עניי עירך ממש לא קודמים !

לא בטוח שהדברים הבאים מתאימים למי שהתמזל מזלם וזכו להיות בין אלה המדורגים ב'עשירון העליון' של החברה הישראלית, שהרי קשה לדבר על עוני עם מי שמחזיק באחוזה פרטית מפוארת, בברכת-שחיה פרטית, בשתי מכוניות מהודרות ועושה חלק מזמנו במלונות-פאר בחוץ-לארץ, אבל דווקא על רקע המציאות הזאת ראוי להציג את 'ישראל השנייה', זאת השרויה במצוקה כלכלית קשה ואשר מוגדרת על-פי כל המדדים המקובלים כישראל-הענייה.

'הקפיטליזם החזירי' שהתפתח בישראל במרוצת השנים ואשר הפך אותה מחברה בעלת חזון סוציאליסטי שוויוני לבעלת פערים בלתי נתפסים בין עשירים לבין עניים, מהווה פצצה-חברתית מתקתקת שרבים מעדיפים להתעלם מהקולות שהיא משמיעה ונאחזים במירוץ אחר השגת עגל-הזהב, שיבטיח להם התגשמות החלום הקפיטליסטי, תוך התעלמות ממציאות לא מוכרת בה שורר בישראל עוני.

יתר על כן, כבר ברור כי אפילו ההתייחסות היהודית לתופעת העוני נעלמה ונמחקה בקרב רבים ואבני-יסוד של היהדות כמו המאמר התלמודי ' בתר עניא אזלא עניותא' (העוני הולך אחר העני) או 'צדקה לעניים, מתנות לאביונים, לקט, פאה ושכחה, מעשר לעני, שמיטת חובות, הלוואה ללא רבית וכללי ההתנהגות הנדרשת כלפי עניים ב'שולחן ערוך', שלא לדבר על העיקרון המקודש של 'עניי עירך קודמים' , כל אלה הפכו להיות לא רלוונטים בישראל של 2019 ובמקרה הטוב 'שייכים' רק לחלק משומרי-המצוות.

כמה עניים יש בישראל ?

אולם למען ההגינות ולפני שבכלל מנסים לברר כיצד הגענו למצב בו העוני בישראל זועק את זעקתו בדממה, לעומת עושר מנקר-עיניים, צריך לבדוק מהו העוני המדובר, איך מגדירים עוני וכמה עניים יש בישראל?

אפשר אולי להתחיל דווקא מהסוף ולהתייחס לנתונים רשמיים, אף שנגלה מיד כי קיימת בהם סתירה, כדי ללמוד על היקף העוני בישראל.

על-פי נתוני המוסד לביטוח-לאומי חיו בישראל בשנת 2017 לפחות 466,400 משפחות 'מתחת לקו-העוני' (עליו נרחיב בהמשך !) שהן 1,780,500 נפש ומתוכם 814,800 ילדים ! מדובר אגב בעלייה של כ-10% לעומת השנה הקודמת.

מתברר כי העוני בישראל הוא מהגבוהים בעולם-המפותח ועל-פי המוסד לביטוח-לאומי יש עוד כמיליון ישראלים לפחות החיים בשולי קו-העוני ושלא נכללים בסטטיסטיקה של מי שמוגדרים עניים. בשנת 2017 גם עלתה תחולת העוני של משפחות ובהן ראש-משק קשיש ב-21.8% וחלה הרעה משמעותית גם בקרב משפחות עניות-עובדות, בפרט בקרב משפחות בעלות שני מפרנסים. התמונה המפחידה הזאת חמורה הרבה יותר אם לוקחים בחשבון כי 3 מתוך 4 משפחות שאינן עובדות (והן בגיל-העבודה) חיות בעוני.

עכשיו צריך להתייחס לנתונים הקובעים, לפחות על-פי המוסד לביטוח-לאומי, כיצד בעצם נקבע אותו 'קו-עוני' המציב קרוב ל-2 מיליון נפש בישראל בהגדרה של היותם עניים. המדד לכך נקבע על-פי הכנסה חודשית נמוכה מ-50% מן ההכנסה-החציונית למשפחה. כך למשל כל משפחה בת 5 נפשות שהכנסתה נמוכה מ-10,270 ש"ח לחודש, או כל יחיד שהכנסתו נמוכה מ-3,423 ש"ח לחודש וכל זוג שהכנסתו נמוכה מ-5,477 ש"ל לחודש (כל הסכומים הנקובים הם ברוטו), כל אלה מדורגים מתחת ל'קו-העוני'!

