נגיף הסכנה הבדואית

בצל נגיף-הקורונה המדמם ובעוד המדינה כולה עסוקה בניסיונות (שווא?) לחזור לשגרה תחת השפעת החיסונים וממש ערב מערכת הבחירות (שכזכור אסור להשתתף בה!), משתולל כמעט ללא הפרעה נגיף מסוכן בעל מוטציות פליליות, המאיים להמשיך ולפגוע בשלב הזה בחלקה הדרומי של ישראל מבלי שהמדינה תשקיע מאמץ כלשהו להתגבר על הסכנה הנשקפת לה מהגידול שבהחלט ראוי לכינוי 'הנגיף הבדואי'.

מי שלא היה עסוק בענייני הקורונה והבחירות (שראוי כזכור להחרים) הבין לאחרונה כי שורה ארוכה של מעשים פליליים והפרות-חוק בדרום-הארץ מבטאת באופן בוטה את שליטת 'הנגיף הבדואי' במרחב הגדול של הנגב ולמעשה כבר הפך אותו לסוג של שטח-הפקר, בו שולטים הבדואים כאילו מדובר בזירה שלא נמצאת כלל במדינת ישראל: הברחות סמים בסדרי גודל מדהימים מגבול-מצרים, פריצות חוזרות ונשנות לבסיסי צה"ל לגנבת תחמושת וכלי-נשק מכל הסוגים, השתוללות של כלי-רכב לא מורשים בכבישים ובדרכי עפר, ירי פראי כחלק ממאבקים בין חמולות שבטיות, זריעת פחד ואימה ביישובים היהודים באזור ולאחרונה אונס מזעזע של ילדה בת-10 בידי חשודים מן 'הפזורה הבדואית' וזהו רק חלק קטן מהכרוניקה הפלילית של 'הנגיף הבדואי' מהשבועות האחרונים.

מי שמבקש להבין איך וכיצד התפתח 'הנגיף הבדואי' בישראל והגיע לרמה כה מסוכנת ומאיימת, ראוי אולי שיתמקד תחילה ברקע ובנתונים המספרים את סיפור 'הפזורה הבדואית' שתחילתה במאה ה-2 לפנה"ס למניינם, כאשר הגיעו ראשוני השבטים הבדואים מחצי-האי ערב לסיני, לנגב, לעבר-הירדן ולמדבר-הסורי, בשורה של פלישות, חדירות והתקפות שבוצעו בדרך-כלל בגלים מפתיעים. בדיעבד התברר כי מטרת הבדואים הללו הייתה להתבסס בטריטוריה חדשה בדרום ארץ-ישראל ולהגיע לסוריה המרכזית ולחלק הדרומי של הפרת. חלק גדול של השבטים הבדואים הפולשים אכן תקע יתד בסיני ובנגב ובמשך שנים רבות ניהל בזירה הזאת אורח-חיים של נוודים באזורים מוגדרים ומבלי לחרוג מהם, כשהם נודדים בין מקומות מוכרים פעמיים בשנה, אבל לא יוצאים מאותו 'תחום מחיה'. לימים התברר כי לאופי זה של הנדידה נודעה השפעה גדולה מאוד על תפיסת-העולם הבדואית כאילו ההתיישבות הממושכת על חלקי קרקע מעניקה להם בעלות חוקית, מקור למרבית העימותים והצרות שהיו מנת חלקה של המדינה בעתיד.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 היו בנגב כ-70-90 אלף בדואים והם היוו כ-7.9% מכלל הערבים המוסלמים בארץ ואילו בשנת 2015 כבר הגיע מספרם ל-239,500 נפש (!), מספר שבהמשך נעמוד על משמעותו. ממשלות ישראל לא נקטו שום צעד לצמצום מספר הבדואים בנגב (או בגליל) והתעלמו לחלוטין מהתופעה המסוכנת עד שהתברר כי על פניו נראה היה כאילו מאוחר מדי לטפל בה.

