בשנים האחרונות התרבו הדיווחים אודות עסקות-טיעון שנרקמו וגדלו בהדרגה במספרן עד כדי כך שעל-פי הנתונים הרשמיים של בתי-המשפט, הגיעה ישראל לכ-83% של דיונים משפטיים שהסתיימו בעסקות-טיעון וזאת בהשוואה למשל לארה"ב, שם 95% מההרשעות בדין-הפלילי מבוססות על הודאות שמקורן בעסקות-טיעון.
למי שלא בקיא בטרמינולוגיה המשפטית של הנושא, הנה הבהרה קצרה: עסקת-טיעון היא הסכם בין התביעה לבין הנאשם במשפט-פלילי, כאשר הנאשם מודה בחלק מהאישומים נגדו ובתמורה מסירה התביעה חלק מהאישומים מכתב-האישום ולעתים כולל ההסדר הזה גם הסכמה מראש על חומרת העונש. למעשה עסקת-טיעון היא הסכמה מראש על תוצאות המשפט שהיה אמור להתקיים ורק נציין שהעסקה חייבת לקבל את אישור בית-המשפט.
מדוע הולכים לעסקת-טיעון?
מסתבר כי לשני הצדדים אינטרס להגיע לעסקת-טיעון משום שהדבר עשוי להבטיח קיצור משמעותי של הליכים משפטיים, חיסכון גדול בכסף ולא פעם יעילות בדרכיו המפותלים של המשפט, כאשר 'אתה יודע איך הוא מתחיל אבל לא יודע איך הוא מסתיים'.
לתביעה 'משתלם' מאוד להגיע לעסקת-טיעון משום שבכל מקרה מבטיחה העסקה הרשעה בדין, משהו שעלול היה להיתקל במחסומים לא צפויים בגלל קשיים בהשגת ראיות מוצקות. במקרים כאלה מעדיפה התביעה עסקת-טיעון על-פני הסיכון הכרוך באפשרות לזיכוי בבית-המשפט. אגב כך ראוי להדגיש כי הגידול המשמעותי במספר עסקות-הטיעון הוריד בצורה דרמטית את מספר הזיכויים בבתי-המשפט.
מהעבר השני יש גם להגנה אינטרס להגיע לעסקת-טיעון משום שהיא חוששת מפני הרשעה בדין. החשש הזה מלווה בדרך-כלל את ההגנה באותם מקרים בהם לכאורה כי בידי התביעה ראיות חותכות ומוצקות נגד הנאשם ואז מעדיפה ההגנה עסקת-טיעון המשתלמת לו. הדבר הזה בא לידי ביטוי מוחשי במיוחד במשפטים על רצח וכאשר קיים בהגנה חשש גדול להרשעה, היא מוכנה להגיע לעסקת-טיעון בתנאי שסעיף הרצח יומר בסעיף קל יותר כגון הריגה.
כשמתברר כי לשני הצדדים יש עניין להגיע להסכמה, נסללת הדרך לעסקת-הטיעון ובדרך כלל אחרי משא-ומתן בין עורכי-הדין, בצירוף איומים הדדיים, נחתמת העסקה ובמרבית המקרים מאשר אותה בית-המשפט. יחד עם זאת צריך לזכור כי לרוב יגובש הסדר-הטיעון לפני המשפט או בשלביו המוקדמים, אך קיימת אפשרות לעסקת-טיעון גם לאחר ההרשעה בדין ואפילו במהלך הערעור על פסק-דין מרשיע. שופטי בית-המשפט העליון חלוקים בדעותיהם בעניין זה ועד כה לא נמצאה ביניהם הסכמה האם לאשר עסקות-טיעון גם לאחר הרשעה בדין.
נוסף לכך ראוי להזכיר כי לפי סעיף 153/א לחוק סדר-הדין הפלילי, 'רשאי נאשם שהודה בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלכו, לחזור בו בכל שלב של המשפט מן ההודיה כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית-המשפט מנימוקים מיוחדים'.
מי משלם את המחיר ?
מאחורי כל עסקת-טיעון מצויים הקרבנות שנפגעו במעשה הפשע שהוביל להגשת כתב-אישום נגד העבריין. כמעט בכל המקרים מדובר לא רק באנשים שנפגעו אנושות (בעיקר במקרי רצח) מהפשע שבוצע, אלא במי שמרגישים (בצדק) כי המערכת המשפטית פשוט בגדה בהם ולא 'הלכה עד הסוף' על-מנת להשיג את מידת הצדק הראויה.
כאשר נרצח מישהו, קיימת באופן טבעי הציפייה מצד משפחתו שהנאשם יקבל בבית-המשפט את העונש המרבי המגיע לו, אבל אז מתבצעת עסקת-טיעון וההאשמה ברצח הופכת למשל להריגה (אפילו בנסיבות מחמירות) ומכאן ואילך מתחילה הספירה לאחור עד שחרורו של הרוצח מבית-הסוהר, בעוד משפחת הנרצח נותרת כואבת, המומה וכועסת.
בסופו של דבר מדובר בקרבנות שכבר שילמו מחיר יקר מנשוא נוכח הפגיעה ביקירם אבל בגלל עסקת-הטיעון עוברים שוב פגיעה קשה וסיוט מתמשך, מה עוד שדעתם כלל לא נחשבת!
מי שעוד משלם את מחיר עסקות הטיעון הוא הציבור הרחב שממילא כבר הביע לא אחת את דעתו השלילית על מערכת המשפט בישראל. ריבוי עסקות-הטיעון פוגע עוד יותר בחוסר האמון של הציבור בבתי-המשפט ודווקא בתקופה כה רגישה בתחום הזה, ניתן היה לצפות להאטה משמעותית בקצה הדהרה לעסקות-טיעון.
שיטת עסקות-הטיעון הופכת למעשה את 'הצדק' למטבע העובר לסוחר ומותירה אותו מחוץ לבתי-המשפט. עסקות טיעון יכולות אולי להביא להרשעות בטוחות, לחיסכון בזמן ובכסף, אבל אין להן שום קשר למושג 'הצדק'. מאחר שלא נראה סיכוי לשינוי דרמטי בנושא כאוב זה, לא נותר אלא להמליץ לפני מי שנקלע לא-עלינו לצרה פלילית-משפטית, לא למהר לחתום על עסקת-טיעון אבל גם לא לדחות אותה על הסף, משום שבסופו של יום מדובר במסחר-בצדק וכמו בכל ענפי המסחר, בסופו של דבר המחיר קובע!
לעסקות-הטיעון הרבות אין שום קשר למושג 'הצדק', הן מטבע העובר לסוחר.