותו ( Stewart 1917).. אם לפשט את הדברים הנה השאלה שניצבה בטבור הוויכוח בין היוונים לבין עצמם: מה יותר ערכי ומוסרי: מי שהוא פטריוט של ארצו או מי שמעדיף להזדהות עם האנושות כולה, גם 'על חשבון' ארצו? (אגב לימים שימשה הגישה הכללית הזאת מסד ליצור-כלאים מוזר שהוגדר כ-'פטריוטיזם קוסמופוליטי' שלא החזיק מים, (ראה מאמר קודם שלנו ב'בלוג' זה ' מי (לא) רוצה להיות קוסמופוליטי?').

גישה מעניינת נוספת להגדרת הפטריוטיזם נמצאת בכתביו של אדריאן הייסטינגס (פרופסור לדתות ותאולוגיה 1929-2001) מי שכתב בין השאר את הספר " בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום". הייסטינגס טען כי מקור הפטריוטיזם אינו מודרני אלא נעוץ בדת הנוצרית, בספרות הכתובה ובתרגומי התנ"ך וכי יש לו שורשים דתיים בעולם הנוצרי בעקבות התפשטותו לארצות הפרוטסטנטיות בהם הפכה קריאת התנ"ך לנחלת ההמונים, כמו למשל באנגליה בימי הביניים לפני הכיבוש הנורמני שלה בשנת 1066.

מרבית חוקרי התופעה קבעו גם כי מקור המילה פטריוט בהגדרה היוונית 'פאטר' שפירושה המילולי אב/ארץ-אבות, או אדם הנאמן לאבותיו ומכאן שמי שנאמן למקום שהוא 'הפאטריה', בו חיים וחיו אבותיו ובני משפחתו לדורותיהם, הנו פטריוט שנאמן לבני עמו וארצו.

כבר בשלב הזה קיבלנו מספר מושגי-יסוד המכשירים את הקרקע להבנת הפטריוטיזם והם 'אדמה', 'אהבת מולדת' 'מסורת' ו'קשר נפשי עמוק'. אלא שבכך לא די משום שגם מי שניחן בכל אלה, עדיין לא יכול להגדיר עצמו פטריוט של ממש, משום שחסרות לו במשוואה הנדרשת עוד 3 תכונות: הזדהות מלאה ומוחלטת עם מדינתו (הטבעית או הנבחרת), תחושת שייכות מלאה למדינה, לעברה ולתרבותה ובעיקר הנכונות שלו להקריב את חייו למען המדינה!.

המבחן האולטימטיבי

תנאי-הסף להיותי פטריוט הוא הקשר שאני מרגיש כלפי המדינה, הארץ והאדמה עליה חיו אבותי ואשר משמשת לי בית. אבל צריך שגם אגלה הזדהות מלאה עם התרבות, המנהגים, המסורת (ורצוי גם עם השפה) הנהוגים בחלקת הארץ הזאת ולכך צריכה כמובן להתווסף תחושת השייכות שלי לכל אלה, שאינה תלויה בדבר. רק אם אני מצויד בכל המרכיבים הללו, אהיה רשאי להיות מוגדר פטריוט ואז אוכל גם לעמוד בפני המבחן האולטימטיבי, כאשר אדרש בנסיבות מסוימות להקריב את חיי להגן על ארצי-אדמתי-מדינתי.

רק שהסיפור הזה קצת יותר מסובך משום שהנכונות להקרבת חיי להגנה על המדינה, אינה עומדת בפני עצמה: בעבר הרחוק הזדהיתי באופן מלא עם המאבק של ה- IRA במאבק של המחתרת האירית לסלק את הבריטים מאירלנד, ממש כפי שבדיעבד הזדהיתי עם המאבק של ה- MAU-MAU לגרש את השלטון הבריטי מקניה. האם זה עשה אותי פטריוט אירי או קנייתי? ממש לא. ההזדהות הזאת, אף שבמקרה של קניה למשל נלוותה אליה תחושת שייכות, עדיין לא היה בכוחה להגדיר אותי פטריוט של אחת מהמדינות הללו משום שאילו נדרשתי להקריב למענן את חיי, להגן על אירלנד או קניה, אין ספק שהייתי נמנע מלעשות זאת בכל מחיר.

מבחן דומה בישראל מניב תוצאות שונות: אני חש שייכות לארץ, מזדהה עם חלק גדול מ'תרבותה', חש קשר עמוק למסורת האבות ולשפה העברית וכבר נדרשתי להקריב את חיי לפחות פעמיים, להגנה על 'המולדת'. בכל קנה מידה, עמדתי הודות לכל אלה במבחן הפטריוטיות הישראלית. הצמידות לשטח בנוסח 'אהבת המולדת', הן כלפי הלאום והן כלפי הארץ (הטבעית או המאומצת) מכשירה את הפטריוטיזם אבל דווקא כאן מתחיל הסיפור הלכאורה פשוט להסתבך.

