עונש המאסר - כישלון מתמשך!

הרעיון לפיו אפשר ואולי גם צריך לכלוא בני-אדם המוגדרים כעבריינים ופושעים ואפילו חשודים, עתיק מאוד ודי להזכיר את יוסף שנכלא בבית-האסורים במצרים, טרם הפך להיות 'הסגן של פרעה', כדי להבין כי שיטת המאסר נהוגה הייתה עוד מימים ימימה.

כליאתם של בני-אדם שאבה את כוחה המוסרי מאז ומעולם משילוב בין מספר גורמים: השאיפה להטיל עונש על מי שהוגדר כפושע, הרצון לנקום בו נוכח מעשיו הנפשעים וההיגיון שדחף להרחיקו מהחברה, שמא ימשיך לפגוע בה. המשוואה הבסיסית הזאת יצרה את המסד לנקיטת עונשי מאסר ולהקמת בתי-סוהר לצורך מימוש הרעיון, אבל ראוי לזכור כי במקביל לשיטה הזאת, ננקטו במקומות שונים ובתרבויות לא מעטות שיטות פחות 'צמחוניות' שנועדו לספק צרכים שלטוניים-דתיים-המוניים: עונשי-מוות באמצעות תלייה בכיכרות העיר, עריפת ראשים לעיני ציבור נלהב, שימוש בגיליוטינה ועוד קודם לכן עונשי סקילה והריגה בדרכים שונות ומשונות. עד כמה שהדבר נשמע אולי מופרך, בסופו של דבר, אפילו כיום במאה ה-21 , עדיין מתקיימות שיטות הריגה כאלה לא רק בערב-הסעודית ובאיראן אלא אפילו בדמוקרטיה 'הנאורה' של ארה"ב, למרות ששם משתמשים בזריקת-מוות במקום בעריפת ראשו של האשם.

במרוצת הזמן וככל שהתבססה התפיסה הליברלית בעולם המערבי, נחלשו הנימוקים בדבר נקמה והענשה של פושעים והתגבש רעיון חדש, לפיו יש צורך להשקיע בשיקומם של העבריינים בעודם אסורים, בתקווה להחזיר אותם לחברה כאנשים טובים ומועילים יותר. אחר-כך נוספה לכך הגישה שדגלה במקומות רבים גם בפעילות של גמילה מסמים להשגת אותה המטרה וכך עברו מרבית בתי-הסוהר בעולם המערבי מהוצאות-להורג בכיכר העיר ועד לחינוך-טיפול ושיקום.

הכישלון המתמשך בשיטה

למרות השינויים החברתיים המפליגים בתפיסה המקובלת, נותרו שני אבני-יסוד להחזיק בחומות בתי-הכלא: הענישה וההרתעה. מי שעבר על החוק ונמצא אשם-בדין חייב לשאת בעונש וככל שיהא עונשו חמור יותר, כך תושג הרתעה שאולי תמנע מפושעים אחרים ללכת בדרכיו. זה הבסיס הערכי-מוסרי המצוי בעצם קיומו של עונש המאסר מאז ומעולם, אולם מקץ דורות של ענישה בשיטת המאסר, התברר כבר מזמן כי השיטה הזאת נכשלה כישלון חרוץ ולמעשה פשטה את הרגל. ב'מבחן התוצאה' מדובר בתהליך מתמשך שלא השיג את מטרתו ותוצאותיו העגומות מוכיחות כי עונש המאסר בעצם חסר תועלת.

הכישלון הקולוסלי הזה בא לידי ביטוי פשוט במספר ההולך וגדל של בתי-סוהר ואסירים בעולם. כיום ידוע על לפחות 10 מיליון אסירים בעולם וזהו גידול משמעותי מאוד שחל בעיקר מאז שנות ה-90.

בארה"ב לבדה מדובר על 2.5 מיליון אסירים, או אם תרצו 701 אסירים מתוך כל 100 אלף תושבים. בבריטניה, צרפת וגרמניה יש כ-75 אלף אסירים בהתאמה וברוסיה וסין, ידוע על לפחות 1 מיליון אסירים בכל מדינה ואילו בישראל מדובר ב-12-15 אלף אסירים כלואים.

