מרחב-הזונה ועד לאונס באילת- מה בעצם השתנה ?

מאז ומעולם היה מעמדה של האשה הישראלית נחות ומופלה לרעה בהשוואה למעמד הגברי השולט ולאמתו של דבר יש לתופעה הזאת שרשים עמוקים גם ביהדות, שהרי ' כל כבודה בת מלך פנימה' (תהילים מה', יד') וכבר העירו על כך הפרשנים כי בגלל אופייה המיוחד של האשה, אין זה ראוי שתעסוק בפעילות ציבורית. גם מרבית סיפורי המקרא מנציחים את מעמדה הנחות של האשה למעט כמובן 7 הנביאות המוכרות בתולדות ישראל ושומרי-המצוות מברכים כל בוקר בתפילת-שחרית 'ברוך שלא עשני אשה', למרות שנשים מברכות 'ברוך שעשני כרצונו' וחז"ל הצביעו על כך כי דווקא מוכיח הדבר את עליונותה של האשה לעומת הגבר, שהרי נבראה כרצונו של השי"ת ויש מי שיראה בכך מכבסת-מלים להסתיר בה את נחיתות האשה.

מי שיטרח להתעמק בכתובים יגלה עד מהרה כי למרבית הנשים הודבק סטריאוטיפ-מיני מובהק, מאז ימי אשת פוטיפר שניסתה לפתות את יוסף, עבור ברחב-הזונה, ביעל ובאסתר המלכה ועוד נשים רבות שתוארו על-ידי הגברים בצבעים מיניים מובהקים. מאז ועד היום נמשך הדמוי הזה כחוט השני ומן הסתם הוביל ל'אונס בקפריסין', לפרשת אונס הקטינה על-ידי כדורגלנים מפורסמים ול'אונס באילת' שזעזע למשך זמן קצר את המדינה כולה, למרות שכל יום נופלות נשים ישראליות קרבן להטרדות מיניות ולמעשי אונס שלא מתפרסמים.

כך או אחרת אין חולקים על העובדה לפיה, גם כחלוף אלפי שנים מאז שלוש האמהות היהודיות (שכל אחת מהן סבלה צער רב בחייה) והנביאות, למעשה לא חל שינוי משמעותי במעמדה של האשה הישראלית בהשוואה לגבר וזאת בכל תחומי-החיים. המסקנה העגומה מכל אלה היא שמאז רחב-הזונה ועד ל'אונס באילת' לא חל שום שינוי במעמדה של האשה ונראה כי גם לא יתחולל בעתיד הנראה לעין.

בתוך כך ולמרות הקמת 'שדולת הנשים' והמאבק המתמשך של נשים בארץ להשגת 'שוויון מגדרי', נראה כי הסיכויים לכך פחות מקלושים וזאת נוכח העובדה לפיה מאז ומעולם מתנהל העולם על-ידי גברים שדאגו ועדיין דואגים כי נשים ימשיכו למלא תפקידים 'מסורתיים' במשק-הבית ובחינוך הילדים מבלי לסכן את מעמדם כשליטים בחברה. גם ההתפתחויות האחרונות במדינת-ישראל בתחומי הצבא, המשפט והחקיקה, בהם נרשמו 'הישגים' חסרי-תקדים לנשים (יהודיות בלבד, שהרי על מעמד האשה בחברה הערבית אין אפילו צורך להרחיב את הדיבור!) אין בהם כדי לשנות את התמונה הכללית המאכזבת ואשר משקפת פיקוח ואפליה של נשים בישראל.

על רקע זה מן הראוי היה אולי לשאול אם יש סיכוי לשנות את המצב ולהגיע בכל זאת לסוג של 'שוויון מגדרי' (למרות 'הדרת נשים' בחברה החרדית והתנגדות 'מכובסת' של זרמים דתיים אחרים לשוויון המעמדי הזה) ולמצער נראה כי התשובה ברורה: אין בישראל שום סיכוי להשגת 'שוויון מגדרי', למרות היות הנשים בארץ כמחצית מאוכלוסייתה. לאורך השנים כיהנו נשים בודדות בתפקידי מפתח של השלטון, אבל כמעט תמיד מתוך שייכות לשושלת מלוכה וכך היה גם במצרים העתיקה, בסין הקיסרית ואפילו בבריטניה.