פוליגמיה ויישובים לא-מוכרים

כך למשל בשנת 1954 הסתיים תהליך הנפקת תעודות-הזהות הישראליות והממשל-הצבאי 'נזכר' להגביל את התעסוקה של הבדואים באמצעות קיצוב רישיונות-עבודה לחודש ימים בלבד, אבל באותה העת העדיפה הפזורה-הבדואית ממילא לעסוק בחקלאות ובגידול צאן וגמלים, במקביל לביצוע 'עבודה שחורה' ללא היתרים ביישובים היהודים.

עוד לפני מלחמת ששת-הימים היו בממשלה מי שהחליטו כי צריך לטפל בבעיה הבדואית בדרכים חכמות ולשכנע את הבדואים לעזוב את הכפרים והאוהלים שלהם ולעבור למבנים קשיחים ולבתים. השקפה זאת אכן הביאה בשנת 1966 להקמת עיירות-קבע עבור הבדואים ולעידודם לעבור להתגורר בהן, ללא הצלחה יתירה ואז נחשפה תופעה לפיה חלק מהבדואים אכן עבר לבתים שנבנו עבורם, אבל המשיכו להחזיק באדמות שהיו 'בבעלותם' הלא-חוקית במשך שנים, כאילו הייתה להם 'חזקה' על המקרקעין של המדינה.

בשלב הזה כבר גלוי וידוע היה לכל הגורמים כי מערכת היחסים בין הבדואים לבין המדינה עלתה על שרטון נוכח התביעות של בעלות על הקרקע שהגישו רבים מהבדואים, בטענה כי המדינה לוקחת מהם אדמה השייכת להם בדין. ההתנצחויות המשפטיות סביב לסוגיה הזאת הביאו גם להנצחת התופעה של הקמת כפרים 'לא מוכרים' וכל הניסיונות שהגיעו לשיאם בשנת 1974 להגיע עם הבדואים להסכמי-פשרה נדונו לכישלון.

בשנת 1976 הוקמה 'הסיירת הירוקה' שאחת ממטרותיה לאכוף את החוק במרחבי הנגב , להרוס עשרות מבנים בדואים לא חוקיים, להוציא אותם מהכפרים ה'לא מוכרים' ולהגיש נגד מפירי החוק תביעות כספיות. המאמצים הללו בקושי רב נשאו פרי וישראל כבר השלימה עם העובדה לפיה גדלה בתוכה אוכלוסיה נוספת שמצפצפת על חוקיה (כמו המגזר החרדי ), מנהלת אורח-חיים ובמרכזו פוליגמיה המנוגדת לחוק (ההערכה מדברת על כך שכ-25% מכלל הבדואים גילאי 30-39 חיים בפוליגמיה ולהם לפחות שתי נשים) וכי היא מכפילה את אוכלוסייתה כל 16 שנים, כאשר בכל משפחה בדואית יש בממוצע 6.1 ילדים!

אולי מתוך כך שמצב הבדואים בנגב דורש פתרון מעשי דחוף לפני שיצא מכלל שליטה (כפי שאכן קרה) החליט אריק שרון בשנת 2003 על שילוב בין המקל לבין הגזר והודיע על הכרה של ישראל ב-7 כפרים 'לא מוכרים' במקביל להגברת האכיפה ונקיטת יד-קשה נגד מפירי החוק במקומות אחרים. הבדואים לא התרגשו מהסיפור הזה והמשיכו בשלהם כאילו אין דין ואין דיין, העמיקו את אחיזתם בקרקעות ובכפרים 'הלא מוכרים' ובמקביל נהנו לפתח את היישובים שכבר זכו בתעודת-כשרות של המדינה.

ב-15 ביולי 2007 הוקמה 'הרשות להסדרת התיישבות בדואית בנגב', מנגנון שאפשר כמובן עוד מספר 'ג'ובים' לבעלי-עניין, אבל לא פתר את בעיית 'הנגיף הבדואי' ואפילו הביא להחמרת המצב משום שבינתיים התרחשה במקביל תופעה שמקורה כמובן בארגוני-שמאל, שאינם פוסחים על הזדמנות להתנכל למדינה ולמוסדותיה. כך החלה הפזורה הבדואית לזכות בתמיכה וסנגוריה מ'האגודה לזכויות האזרח' ומוסדות דומים ובכלל זה ייצוג משפטי נגד משרדי הממשלה ונציגיה, בכל הקשור לטיפול בקרקעות וב'כפרים הלא מוכרים'. הסיוע הזה עודד את הבדואים להמשיך לדבוק בעמדותיהם שהרי נעשתה מלאכתם בידי נציגים לגיטימיים של המדינה. יש הטוענים כי גרם הדבר בשנת 2008 להמלצותיו של השופט-בדימוס אליעזר גולדברג לממשלה, להגיע להסדרת התביעות בנושא בעלות על הקרקע וממשלת ישראל אף הסכימה לאמץ את המלצותיו.