המספרים הללו מייצגים מגמה ברורה של גידול משמעותי במספר האסירים בעולם, לצד הקמת עוד ועוד בתי-סוהר והרחבת מספר אנשי-הסגל העובדים בהם. בוריס ג'ונסון, ראש-הממשלה החדש של בריטניה הכריז רק בשבוע שעבר, כי בדעתו להוסיף עוד 20 אלף תקנים למשטרת בריטניה ולבנות עוד בתי-סוהר במדינה.

אלא שמגמת הגידול במספר האסירים ובתי-הסוהר אינה מצליחה להוריד את רמת-הפשיעה באף לא אחת מהמדינות. ההפך הוא הנכון: היקף הפשע, סוגיו החדשים ועומק הפשיעה בחברה, נמצאים אף הם במגמת עליה והתרחבות כמעט בכל מקום בעולם והמסקנה הפשוטה הנגזרת מכך היא שעונש-המאסר לא הצליח למגר את הפשע או אפילו לצמצם ולמזער אותו!.

נקמה, הענשה והרחקה מהחברה, נותרו כאמור הבסיס החברתי-מוסרי לעצם קיומו של עונש המאסר אבל גם אם נקבל זאת בהסכמה, קשה להתעלם מכישלון גורם ההרתעה, שאמור היה אף הוא להיות חלק מיסודות מנגנון הענישה. מספר האסירים-החוזרים לתקופות מאסר נוספות, נמצא אף הוא בתהליך מתמיד של גידול, מה שתורם לחיזוק המסקנה בדבר חוסר ההרתעה של עונש המאסר.

לכל האמור לעיל צריך כמובן להוסיף כי מאז השתלטות הסמים על עולם הפשע, גדל גם מספר המורשעים בשימוש ובסחר בסמים, מה שגרר בעקבותיו עוד ועוד עונשי מאסר ומספר גדל והולך של אסירים.

האבחנה בין 'משוגע' לבין עבריין

מישל פוקו (1926-1984) פילוסוף צרפתי ואחד מאנשי-הרוח המשפיעים ביותר בשנות ה-60, שניסה לשלב במחקריו בין פילוסופיה להיסטוריה, גילה גם מעורבות פוליטית ויסד את 'ארגון המידע על בתי-הסוהר' שמשימתו הייתה להשיג ולהפיץ מידע על מצוקתם הקשה של האסירים בצרפת ולהעמיד את הנושא במרכז סדר היום הציבורי. אותו מישל פוקו הציע חשיבה חדשה על מנגנוני הפיקוח והענישה בחברה המודרנית בספר "לפקח ולהעניש" (1975 הוצאת 'רסלינג' בעברית). חבל מאוד שגישתו וכתביו של מישל פוקו מעולם לא העסיקו את הגורמים העוסקים בישראל בענישה וכליאה, אבל זה כבר סיפור משני.

מכל מקום, מישל פוקו הצביע על הקו המפריד בין האדם 'הנורמלי' לבין האדם הכלוא (כפי שעשה במחקריו בנושא השיגעון) וקבע כי הקו הזה אינו ברור כפי שניתן היה לחשוב וטען כי כמו בבית-המשוגעים ובפסיכיאטריה, כך גם בבית-הכלא ובקרימינולוגיה, מפיקים ומגדירים את הסוטה ואת העבריין באמצעות הכלים הללו (" תולדות השיגעון והתבונה" 1961).

זאת ועוד: הוא הצביע על מנגנוני ענישה ומשמוע המשותפים לבתי-ספר, בתי-חולים והצבא ואז באה מפיו ההנמקה המהפכנית ביותר, כאשר הטעים כי בית-הסוהר פועל תחת סמכות מדעית של הרפואה, הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה ובהתאם לעקרונות לפיהם החברה 'לעולם לא תחדל לייצר עבריינים' וכי הללו מהווים את ייפוי הכוח וההצדקה לקיומן של פעולות פיקוח, מעקב, משטור ומשמוע של המשטרה בחברה. 'בזכות מכניזם של השגחה, מקבל בית-הסוהר את היכולת ואת 'הזכות' לחדור למהות התנהגותו של האדם' טען מישל פוקו.

במה בעצם אמורים הדברים בשפה פשוטה יותר?