כדי להבין את המקור לקביעה הזאת, צריך רק לסקור תחילה את מצבן של הנשים בעולם בכל הקשור להענקת זכות-הבחירה שלהן ולתפקידים שמילאו במדינות שונות ולהשוות זאת לנעשה בארץ. מתן זכות בחירה לנשים היא תופעה חדשה יחסית בתולדות העמים, שהרי עד שנת 1755 כלל לא העלו מדינות על דעתן לאפשר לנשים זכות לבחור או להיבחר, מה שרק מדגיש את נחיתותן במשך אלפי השנים שקדמו למועד הזה.

המקום הראשון בו זכו נשים ב'פריבילגיה' לקבל זכות-הצבעה היה 'ברפובליקה הקורסיקנית' בשנת 1755 אלא שגם אז הוגבלה הזכות הזאת לנשים לא נשואות ועם כיבוש קורסיקה על-ידי הצרפתים בשנת 1769 בוטלה זכות ההצבעה שם לנשים.

בשנת 1776 זכו הנשים בניו-ג'רזי בזכות-הצבעה בהתאם לחוקה שקבעה זאת, אלא שגם אז לא נועדה הזכות לנשים נשואות שלא החזיקו רכוש נפרד מבעליהן ובשנת 1806 בוטל הסעיף הזה בחוקה.

האי פיטרקן נמצא אי-שם באוקיינה והיה חלק מקבוצת איים בחסות בריטית ודווקא שם 'בקצה העולם' הוענקה לנשות האי זכות בחירה בשנת 1838.

ניו-זילנד הייתה בעצם המדינה הריבונית הראשונה להעניק זכות בחירה לנשים, כאשר עשתה זאת בשנת 1893 ולמרות שאסור היה לנשים להיבחר לבית-הנבחרים, נבחרה אליזבת ייטס לתפקיד ראשת העירייה הראשונה למשך שנה.

פינלנד (1906), רוסיה וקנדה (1917), בריטניה וגרמניה (1918) היו בין המדינות הבאות להעניק לנשים זכות-בחירה וארה"ב 'הנאורה' עשתה זאת בעקבות שינוי בחוקה בשנת 1920. ספרד של פרנקו וגם טורקיה (1930), ברזיל (1931), קובה (1934) צרפת (1944), לבנון (1952) , כל אלה הקדימו את שווייץ שנזכרה רק בשנת 1971 לעשות זאת ואחריה הגיעה גם עיראק (1980), איחוד-האמירויות (2006) וסעודיה בשנת 2011.

בתוך כך זכו הנשים בארץ-ישראל בשנת 1903 בזכות-בחירה (מוגבלת תחילה) עד להשלמת המהלך בשנת 1919 עם הקמת 'התאחדות הנשים העבריות לשוויון זכויות בארץ-ישראל'.

הרשימה החלקית הזאת משקפת היטב את העמדה האנטי-נשית שנקוטה הייתה במרבית המדינות בעולם (המערבי בעיקר) ואת העובדה לפיה רק החל מהמאה ה-20 החלו נשים לקבל לידיהן את זכות-הבחירה, מה שמעיד יותר מכל על מה שלא התרחש מאות שנים קודם לכן.

אלא שבכך לא די משום שלמרות השינוי ההדרגתי שחל בתחום זה, גם הרשימה של נשים שנבחרו לעמוד בראש מדינותיהן בתפקידי נשיאות או ראש-ממשלה, יכולה לשקף את העובדה לפיה גם העולם 'המודרני והמתקדם' טרם הסתגל לאפשרות לפיה תעמוד אשה בראשן.

מאז הקמת מדינת-ישראל ועד היום נבחרה רק אשה אחת גולדה מאיר, לתפקיד ראש-הממשלה וגם היא הודחה בסופו של דבר בעקבות מחדל מלחמת יום-הכיפורים.