ד"ר סמואל ג'ונסון (סופר והיסטוריון אנגלי 1709-1784) כבר קבע כי " הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל" ואם להוסיף לאמירה הזאת את הצהרתו של סטלין בדבר "המלחמה הפטריוטית" שניהל נגד גרמניה ואת כל נאומי ההכתרה של לינקולן, צ'רצ'יל וקנדי שדיברו בשבח הפטריוטיזם, נקבל תמונה קצת יותר מורכבת של העניין משום שמדובר בתפר הגס שמפריד בין פטריוטיזם לבין לאומיות.

פטריוטיזם, לאומיות, לאומנות ופשיזם

על-פי מרבית ההגדרות המקובלות הלאומיות היא תופעה חברתית אידיאולוגית לפיה לכל עם זכות לקיים ממשל עצמי ושמדובר בתוצר מודרני פרי מעשיהן של אליטות שלטוניות, אשר עושות שימוש בלאומיות כאמצעי להמשך שלטונן.

הלאומנות היא גרסה קיצונית בדרכי מימושה ולפיה טובת הלאום קודמת לכל ערך אחר ומצדיקה ומרוממת כל פעולה המקדמת מטרה זאת.

מכאן נובעת כמובן האפשרות לזהות את הפטריוטיזם כביטוי של הלאומנות, כמבע קיצוני לתחושת הזהות הלאומית של הפטריוט באשר הוא, אבל דווקא כאן נותר הגבול ביניהם מטושטש ולא ברור, מה שמחזק את הסמיכות הרעיונית בין שני המושגים. המסקנה המתבקשת כתוצאה מכך גלומה בשאלה: אם אני פטריוט, האם אני בהכרח גם לאומני? במרבית המקרים התשובה תהא חיובית.

אבל בהמשך הנתיב מצוי הפשיזם וכאן מדובר באידיאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית טוטליטרית שנוצרה באירופה (בעיקר בצרפת ובאיטליה) בשלהי המאה ה-19 והפכה כינוי גנאי נגד משטרים ומנהיגים שהציבו את מדינת-הלאום שלהם מעל לכל. אגב ראוי להעיר כי בעבר נמצאו הוגים כמו ג'אמבטיסטה ויקו ( פילוסוף והיסטוריון איטלקי 1668-1744) או יוהן גוטפריד הרדר ( פילוסוף יליד פרוסיה בעל השפעה רבה על החשיבה-המדינית 1744-1803) שדיברו בשבח 'רוח העם והלאומיות', אף שהדגישו כי יש להציב ל'רוח' הזאת גבולות ברורים ובעיקר נעדרי ביטוי אלימות אזרחית או צבאית.

עכשיו צריך להציב שוב את השאלה: אם אני פטריוט וזה אומר שאני לאומני, האם זה עושה אותי גם פשיסט?

בדרך כלל תהא התשובה על כך שלילית, אף על-פי שמי שמכנים עצמם 'ליברלים' או 'אנשי שמאל', ישיבו על כך בחיוב מודגש.

ההיסטוריה האנושית מוכיחה אולי כי לאומיות/לאומנות/פשיזם הובילו לשפיכות-דמים המונית לאורך הדורות ומכאן הדגש השלילי על ההגדרות האלה, אבל הפטריוטיזם נמצא סמוך למשוואה הזאת ולאו דווקא חלק ממנה, למרות שיש הגורסים כי פטריוטיזם מוביל בהכרח לתוצאות הרות-אסון.

הפטריוטיזם מסתייע באמצעים שונים על-מנת לקבוע את מקומו במרחב הציבורי-לאומי, כמו למשל המנון-לאומי, דגל-המדינה ובמקרים אחרים גם הזדהות מוחצנת עם הצבא. כאשר מנגנים את ההמנון-הלאומי או מניפים את דגל-הלאום, קיימת ציפייה כללית לפיה על הציבור לעמוד על רגליו ולכבד את המעמד. לא מכבר זעם הנשיא האמריקני דונלד טראמפ על קבוצה של ספורטאים אשר ירדו על ברכיהם כאשר הושמע ההמנון האמריקני כמחאה נגד הנשיא, צעד שהתפרש בקרב הימין בארה"ב כ'אנטי פטריוטי'. כאשר החרדים בישראל מתעלמים במופגן מהצפירה המושמעת בעת טקסי הזיכרון הממלכתיים בארץ, מתפרש גם הדבר הזה כ'לא פטריוטי' במקרה הטוב או כ'בגידה' במקרה הרע.