מוקד הסכסוך עם 'הפזורה הבדואית' נמצא כאמור ב'כפרים הלא מוכרים'. בעבר היו 46 כפרים כאלה ברחבי הנגב ולימים נותרו כ-35 שהיו באזור עוד לפני קום המדינה על שטחים שלימים נמצאו בבעלות חוקית של המדינה. ב'כפרים הלא מוכרים' מתגוררת אוכלוסיה שנעה מ-400 נפש בכפר הקטן ביותר ועד 10,000 נפש בגדול מכולם. בשל אופי המחלוקת בעניין עקרוני זה נותרו אותם 11 כפרים שזכו להכרה מצד ישראל ללא תשתיות או מים וחשמל וכמובן ללא דרכים מסודרות או פנוי מסודר של אשפה ונגישות לשרותי חינוך ורפואה וכל זאת משום שהמדינה מסרבת להעניק לבדואים הללו היתרי בנייה, כל עוד לא נפתרה המחלוקת סביב הבעלות על הקרקע.

ראוי לראות את התמונה הרחבה על-מנת להבין את עומק הבעיה המהווה למעשה את הרקע להפיכת הנגב מרחב פראי בו שולט כבר שנים 'הנגיף הבדואי' באין מפריע: /שטח ה'כפרים הלא מוכרים' משתרע על פני כ-350,000 דונם שהם כ-2.7% מאדמות הנגב, בעוד השטח אותו תובעים הבדואים מקיף כ-640,000 דונם שהם כ-4.9% מכלל שטחי הנגב!

כבר הזכרנו את העובדה לפיה בשנת 2015 חיו בנגב 239,500 בדואים, מספר שעלה מ-115,000 בשנת 2000. כ-75% מהבדואים מתגוררים ב-18 מתוך 'הכפרים המוכרים' והיתר, כ-25% ב'כפרים הלא מוכרים'.

כל הנתונים האלה מציירים את התמונה שמזדקרת לעיניים הנעוצות בדרומה של הארץ ואשר מתרשמות מפצצה-חברתית-כלכלית מתקתקת ומסוכנת. המראות הללו בקושי רב מגיעים לשיח-הציבורי של 'מדינת תל-אביב' ורק כאשר מתרחש אירוע מחריד באזור (ע"ע אונס הילדה) הוא זוכה איכשהו לאזכור קצר-מועד

בתקשורת הכללית וברשתות כי בסופו של יום 'הנגב רחוק וממש לא מעניין'...

אז זהו, שלא.

מי שמבקש להבין כיצד הפך חלק זה של המדינה לשטח-הפקר בשליטה בדואית, ראוי שלא יסתפק רק בהסברים בדבר סכסוכים על קרקעות ותביעות-בעלות, אלא יתייחס גם למרכיבים סוציאליים וחברתיים של החברה הבדואית ואז גם ניתן להבין את המשמעות וההשלכות שיש להמשך קיומו של 'הנגיף הבדואי'.

מצב סוציו-אקונומי חמור

כך למשל כבר ידוע לנו כי שיעור הנשירה מבית-הספר של תלמידים עד גיל-17 עמד על 41% וירד ל-29% (לעומת 13% בקרב האוכלוסייה הערבית הכללית ו-5% בקרב כלל הישראלים) כשאחוז הנשירה גבוה יותר אצל הבנים הבדואים.

כשבוחנים את הזכאות לתעודת-בגרות בקרב התלמידים הבדואים, כתנאי להמשך לימודים באוניברסיטה, מבחינים בעלייה מ-12% ל-26% בעיקר בקרב הבנות ( לעומת כ-38% אצל הערבים וכ-56% אצל היהודים).