במהלך 295 שנות קיומה של הממלכה הבריטית כיהנו בתפקיד ראש-הממשלה רק מרגרט תאצ'ר ('אשת הברזל') ותרזה מיי ואילו בארה"ב הייתה הילארי קלינטון על-סף הנשיאות ולמרות שכבר הוכתרה על-ידי התקשורת הליברלית-שמאלנית, נכנעה לבסוף לדונלד טראמפ.

בבנגלדש עשתה זאת שייח' חסינה בשנת 2009, בנורבגיה הייתה ארנה סולברג בשנת 2013 האשה השנייה לכהן כראש-הממשלה ואילו בנמיביה נבחרה סערה אמדהילה לתפקיד על-ידי הנשיא המכהן. בפולין החליפה בשנת 2015 ביאטה שידלו את אווה קופאץ' היחידה שקדמה לה בתפקיד, במינאמר הייתה סן-סו צ'י, כלת פרס-נובל לשלום לראש-המדינה וכך גם בליבריה, כאשר מונתה בשנת 2005 אלן ג'ונסון סירליף, אף היא כלת פרס-נובל לשלום לנשיאה הראשונה בתולדות המדינה. בצ'ילה מונתה מישל בצלט בשנת 2006 לנשיאה ובליטא הייתה זו דליה גריבאוסקאיטה, לשעבר מזכירת האיחוד-האירופי לתפקיד הנשיאה בשנת 2009. בדרום-קוריאה מונתה בשנת 2012 פאק גו הייה למי שתעמוד לראשונה בראש מדינה בצפון-מזרח אסיה, במלטה נבחרה בשנת 2014 מריה לואיס קוליירו פרקה לתפקיד הנשיאה, בקרואטיה נבחרה לראשונה נשיאה במדינות-הבלקן והייתה זו קולינדה גרבר קיטרוביץ, במאוריציוס מונתה בשנת 2015 באופן סמלי אמינה גוריב פאקים לנשיאה ובשנת 2016 מונתה דבי בנדארי הקומוניסטית לנשיאת נפאל, הילדה היינה לראש ממשלת איי-מרשל, צאי אינג וון בטייוואן ודילמה רוסף לנשיאת ברזיל, שנבחרה לנשיאה כבר בשנת 2011 אולם הודחה בשנת 2016.

הזכרנו כאן לפחות שתי זוכות בפרס-נובל לשלום שהיו לנשיאות בארצותיהן וכאן המקום להתייחס גם לפרס היוקרתי הזה כאל מרכיב המשקף נאמנה את הגישה הצבועה למגזר הנשי בכל הקשור להכרה בינלאומית. מאז שנת 1901 כאשר החלו לראשונה לחלק את פרסי-נובל זכו בו 48 נשים בלבד לעומת 833 גברים! נכון שבין השנים 2001-2016 חל 'שיפור' כאשר 19 נשים (ובהן הישראלית פרופ' עדה יונת) זכו בפרס-נובל, אלא שקודם לכן היה המצב חמור פי כמה כאשר בין 1921-1940 היו 5 זוכות בלבד, בין 1961-1980 רק 3 זוכות ובין 1981-2000 כבר היו 11 זוכות בפרסי-נובל.

לא צריך הבנה מעמיקה כדי להגיע למסקנה כי גם בזירה הזאת יש שליטה גברית מוחלטת (כמו גם בעולם השח-מט למשל) המכתיבה את 'תנאי המשחק' וממשיכה להתייחס לנשים כאל יצור נחות שבקושי רב ראוי להכרה ביכולותיה בתחומי-חיים מגוונים.

כבר עמדנו על מעמדה הנחות של האשה ביהדות מימי-קדם ועד היום ואף על-פי כן ניתן היה לשער כי יחול שינוי משמעותי לטובה במדינת-ישראל הדמוקרטית, במיוחד כאשר בשנת 1992 חתמה ישראל על אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות פוליטיות של האו"ם ושם נקבע בין היתר כי " הצדדים החתומים על האמנה מבקשים להשוות את מעמדם של גברים ונשים בכל הקשור להנאה מזכויות פוליטיות ומימושן".