אלא שלמספרים הללו יש גם צד נסתר שלא בדיוק מעניין את הביטוח-הלאומי ואותו מציג באופן ברור ופשוט ערן וינטרוב, מנכ"ל ארגון 'לתת' שאומר: "שיטת המדידה מבוססת על הכנסה בלבד ואינה לוכדת יותר מ-550 אלף נפשות ו-225 אלף ילדים החיים בעוני בהתאם למדד הרב-ממדי, שבוחן את מידת המחסור בייחס לצרכים חיוניים הדרושים לקיום בכבוד ומכאן שבישראל בשנת 2018 גם מי שחי בקרבת 'קו-העוני' הרשמי, חי במצוקה ובמחסור".

יתר על כן מתברר כי העוני בישראל גדל ומחמיר במיוחד בקרב אנשים בגיל העבודה שאינם מסוגלים לעבוד, כמו למשל נכים שזכו עד 2018 רק למחצית התקציב בסך 4 מיליארד ש"ח שנועד להגיע אליהם.

הגישה הזאת מייצגת נאמנה את התפיסה לפיה נתוני המוסד לביטוח-לאומי אינם משקפים באופן מדויק את מספר העניים בישראל משום שהם מבוססים אך ורק על הכנסה-כספית ולא על מרכיבים נוספים המעצבים את רמת-החיים של המשפחות ומכאן שהכשל הזה מוביל למסקנה לפיה יש בישראל הרבה יותר עניים מאשר אלה הכלולים בנתוני המוסד לביטוח-לאומי.

איך מגדירים עוני ?

הקביעה הזאת כמובן אינה מקובלת על הביטוח-הלאומי או על משרדי האוצר והרווחה, אבל היא שואבת את כוחה מתוך ההגדרה המקובלת של העוני, הגדרה לפיה "עוני הוא מצב בו אין לאדם או למשפחה או לקבוצת אנשים, המהווים יחידה כלכלית אחת, די אמצעים לקיים את עצמם או לחלופין מצב בו אדם או משפחה או קבוצה, נאלצים להסתפק ברמת-חיים נמוכה במידה רבה מזו של יתר האנשים בסביבתם הקרובה". אין בהגדרה הזאת התייחסות להכנסה כספית אלא רק למרכיבים החומריים (והתרבותיים) שאמורים לאפשר לבני-אדם 'לחיות בכבוד' ולכן ברור הדבר כי מדובר בזירה נוחה לעימותים בין מצדדי 'המספרים היבשים' של הכנסה כספית, לבין הגורסים כי החיים מורכבים ביותר מאשר כסף.

כאן מתבקש להעיר כי בקרב החוקרים והעוסקים בנושא העוני קיימת אבחנה בין שלושה סוגים שונים של עוני: עוני-מזדמן, כתוצאה ממחלה או פיטורין, או עוני-כרוני, מצב בו נקלעים אנשים לעוני בחלקים משמעותיים של חייהם וגם 'מעבירים' את העוני לדורות הבאים וכן עוני-מעמדי, כאשר חוקים ותקנות מונעים עבודה או קבלת שירותים מסוימים וכופים הכנסה נמוכה על מי שמצליח למצוא עבודה.

את מושג 'קו-העוני' הגו שני הוגים אנגלים, צ'רלס בות' (Booth) וסיבהום ראונטרי ( Rowntree) אשר קבעו כי יש רף מסוים ובר-מדידה אשר מי שתנאי חייו נמוכים ממנו מוגדר עני. המדידה הראשונה בעניין זה פורסמה בשנת 1887 ושימשה למעשה הצדקה לקידום מדיניות-הרווחה והביאה בעקבותיה להבטחת 'ריצפה של ביטחון סוציאלי' באנגליה.