בעוד חודשים ספורים אמורה להתקיים בטוקיו בירת יפן האולימפיאדה ומעבר למתרחש בזירות הספורטיביות כפי אשר יופגן במהלך התחרויות, יהא זה מן הסתם המפגן הגדול ביותר של פטריוטיזם, במיוחד כאשר הזוכים במדליות יעמדו על דוכן המנצחים ויזילו דמעות על רקע נגינת ההמנון שלהם והנפת דגל-הלאום של מדינתם. דווקא האירוע הזה יכול להמחיש את עומק הרגשות הפטריוטים שמפעמים בלב האנושות, כאילו אכן מדובר בתכונה נפשית מולדת.

במיוחד בשל כך צריך לזכור, כפי שכבר אמרנו, כי אנשים לא נולדים פטריוטים אלא 'רוכשים' את ההתנהגות הזאת במהלך חייהם בנסיבות שונות ומגוונות, בדרך-כלל מתוך בחירה מודעת, אף שמדובר בהתנהגות בעלת מרכיב דומיננטי של חיקוי ולחץ-חברתי גדול. נראה כי התייחסות לנעשה בתחום זה בישראל יכולה להציע הסבר נוסף לתופעה הלא-טבעית של הפטריוטיזם.

מה המצב בישראל?

יש להקדים ולציין כי הפרסומים המחקריים בנושא בישראל דלים למדי בהשוואה להיצע העולמי וגם זה עשוי לשמש חומר למחשבה. יחד עם זאת אפשר למצוא למשל את הספר של ערן גוסקוב " שיעור באהבת מולדת- על פטריוטיזם ועל חינוך לפטריוטיות אזרחי מכיל בישראל" (הוצאת 'פרדס' 2017) או את ספרם של אבנר בן-עמוס ודניאל בר-תל " פטריוטיזם - אוהבים אותך מולדת " ('דיונון' 2004) ובהם חומר מעורר מחשבה והשראה על אודות הפטריוטיזם במדינת-ישראל.

לשני המקורות האלה ראוי להוסיף את "מדד החוסן הלאומי" שנערך בשנת 2017 באוניברסיטת חיפה על-ידי פרופסור בן-דור וד"ר אילן לוין, שהציגו נתונים מעניינים למדי והבולט שבהם, כי במרוצת 7 השנים האחרונות חלה עליה קבועה ב'חוסן הלאומי' של ישראל בהשוואה למדינות אחרות וכאן מדובר בביטוי מובהק של חיזוק הפטריוטיזם הישראלי. (אגב נמצא גם כי נשים מיליטנטיות ואופטימיות יותר מגברים בארץ..)

מרבית המחקרים שנערכו בישראל בתחום זה, עסקו בבחינת ממדי ההקרבה, השורשיות, הגאווה והסמליות וכך למשל התברר מסקר של ה- IDB במסמך מטעם 'המרכז הבינתחומי בהרצליה' כי 2/3 מהנשאלים בסקר הגדירו עצמם 'פטריוטים ישראלים' כפי שהיה גם בשנים עברו.

"אהבת הארץ" נתגלתה כמרכיב עיקרי מבין 80 ערכים שהוצגו לנשאלים בכל הקשור לפטריוטיות ו-9 מתוך כל 10 נשאלים (!) הצהירו כי הם מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה.

בתוך כך התברר כי כ-80% מהנשאלים הצהירו כי לא יעזבו את הארץ ובאופן כללי הצביעו כל הנתונים על עליה בתחושת 'הגאווה להיות ישראלי'.

מעניין כי הפריפריה בישראל נתגלתה כפטריוטית יותר משאר חלקי הארץ וכי הנשאלים הערבים הגדירו עצמם פטריוטים ערבים, פלשתינאים בשיעור של יותר מ-45%.

אולי אין זה מפתיע אבל ישראל היא מדינה בעלת צביון פטריוטי מובהק, תולדה של מסורת-אבות, קשר עז לאדמה וכמובן בגלל הסכנה הביטחונית המאיימת כבר יותר מ-100 שנים על שלומה. ראוי גם לציין כי בישראל קיים תמהיל מעניין בין הדת היהודית לבין תחושת הפטריוטיות הכללית, מה שהופך את הסיפור לקשה ומסובך ואולי אפילו מסוכן הרבה יותר מאשר בצרפת, אנגליה או קניה למשל.

המסע הקצר שערכנו כאן בנתיבי הפטריוטיזם מלמד בעצם שני דברים עיקריים: מדובר כאמור במגיפה-עולמית חשוכת מרפא ומאחר שלא נראה כי בעתיד יתחולל שינוי במבנה המדיני-חברתי של העולם, אין גם סיכוי שהפטריוטיזם יעלם כך פתאום וגם לא בהדרגה.

כל עוד ניתן יהא לשמור

על גבולותיו ולא לאפשר לו לפרוץ למחוזות מועדים לפורענות, אפשר להמשיך לחיות כפטריוטים נאמנים, הבעיה עלולה להתעורר כשהפטריוטיזם יקרע את התפרים העדינים המפרידים אותו מלאומיות קיצונית ומשם ללאומנות וחלילה לפשיזם.