דרושה אבחנה חדשה וברורה יותר שתקבע כי הפשיעה אינה אלא סוג של מחלה נפשית המנותקת מגורמים סביבתיים (ילדות קשה, שכונת מצוקה, משפחה הרוסה, חברה רעה וכדומה) ומכאן נוצר סיכוי למזער את הנזק המצטבר באמצעות טיפול שונה מהמקובל. בתוך כך אפשר וצריך להבחין בין פשיעה 'כבדה' ואכזרית כמו רצח ואונס, לבין פשיעה 'קלה' כמו רמאות, כייסנות ואפילו גנבה. את הראשונים יש להמשיך לכלוא בתנאים קשים ביותר ואילו את האחרים יש להגדיר באמצעות 'חלופות מאסר' כאנשים חולים בנפשם ולטפל בהם בהתאם, ממש כפי שעושה זאת החברה ב'משוגעים' שלה!

במקומות שונים בעולם החלו בזמנו להקים בתי-סוהר פרטיים, בניסיון להוריד מכתפי הממשלה את העול הכלכלי הכרוך בהקמת בתי-כלא וניהולם. זאת דוגמא מובהקת כיצד מעדיפים לא להתמודד עם הבעיה אלא למצוא לה פתרון חלופי והתוצאות לא איחרו לבוא, כאשר מרבית בתי-הסוהר הפרטיים נכשלו ובארה"ב אף התברר כי במתקנים הללו הייתה רמת אלימות גבוהה מהמקובל וגם מעשי שחיתות של אנשי סגל לא מקצועיים. אגב גם בישראל נעשה ניסיון להקים בית-סוהר פרטי סמוך לכלא באר-שבע, אולם עקב החלטת בג"ץ בוטל הפרויקט והמדינה נאלצה לשלם מיליוני שקלים כפיצוי ליזמים.

האפשרות הזאת לא קלה ואפילו מפחידה ממשלות ומדינות ומשטרים שונים, כי היא מזעזעת את המסד עליו מתקיים עונש-המאסר וגם פוגעת בכלכלה הפורחת סביב הפשיעה ומערכי הכליאה. אבל ככל אשר תימשך המגמה הקיימת, של גידול משמעותי במספר האסירים ובתי-הסוהר, לא תהא ברירה אלא לגשת לשיטה הכושלת מזווית חדשה, לפחות בחלק מהדברים, על-פי תפיסתו של מישל פוקו: לא כל עבריין ראוי שימצא עצמו בבית-הסוהר ועדיף שיוגדר כנזקק לטיפול, כאילו היה חולה-נפש על כל המשתמע מכך.

אין אפשרות לסגור את בתי-הסוהר בעולם והם עדיין נחוצים לכלוא בתוכם פושעים שביצעו מעשים אכזריים וגם זאת לפרקי זמן ממושכים, כדי להרחיקם מהחברה אפילו לצמיתות. אבל ממש באותה העת יש אפשרות להתייחס כאמור לעבריינים האחרים, כמוכי-גורל הראויים לטיפול נפשי ואפילו תרופתי תחת השגחה מתמדת שלא בבתי-הסוהר.

בישראל העלו לא מכבר הצעת-חוק שנודעה כ'חוק 3 המכות' ממש כמו בקליפורניה ולפיה מדובר בהחמרת המאסר על עבירות, למי שהורשע בעבירה אלימה בפעם השלישית. בקליפורניה למשל מדובר בעונש לא-קצוב לעבריין אלים, שביצע את העבירה (או דומה לה) בפעם השלישית ותקופת מאסרו נקבעת באופן אוטומטי ל-25 שנה בטרם ישוחרר תחת פיקוח.