ב'קו-העוני' הבריטי נכללו מזון, לבוש, דיור,הוצאות משק-בית, בדומה למה שזאב ז'בוטינסקי כינה בשנת 1934 '5 הממ"ים' (מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא). בישראל נתפסה עד שנות ה-60 המצוקה כמחסור בצרכים חיוניים ובשנת 1963 הוטל על 'וועדת כ"ץ' לקבוע 'קו-עוני' שישמש בסיס לקביעת מכסות-סעד ולהגדיר סל-צריכה הולם ואת מכסת התמיכה בו.

בשנת 1967 פוזרה הוועדה הזאת והחל משנת 1970 אומץ המדד-היחסי שקבעו רפי רוטר ונירה שמאי מהביטוח-הלאומי. הללו היו הראשונים שביקשו להתייחס לעוני כאל תופעה המבוססת על מרחקה של ההכנסה מנקודה מוגדרת על-פי התפלגות הכנסות כלל האוכלוסייה. רוטר ושמאי בחרו במודל האמריקאי שנקבע על-ידי ויקטור פוקס ובו נקבע 'קו-העוני' כרמת הכנסה המקבילה למחצית ההכנסה החציונית ומאז משמש המודל הזה את 'קו-העוני' גם בישראל.

צריך עם זאת לזכור כי בשנות ה-60 פותחה בארה"ב גישה של 'תרבות העוני' על-ידי הסוציולוג אוסקר לואיס שטען כי העניים פיתחו לעצמם תרבות ייחודית המבדילה אותם מסביבתם, עקב הסתגלות לתנאי החיים המיוחדים שלהם. לואיס הטעים כי בתוך כך מדובר בבטלה, בעצלות ובמערכת משפחתית לא נורמטיבית המאפשרת ריבוי לידות מחוץ לנישואין, הסתמכות גורפת על מערכת-הרווחה ופעילות עבריינית גבוהה. במלים אחרות האשים אוסקר לואיס את העניים במצבם ועד כמה שישמע הדבר מוזר, אומצה הגישה הזאת במדינות רבות בארה"ב ובאירופה והדים שלה אף הגיעו לישראל, כאשר התגבשה כאן תפיסה לפיה חלק גדול מהעניים, בעיקר בקרב העלייה מצפון-אפריקה, נוהגים להתבצר בעוני שלהם ובה בעת נוהגים כלפי הסביבה והממסד בלשון 'מגיע לנו!'.

אלא שברבות הזמן התברר לעוסקים בתחום החברתי-כלכלי בישראל, כי העוני לא נמדד רק במספרים המשקפים הכנסה כספית כזאת או אחרת וכי למעשה מדובר בתופעה עמוקה ומורכבת הרבה יותר, בעיקר משום שהיא מכילה גם מרכיבים של תרבות, השכלה ויכולת התערות בחברה שאינה מוגדרת ענייה. בדיוק בתפר הגס הזה נפערו הפערים בין הביטוח-הלאומי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבין הגופים הממסדיים והפרטיים המטפלים בעוני. בעוד הביטוח-הלאומי והלמ"ס אוחזים בנתוני ההכנסה הכספית בלבד כהוכחה לעוני, הם מתעלמים מכל שאר השכבות הסוציולוגיות המרכיבות את מושג העוני ומכאן גם חוסר-האונים של גורמי-רווחה ותעסוקה להטיב את מצב העניים.

לכל אלה חייבים להוסיף סוג של שקר מקובל ונוח מאוד לממסד: אדם המועסק במשרה מלאה או חלקית ומכניס למשפחתו הכנסה קבועה, נחשב עובד שגובה הכנסתו מציב אותו בצד זה או אחר של קו-העוני. אבל כאשר מציגים את נתוני התעסוקה בארץ ,לא מתייחסים לאנשים המשתכרים 'לפי שעות' והם נכללים באופן אוטומטי בכלל העובדים המועסקים במשק! לעניין זה חשיבות רבה משום שתופעת 'עובדי כוח-האדם' המקבלים שכרם לפי שעות-עבודה, התרחבה במשק הקפיטליסטי לטובת המעסיקים וכך למעשה 'נבלעו' העובדים הללו בנתוני התעסוקה הכלליים, בעוד שאילו התייחסו אליהם כראוי למעמדם הנחות והמיוחד, רבים מהם היו נחשבים עניים! מכאן שפשוט כדאי ומשתלם לכולם לא להחריג אותם ממצבת התעסוקה, שאם לא כן ראויים היו לסעד בשל היותם מוגדרים כמצויים מתחת לקו-העוני'.

