מתי יחזרו 'הפנתרים השחורים' ?

סדרת הטלוויזיה המטלטלת 'שעת נעילה' המשודרת בערוץ כאן-11 חשפה בפני צעירים רבים גם את התופעה שנודעה בשנות ה-70 בארץ כ'הפנתרים השחורים' ובמקביל הזכירה למבוגרים רבים את הפעילים שהצליחו בזמנו להרעיד את המדינה בגלל קיפוח ואפליה על רקע עדתי. יוצרי 'שעת נעילה' בחרו להתייחס ל'פנתרים השחורים' דווקא בסרט המתאר את מחדל יום-הכיפורים משום שלדעתם תופעת 'הפנתרים השחורים' הייתה חלק בלתי נפרד מהקונספציה החברתית בישראל ואשר גרסה כי אין בנמצא 'בעיה עדתית של קיפוח' ממש כפי שישראל התנהלה על בסיס הגישה לפיה 'החיים טובים' וכי 'אין נשקפת סכנת מלחמה'. שתי הקונספציות הללו התרסקו וגבו מחיר כבד ממי שהעדיף להתעלם מהמציאות ומכאן ועד לחיבור 'הפנתרים השחורים' ל'שעת נעילה' היה המרחק קצר, טבעי ואפילו מתבקש.

אבל לפני הניסיון לבדוק אם יש סיכוי לראות בישראל 2020 את חזרת תופעת 'הפנתרים השחורים', כדאי אולי תחילה לרענן את הזיכרון הקולקטיבי ולספר בקצרה, בעיקר למי שלא יודע דבר על אודות הפרק הזה בכרוניקה המקומית, במי ובמה מדובר.

מקורם של 'הפנתרים השחורים' בישראל בשכונת 'מוסררה' הקטנה בירושלים, שכונה שאורכה כ-700 מטרים בלבד ואשר 11 מבניה נפלו חלל במלחמת יום-הכיפורים. בשכונה הזאת התגבש גרעין של פעילים-חברתיים צעירים שמאסו במציאות בה נאלצו הם והוריהם, רובם ספרדים ויוצאי צפון-אפריקה, לחיות בתנאים קשים של עוני, הזנחה, קיפוח ואפליה שנבעו מתוך כך שמדובר היה בספרדים. על רקע התחושות הקשות האלה החלה ב'מוסררה' תסיסה חברתית קשה שלימים הציתה תבערה גדולה במדינה כולה.

המחאה של 'הפנתרים השחורים' החלה כאמור בירושלים בחודש ינואר 1971 ועד מהרה הביעה את הדרישה כי הגיעה העת להפסיק את 'התעלמות הממסד מבעיות חברתיות קשות' לצד התנגדות להענקת תנאים משופרים לעולים מברה"מ בהשוואה לתנאי המחיה שהעניקה המדינה לעולים מצפון-אפריקה ואילו המרכיב השלישי במחאה החברתית הזאת היה בדרישה מהמדינה לעשות לצמצום הפער הגדל והולך בין עשירים לעניים. במידה רבה ראו פעילי 'הפנתרים השחורים' את עצמם כסוג של 'רובין הוד' כאשר גנבו חלב ומוצרי מזון משכונות יוקרה בירושלים וחילקו אותם לעניי העיר.

בתחילת הדרך היו ארבעה צעירים שעמדו בראש תנועת-המחאה החברתית ובהם ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו, צ'רלי ביטון וכוכבי שמש. הללו נימנו על הגרעין המנהיג והקשה של התנועה אשר אימצה את שם 'הפנתרים השחורים' בארה"ב משום שראו זהות מוחלטת בין קיפוח ואפליה של האוכלוסייה השחורה שם לבין אותה מדת קיפוח ואשליה של יוצאי צפון-אפריקה בישראל.