הצעת-החוק הזאת לא עברה בישראל את המחסום הדרוש, אבל היא מצביעה לפחות על סיכוי לבצע סוג של שינוי בגישה לעבריינות קשה, לצד אמצעים אחרים שכבר ננקטים בארץ ובהם חלופות-מאסר, מעצר-בית, אזיק-אלקטרוני וגם 'עבודות-שירות' לטובת הציבור. כל 'החבילה' הזאת יכולה להוריד את מספר האסירים הכלואים בבתי-הסוהר, אבל נעדר ממנה אחד המרכיבים החשובים ביותר בתחום הענישה: אין שום קשר בין הפושע, העבריין הפוגע בזולתו או בחברה, לבין הפיצוי הנדרש ממנו בגין מעשיו!. כאשר מתרחשת תאונת-דרכים עוברים בדרך כלל כספים מידי הפוגע לידי הנפגע, אבל כאשר אדם שודד קשישה, רק כדי להשיג כסף לרכישת סמים, הוא נכלא בבית-הסוהר ואינו מפצה את הזקנה על שפגע בה! אילו נדרש לשלם לה פיצויים במשך שנים, יתכן כי עם שחרורו מבית-הסוהר היה שוקל אם עדיין 'משתלם' לשדוד זקנות. מרכיב הפיצוי לקרבנות הפשע לא קיים בזירה הפלילית ומה הפלא שרבים מאוד מהעבריינים יודעים כי גם בשל כך 'הפשע משתלם'.

במקומות שונים בעולם מתקיימים בתי-סוהר ברמה של גהינום עלי-אדמות, כגון תאילנד, תורכיה, ברזיל וארצות-ערב וגם בסין וברוסיה לא מלקקים האסירים דבש וסובלים בין השאר מעינויים ושחיתות גלויה של הסוהרים. האם ירדה רמת הפשיעה במדינות הללו? האם הפכו תנאי המאסר הקשים כל-כך לגורם מרתיע? התשובה לשתי השאלות הללו שלילית וזאת הוכחה נוספת לכישלון הגישה בדבר יעילות עונש המאסר.

בתי-הסוהר לא יכולים למגר את הפשע ואין זה תפקידם, הם גם לא מהווים את מהות הבעיה משום שהם מאכלסים את מי שהוגדרו בדין כפושעים ולכן האחריות למיגור הפשע רובצת על מערכות המשפט והאכיפה, בהם תלוי ועומד עונש המאסר בפועל. ההיסטוריה המערבית מוכיחה כי מערכות אלה נחלו עד כה כישלון חרוץ והניסיון להאשים את מערכת-הכליאה בכישלונם הזוי ומופרך.

מעניין שהחברה האנושית שרשמה הישגים אדירים בכל תחומי החיים, פיתחה מערכות מתקדמות ברפואה, בתקשורת, בכלכלה ואפילו משוטטת כבר שנים בחלל החיצון, טרם מצאה פתרון או חלופה לעונשי המאסר ולמיגור הפשע. יתכן שנובע הדבר מתוך פחד מפני שינוי רדיקלי בלתי מתקבל על הדעת,

אבל לעניות דעתנו, המקור לכך פשוט וברור הרבה יותר: עונש המאסר מספק לחברה את אותם הצרכים שבאו על סיפוקם, כאשר חזה ציבור משולהב בהוצאה פומבית להורג, בתלייה או בסקילה וזאת בנוסף לסיפוק יצר הנקמה של אנשים, המבקשים לבוא חשבון עם מי שסטה מהנורמה המקובלת. במערב קשה היום להוציא להורג אפילו רוצחים שפלים (למעט מדינות בארה"ב) ואין להעלות על הדעת שימוש מרתיע ב'גיליוטינה', אבל אפשר גם אפשר לראות במידה של סיפוק, אדם שנכלא למרבית שארית חייו בתוך כלובים מבודדים. אולי זה פחות מסעיר מתלייה בכיכר העיר, אבל בכל זאת מדובר בסיפוק לא מבוטל של יצר הנקמה. כל עוד מתקיים המניע הבסיסי הזה, קשה לדמיין יחס אחר לשיטת עונשי-המאסר, חרף כישלונם המתמשך.

רק שינוי דרמטי ברמת הענישה, בשילוב עם שינוי אופי מנגנון הכליאה וחלוקה ברורה בין סוגי עבריינים, יש בכך להביא אולי לירידה במספר האסירים ובתי-הסוהר ואולי גם למזעור היקף הפשיעה, אלא שנכון להיום אפילו התחזית הזהירה הזאת, נראית אופטימית מדי וכפי הנראה שנמשיך לחיות בקרב יותר פושעים ויותר אסירים גם בעתיד הרחוק.

הקשר בין מיגור הפשיעה לבין עונש-המאסר דורש חשיבה מחדש נוכח כישלון השיטה