בשנת 2014 החליטה ממשלת-ישראל " לפעול לייצוג נשים במוקדי קבלת ההחלטות" אלא שעד מהרה התברר כי מדובר בהצהרות שלא החזיקו-מים: בשנת 2012 עמדו 3 נשים בלבד בראש מפלגות בכנסת מתוך 24 ראשי מפלגות ובשנת 2013 נרשם שיא חדש כאשר מתוך 120 חברי-כנסת היו בה 27 נשים!.

הקיפוח המגדרי בישראל בולט עוד יותר כאשר משווים את מצב הנשים בארץ למדינות אחרות. כך למשל התברר בשנת 2019 כי קיים שוויון מלא בין מספר השרים לבין מספר הנשים המכהנות כשרות במדינות כמו ניקרגוואה, אלבניה, קולומביה, קוסטה-ריקה ואפילו רואנדה, כשבאחדות מהן יש גם רוב נשי בתפקידי שרות.

יתר על-כן ישראל דורגה בשנת 2019 במקום ה-100 בעולם (!) מבחינת שיעור הנשים בממשלה בדמוקרטיות של מדינות ה- OECD ולמעשה מדובר במקום השלישי מסוף הרשימה כאשר בישראל היו 3-4 שרות בלבד!

מאז שנות ה-90 היו הנשים המכהנות בממשלות ישראל כ-6%-18% ממספר חברי הממשלה ומי שסבר כי במערכות הבחירות האחרונות יחול שינוי משמעותי, תלה ככל הנראה תקוות-שווא במסמך שפרסמה רשימת 'כחול לבן' "לקידום שוויון מגדרי בהזדמנויות ובשכר" ובו התחייבות להציב נשים במחצית ממשרדי הממשלה ולמנות לפחות אשה אחת בתפקיד שרה לקבינט-הממשלתי.

התוצאה ידועה ובסופו של דבר הוקמה הממשלה ה-34 למדינת-ישראל ובה כיהנו 5 נשים בתפקידי שרות: איילת שקד (משפטים) , מירי רגב (תרבות וספורט) , גילה גמליאל (שוויון חברתי) ,סופה לנדבר (עלייה וקליטה) ויפעת שאשא-ביטון ( בינוי ושיכון).

אז נכון אולי שמדובר במספרים מרשימים של נשים משפיעות בזירה הפוליטית לעומת השנים הקודמות,אבל עדיין מדובר בלעג-לרש בכל הקשור למספר הנשים באוכלוסייה הכללית בישראל, לעומת מספרן הזניח בקרב שרים, חברי-כנסת, מנכ"לים ומקבלי החלטות.

הקיפוח הנשי בישראל אינו מסתכם רק בייצוג הפוליטי בבית-הנבחרים אלא בעיקר בפערים הבלתי מוצדקים בהכנסה הכספית בין גברים לנשים. כך למשל קבעה בשנת 2018 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי השכר הממוצע של גברים בישראל עמד על 12,500 ש"ח לעומת 8550 ש"ח שכרה של אשה, בעלת וותק והשכלה זהה לזה של הגבר, ומדובר בפער של כ-32% לרעת הנשים.

דרכן של נשים בישראל לצמרת כמעט בכל תחומי החיים, נתקלת עדיין בתקרת-זכוכית מבית-היוצר הגברי ולכך יש כמובן להוסיף דעות-קדומות, 'איסורים' דתיים והמורשת ההיסטורית, לפיה נחות כביכול מעמדה של האשה לעומת הגבר מאז ימי בראשית, ועוד לא הזכרנו את הנצחתה של האשה כסמל-מין והפיכתה לקרבן 'שקוף' להתעללויות והטרדות מיניות מצד גברים שטופי-זימה.

אז למרות 'השיפורים' שהתחוללו בשנים האחרונות במעמד האשה בישראל, נראה למצער כי לפחות בעתיד הנראה לעין אין שום סיכוי להשגת 'שוויון מגדרי' בארץ.

הגדר הבלתי נראית תמשיך להפריד בין הנשים בישראל לבין השגת 'השוויון המגדרי' למשך עוד זמן רב.