מנהיגי התנועה ביקשו תחילה לקיים הפגנה גדולה בירושלים אולם סורבו. למרות זאת התאספו ב-3 במרץ 1971 עשרות רבות של תומכים להפגנה מול בניין העירייה ובשלב מאוחר יותר החלו בשביתת-רעב מול הכותל-המערבי בדרישה להיפגש עם ראש-הממשלה גולדה מאיר. הלחץ הזה השיג את שלו וב-13 באפריל 1971 נפגשה ראש-הממשלה בלשכתה עם חמישה נציגי התנועה לשיחה שעד מהרה הפכה להיות קשה מאוד והסתיימה בטריקת דלת של מנהיגי 'הפנתרים השחורים' שהבינו כי גולדה מאיר הסכימה להיפגש עמהם רק על-מנת להצטייר בעיני הציבור הרחב כבעלת סובלנות וגמישות בעוד שלמעשה לא הסכימה עם אף לא אחת מדרישות התנועה לבצע שינויים מהותיים במדיניות ובגישה של הממשלה כלפי מאוכזבי ומקופחי שכונות העוני והמצוקה בישראל.

עד מהרה התברר כי למפגש הטעון הזה היו גם תוצאות קשות כאשר ב-18 במאי 1971 השתתפו אלפי מפגינים פעילים בהפגנה גדולה ב'כיכר ציון' שנערכה ללא אישור. במהלך ההפגנה הזועמת נשרפו כלי-רכב, רכוש-ציבורי רב הושחת ופרצו עימותים אלימים עם כוחות המשטרה, דבר שהביא לעשרות פצועים ולפחות ל-70 עצורים. בחודש אוגוסט פרצה שוב הפגנה גדולה ואלימה במרכז ירושלים וכעת כבר ברור היה למי שפקפק בכך כי כוח-חברתי שנתמך על-ידי עשרות אלפים ברחבי הארץ כבר קובע את סדר-היום החברתי ואין איש יכול להתעלם יותר מ'הפנתרים השחורים' ומזעקתם.

אחרי שגולדה מאיר לא הסתירה את דעתה מחברי התנועה וכינתה אותם ב-18 במאי 'לא נחמדים', התברר כי הכוח החברתי העולה מצא פלטפורמה פוליטית ששמחה לאמץ את התנועה וכך נוצר בקשר בין 'הפנתרים השחורים' לארגון שמאלני קיצוני בשם 'מצפן' ומאוחר יותר גם עם התנועה הקומוניסטית רק"ח וארגון 'שמאל ישראלי חדש'.

הקשרים הפוליטיים הללו לא היו על דעת מרבית הנהגת התנועה וחלקם ראה זאת בעין לא יפה עד כדי כך שבשנת 1973 התחולל בתנועה פיצול כאשר ויקטור תייר, ממנהיגי התנועה פרש והקים את תנועת 'הפנתרים הציוניים' כשהוא מדגיש את המרכיב הציוני-פטריוטי של התנועה ומסתייג מהחיבור לשמאל הקיצוני. במקביל המשיכה 'תנועת-האם' לפעול ובשנת 1977 אף נבחר חברה צ'רלי ביטון לכנסת במסגרת רשימת חד"ש עד שנת 1992.

בתוך כך הצליחו 'הפנתרים השחורים' לגייס לא רק דעת קהל (ספרדית) רחבה ותומכת אלא גם את ד"ר נעמי קיס (1941-1985) , מרצה בכירה באוניברסיטה העברית בירושלים שהייתה חברה פעילה בשל"י (שמאל ישראלי חדש) והפכה להיות סוג של 'מנטורית' ויועצת לתנועת המחאה הישראלית.

הכרוניקה של תולדות 'הפנתרים השחורים' שהחלו את דרכם בשכונת 'מוסררה' הקטנה בירושלים ואשר הפכה בתוך זמן קצר יחסית לשופר גדול שהשמיע ברחבי הארץ את זעקתם של מאות אלפי מקופחים על רקע עדתי, זכתה תחילה לייחס מזלזל ובוטה מהממסד האשכנזי השולט, אבל בהדרגה הבינו גם שם כי אין יותר אפשרות להתעלם מקריאות של מצוקה , קיפוח ואפליה מצד נתח גדול של האוכלוסייה בארץ וכך הפכה התנועה החברתית הזאת לגורם בעל משקל ערכי וסגולי בשיח הישראלי.