היכן יש הכי הרבה עניים ?

אם 'קו-העוני' בישראל נקבע כאמור על בסיס הכנסה כספית למשפחה, הרי שבעולם הרחב מוגדר 'עוני-יחסי' במדינה מפותחת, כהכנסה של משק-הבית הנמוכה מ-60% מההכנסה הממוצעת במדינה. הבנק-העולמי תיקן את 'קו-העוני' הקיצוני על סמך נתוני מחירים גלובליים מעודכנים והוא עומד כעת על 1.25 דולר ליום ובעקבות סקר שערך הבנק-העולמי ב-116 מדינות, התברר כי על-פי מפתח זה מדובר ב-1.4 מיליארד בני-אדם החיים בעוני ברחבי-העולם!

עיון בנתוני הסקר הזה מלמד על כך שבאמריקה-הלטינית ובמדינות שונות במזרח-אירופה, מדובר בהכנסה של 2 דולר ליום בלבד ועל כך שבסין, דרום-מזרח אסיה והודו ההכנסה לנפש ליום אף פחותה. אגב כך, לפי הבנק-העולמי נמצאים בארה"ב לפחות 37.3 מיליון עניים ול-46 מיליון תושבים אין ביטוח-רפואי וכי 18% מהילדים בארה"ב חיים בעוני (!) לעומת 11% מהבוגרים ו-10% מהפנסיונרים.

מכון 'מחקר ברוקלין' קבע כי את 'טבלת העוני' מובילה ניגריה בה מצויים כ-87 מיליון עניים, המספר הגדול בעולם והיא מקדימה את הודו ובה 73 מיליון עניים ואילו הרפובליקה-הדמוקרטית של קונגו נמצאת במקום ה-3 ב'טבלת העוני' ו'מאיימת ' על הודו. בהתאם לנתוני מכון 'מחקר ברוקלין' מספר העניים במדינות הללו עולה ב-6 עניים לדקה!

לעומת הבנק-העולמי מחזיק האו"ם בנתונים קצת שונים וטוען כי 2.5 מיליארד אנשים בעולם חיים בעוני וכי מדובר ב-36% מאוכלוסיית המדינות המתפתחות, בהן מרוויחים פחות מ-3.1 דולר ליום. ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) תומך בנתונים האלה אבל מצביע על ירידה הדרגתית במספר העניים בעולם מאז שנת 1990 עד שנת 2016 כאשר חלה שוב עלייה במספרם והפעם גם במדינות מפותחות ובאירופה. המטרה המוצהרת של ארגונים אלה נשמעת הזויה ולא מציאותית, אבל היא מדברת על מיגור העוני עד שנת 2030.

העוני אינו המצאה מודרנית או חדשה, הוא קיים בעולם מאז ומתמיד, אבל הרעיון המשותף אמור להיות בהשקעה נכונה על-מנת לצמצם אותו עד כמה שניתן. לצערנו הרב המגמה הזאת רחוקה מלהתממש בישראל משום שכאן מדובר בהפך הגמור: בגלל המדיניות הקפיטליסטית-חזירית ועקב גידול הפער בין עשירים לעניים, על רקע חוסר השקעה במשאבים לצמצום העוני, יש להתרגל לעובדה לפיה צפוי העוני בארץ לגדול ולהתרחב, בעיקר נוכח המשבר-הכלכלי (הקרוב) שעתיד לפקוד את ישראל וכאשר מאות אלפי אנשים כבר לא יוכלו לעמוד בתשלומי המשכנתאות וההלוואות וימצאו את עצמם מתחת ל'קו-העוני'.

התחזית העגומה הזאת מבוססת היטב על המתרחש מתחת לפני השטח ומאחורי הקלעים של כל המוסדות הפיננסיים, למרות הניסיונות לייפות את המציאות, להתעלם וממנה ואף להסתיר אותה.

העוני אינו מבחין בין בני-אדם שונים ותוקף בחסות המדינה את כולם