בשנת 2016 היו 1911 סטודנטיות בדואיות ועוד 721 סטודנטים מקרב הבדואים ונתון חשוב נוסף ראוי לציון: עד פרוץ הקורונה עמדה תעסוקת הגברים בקרב הבדואים על כ-60% בישובים-המוכרים בגילאי 25-64 לעומת 22% מועסקות מקרב הנשים. בשנת 2018 התברר כי 80% מהנשים האקדמאיות מועסקות בעוד המגזר הבדואי סבל אז מ-13% אבטלה. לכך יש להוסיף עוד נתון משמעותי ולפיו היישובים הבדואים נמצאים במקום האחרון במדרג הסוציו-אקונומי כאשר 7 העיירות הקבועות שלהם מאיישות את המקומות האחרונים במדרג.

התמונה המצטיירת נוכח כל הנתונים הללו, מצביעה על חברה הנתונה בקשיים כלכליים קשים ואשר מחפשת לשווא פתרונות למצוקה הזאת, הנובעת בעיקר מאבדן שטחי מרעה שחלקם הוכרז במשך השנים 'שטחי אש' של צה"ל, מירידה תלולה של הכנסות מחקלאות, מעיור כפרי שמצמצם את האפשרות להרחבה חקלאית ומפיתוח ההתיישבות היהודית-חוקית בדרום הארץ. כל אלה יחד הכניסו את הפזורה-הבדואית למצוקה כלכלית-חברתית קשה, מה שהכשיר עוד יותר את הקרקע לפעילות פלילית נרחבת ולהשתוללות חסרת הרסן במרחבי הנגב.

יתר על כן, הגישה הדואלית של המדינה כלפי הבדואים לא תרמה דבר להרגעת הרוחות, כאשר מצד אחד הסכימו הממשלות להכיר בחלק מהיישובים הבדואים 'הלא מוכרים' ולאפשר להם לעבור לעיירות חדשות וחוקיות, אבל כאלה שלא הושקע בהן תכנון או פיתוח משום שבעיני המדינה 'כל הקיים שם אינו חוקי' כי מדובר לכאורה ביישובים שלא קיימים! על רקע זה התרחשו מפעם לפעם מבצעי הריסה שרק שפכו עוד שמן על המדורה כמו למשל הריסתם של 2326 מבנים לא חוקיים בשנת 2018 מהם 604 ששימשו למגורים.

זה המקום לציין כי למרות התמונה הלא מחמיאה למגזר הבדואי ועל רקע גלי הפשיעה בהם מעורבים רבים מבני השבטים בנגב, יש גם נקודות-אור בקרב האוכלוסייה הזאת, כמו למשל שירות בצה"ל במסגרת יחידות גששים או במשמר-הגבול ואפילו הוקמה 'אנדרטת הלוחם הבדואי' לזכר הבדואים שנהרגו על הגנת הארץ ויש את אמייה אל-הייב מהצפון, הלוחמת הבדואית הראשונה בצה"ל ששירתה במג"ב וכל זאת למרות התנגדות ממושכת ועקבית של חברי-כנסת בדואים לשירות בצה"ל...

בשולי כל הדברים האלה קשה שלא להיזכר באחת הפרשות המסעירות ביותר שהתרחשו על רקע המאבק הבדואי להיבחר לכנסת ואשר הביאה לסכסוך דמים בינם לבין המגזר הדרוזי בישראל. מדובר בפרשה בה נאבק חאמד אבו רביעה נגד מה שכינה 'הפקעת אדמות' גם בגליל, כחבר-כנסת בדואי מטעם מפלגת 'המערך' אולם הוא פרש ממנה בשנת 1976 והקים את 'הרשימה הערבית המאוחדת' יחד עם חבריו סייף אלדין אל-זועבי וג'בר מועדי הדרוזי.