על רקע הדברים הללו אפשר בהחלט לשאול היום את השאלה: האם יש סיכוי ל'פנתרים השחורים' (מודל-2021) לחזור לקדמת הבמה הפוליטית-חברתית בארץ? מה צריך להתרחש כדי לחזות שוב בהקמתה ופעילותה של תנועה ברוח 'הפנתרים השחורים'?

לכאורה נוצרו בישראל תנאים טובים לצמיחתה ופעילותה של תנועת-מחאה נוסח 'הפנתרים השחורים' שהרי מדובר במציאות המשלבת בין נזקי נגיף הקורונה לבין התרסקות כלכלית של עשרות אלפי משפחות ואבטלה גואה. על פניו מדובר במתכון בטוח למחאה ציבורית רחבה וזועמת ולכך יש כמובן להוסיף את הפגנות-השנאה לבנימין נתניהו והנה פלטפורמה מזוקקת היטב להוציא המונים לרחובות ולכיכרות עד כדי הבערת המדינה.

אלא שלא כך התרחשו עד כה הדברים, למרות הפגנות מחאה של עצמאים ואנשי עסקים וחרף ההפגנות נגד ראש-הממשלה, עדיין לא הגיעו הדברים לידי מחאה זועמת בסגנון 'הפנתרים השחורים' או בעברית פחות מכובסת, עדיין לא הגיעו הדברים עד כדי 'שרפת המועדון'.

הסיבה לכך משולשת: מרכיב האפליה והקיפוח על רקע עדתי, כפי שהיה בשנות ה-70 כבר כמעט שלא קיים יותר. נכון שהאליטות האשכנזיות עדיין שולטות באקדמיה, בתקשורת, באומנות ובחלק מהשיח-הציבורי אבל מאז ימי אברג'יל, ביטון וחבריהם כבר נוצרו בארץ דורות של ישראלים 'חדשים' שזהותם העדתית כבר לא רלוונטית ואין להם עניין להניף את נס הקיפוח העדתי כפי שעשו הוריהם. כתוצאה מהחלשת הטיעון העדתי נותרו בידי פעילי המחאה החברתית רק עוד שני טיעונים: המצב הכלכלי המחמיר והגדלת הפערים והשסעים הכלכליים-חברתיים במדינה.

מי שניסו לנצל את הגישה לפיה הקיפוח העדתי כלפי ה'ספרדים' בחברה פוגע ביוצאי צפון-אפריקה וכי הגיע הזמן 'לתקן' את המצב, הייתה תנועת ש"ס שהקים הרב עובדיה המנוח אלא שמתנועה שאמורה הייתה לכאורה לדאוג להשגת השוויון החברתי מול האליטות האשכנזיות הפכה דווקא ש"ס לתנועה חרדית בדלנית בעלת צביון עדתי-מגדרי שמנהיגיה ראו את טובתם לפני הכל, מה עוד שחלקם מצא עצמו בבית-הסוהר. מי שיכולה הייתה על פניו להיות 'תואמת הפנתרים השחורים' הזיקה לרעיון של השגת שוויון חברתי-כלכלי וכך עלה בידי תנועת ש"ס לחסל את הסיכוי הממשי שגלום היה עם היווסדה והפכה להיות גורם פוליטי בעל אינטרסים צרים.

בדיוק בקו-התפר הזה מצויה מחאה חברתית בבעיה עקרונית משום שהיא 'נצבעת' באופן טבעי בגוונים פוליטיים ואם פעם בשנות ה-70 קל היה לזהות לפחות חלק מ'הפנתרים השחורים' עם השמאל הקיצוני בישראל, אין הדברים כך היום והחלוקה הפוליטית הקיימת מבחינה רק בין 'שמאלנים ובוגדים' לבין נאמני השלטון, 'הליכוד' וראש-הממשלה. במצב זה כמעט לא אפשרי לתנועת מחאה להניף בעוז את נס המרד מבלי להיות מזוהה פוליטית וזהו המרכיב השני במשוואה שמחליש את כוחה הפוטנציאלי של תנועה כמו 'הפנתרים השחורים' לשוב לרחובות.

המרכיב השלישי מצביע על מחסור במנהיגות מוכרת ומובילה בקרב פעילים חברתיים, לעומת המצב ששרר בזמנו בשנות ה-70 וזאת בנוסף לעובדה לפיה למרות השילוב הקשה בין הקורונה לבין המשבר הכלכלי, עדיין נשקף סיכוי להיחלץ איכשהו מהמצב ואולי-אולי לשרוד. במילים אחרות: המצב אכן קשה אבל עדיין לא נואש ומכאן שלהרבה אנשים יש מה להפסיד.

השילוב הזה בין החלשות הגורם העדתי לבין זהות-פוליטית של מוחים ומפגינים לצד חוסר מנהיגות סוחפת ותחושה שעדיין לא הגיעה שעת הייאוש, כל אלה יוצרים מצב בו לא נראה כרגע סיכוי לשובה של תנועת מחאה מסוג 'הפנתרים השחורים' אבל ראוי להדגיש כי מדובר בניתוח המציאות העכשווית, מה שכלל לא מרמז על העתיד לבוא.

למרבה הצער אין אנו אנשי בשורה אלא להפך הגמור משום שאנו סבורים כי ההתפרצות הגדולה והאלימה של המחאה החברתית תתרחש בקרוב בארץ ואז עוד נתגעגע לימי 'הפנתרים השחורים'. מה צריך כדי שזה אכן יקרה?

מדובר בתהליכים שכבר מצויים בשלבים מתקדמים של התהוות ובראשם כמובן הרעה נוספת במצבם הכלכלי של יותר ויותר ישראלים. כאשר יגדל מספר האנשים שלא יעמדו יותר בהחזרי הלוואות ומשכנתאות עד כדי סכנת הוצאתם מבתיהם (המספרים מוכיחים שאנחנו בדרך לשם!) או אז תיווצר מסה-קריטית של ציבור שכבר אין לו מה להפסיד והוא יצא לרחובות ולכיכרות להרעיד את המדינה. כאשר יגדל עוד יותר מספר העניים(וגם כאן המספרים מעידים על כך שזה אכן קורה!) ובהם רבים שפשוט אין ידם משגת להביא אוכל הביתה, ציבור גדול לא יהסס לפרוץ למרכולים ולחנויות מזון ומכאן ועד לאנרכיה כללית המרחק קצר מאוד. חוסר היכולת לעמוד בתשלומים, בהחזר משכנתאות ואבדן האפשרות למצוא מזון, משמשים את היסודות למחאה חברתית אלימה וחסרת מעצורים פשוט משום שלאנשים אין מה להפסיד במצב זה ולכך יש להוסיף את חוסר הנכונות להישמע לחוקים ולהכיר בלגיטימיות של מוסדות השלטון וזרועות האכיפה.

התמונה הזאת חורגת בממדיה אף מעבר למציאות בה פעלו 'הפנתרים השחורים' אולם למרבה הצער היא מצויה ממש מעבר לפינה ומרבית מרכיביה כבר מרוחים על הקיר, לעיני מי שבוחר לראות את הכתובת ולא להתעלם ממנה.

יכול אולי להיות ששובם האפשרי של 'הפנתרים השחורים' יידחה לעוד זמן מה, אבל לנו אין ספק כי מדובר בפצצת-זמן חברתית מתקתקת מתחת לפני השטח וסופה להתפוצץ בפניה של ישראל ובקרוב.

ולבסוף עוד הערה: כבר נמצא מי שערך השוואה בין 'מחדל יום הכיפורים' לבין 'מחדל הקורונה והמצב הכלכלי'. מדובר בהשוואה מופרכת והזויה שהרי מזה כשנה מדובר בנגיף עולמי הגובה מחירים ברחבי העולם ולא כתוצאה מהתרסקות של קונספציה מצד השלטון כפי שאירע טרום מלחמת יום-הכיפורים.

'הפנתרים השחורים' מודל 2021-2022 יחזרו לרחובות כאשר ליותר ישראלים כבר לא יהא מה להפסיד.