בבחירות של שנת 1977 זכתה הרשימה הזאת במנדט אחד בלבד ואז הוחלט לבצע בין החברים רוטציה (מושג שחזר לא מכבר לכותרות בהקשר לראש-הממשלה...) על-מנת לאפשר לשלושה החברים להיות בכנסת וכך החליף אבו רביעה את אל-זועבי אבל כאשר הגיע זמנו בשנת 1980 לפנות את הכיסא לטובת ג'בר מועדי, הוא סירב בטענה כי עליו להמשיך לטפל בחוק לפיצוי בעלי האדמות משבטו. חבריו לרשימה פנו לבית-המשפט שיורה לו לפנות את מקומו בכנסת, אלא שהדבר לא הועיל וכך גם כל התחינות והלחצים שהופעלו נגדו, אבו רביעה התעקש להישאר חבר-כנסת.

ב-12 בינואר 1981 ישב אבו רביעה במכוניתו בכניסה למלון 'הולילנד' בירושלים ונרצח בירי של 5 כדורים. המשטרה הצליחה ללכוד את מבצעי הרצח ואז התברר כי מדובר לא פחות ולא יותר בבנים של ג'בר מועדי! השלושה, דאהש, סייף והאיל מועדי, הועמדו לדין והורשעו ('זכיתי לארח' את האחים האיל וסייף בבית-סוהר 'דמון' שם עבדתי...) אף שהאח השלישי דאהש, זוכה בערעור שהגיש והשתחרר מהכלא כבר בשנת 1984.

בעקבות מסע אדיר של לחצים פוליטיים זכו האחים האיל וסייף מועדי לקבל מקץ 10 שנות מאסר בלבד חנינה מהנשיא הרצוג ובכפר הולדתם ירכא, נשחטו לרגל שחרורם 130 כבשים והוגשה לאורחים שבאו לשמוח בשמחתם, לא פחות מחצי-טונה 'בקלאווה'...

האירוע הזה גרם כמובן למתיחות רבה בין הבדואים לבין הדרוזים, אבל במקרה הזה גבר השכל הישר על השאיפה המקובלת בקרב הבדואים ל'נקמת-דם' והזירה הרותחת נרגעה בהדרגה. אלא שיש בהתרחשות הזאת כדי להדגיש את דבקותם של הבדואים בהמשך המאבק שלהם נגד מה שהם מכנים 'הפקעת אדמות' ודרישה לקבל פיצויים מהמדינה, המסרבת להכיר בצדק ב'זכויותיהם'.

אם לחזור למציאות העגומה השוררת בדרום-הארץ נוכח ההשתוללות הבלתי מרוסנת של חלק מהבדואים, יש שלוש מסקנות שאפשר לגזור מהמצב הקיים: הראשונה לפיה אין בנגב אכיפה של החוק, אין שליטה של המשטרה על הנעשה במרחב הפרוץ ואין שום ביטוי למשילות של המדינה בחלק זה של הארץ. השנייה לפיה יש לתופעה הזאת השלכות מסוכנות מאוד גם לגבי המתרחש במגזר הערבי כולו, זה שמאשים כהרגלו את המדינה על האלימות הגואה בחברה הערבית, שהרי אם הבדואים משתוללים במרחבי הנגב ולא נענשים על כך, אין סיבה שדברים דומים לא ימשיכו להתרחש גם ביישובים הערבים ברחבי הארץ, שהרי ממילא אין דין ואין דיין ומה ש'מותר' לבדואים, ברור ש'מותר' גם לאחיהם מהמיעוט הערבי.

המסקנה השלישית, אולי החשובה מכולן: אם מדינת-ישראל חפצה חיים, היא חייבת להחליף את המשטר 'הדמוקרטי' הרופס והחלש שלה ולהקים משטר נשיאותי חזק (כפי שאנו מטיפים כבר שנתיים...) וסמכותי, לפחות למשך עשור שלם. מטרה זאת ניתן להשיג בשלבים ובהדרגה כאשר הצעד הראשון לכך בהחרמת הבחירות הקרובות ויצירת מסה-קריטית של ציבור (מכל הגוונים הפוליטיים) שנמאס לו מהתפוררות המדינה מבפנים, גם על-ידי 'הנגיף הבדואי' וכל הדומים לו!

בינתיים אין לתלות תקווה להתמודדות עם 'הנגיף הבדואי' כאשר המשטר הקיים לא מצליח לנהל את המדינה בכל תחומי החיים...

אפילו הגמלים של הבדואים ממתינים לראות מתי תחליט ישראל סוף-סוף למשול ולשלוט בנגב...