'מוות בוונציה' (ובישראל...)

במהומה הגדולה שפקדה את ישראל והעולם נוכח הפגיעה המדממת של נגיף הקורונה ועל רקע חוסר-האונים הפוקד את מרבית המדינות נוכח התחלואה הגואה ומספר המתים מהמגיפה, נחשפתי פתאום ליצירה מדהימה שנכתבה בשנת 1912 (!) ואשר מי שיטרח לקרוא אותה, יתרשם כאילו הוא מעיין בכרוניקה העכשווית של הקורונה ומקבל דיווחים יומיים על השתוללותה בארץ ובעולם.

מדובר בספר של הסופר הגרמני תומאס מאן "מוות בוונציה".

פאול תומאס מאן (1875-1965) נולד בליבק גרמניה והיה לאחד הסופרים והמחזאים הנערצים והמצליחים בעולם ואף זכה בשנת 1929 בפרס-נובל לספרות הודות ליצירותיו ובהן " בית בודנבורק" , "הר הקסמים" וכמובן "מוות בוונציה". בתוך כך ראוי להזכיר כי כתב גם את "יוסף ואחיו" לאחר שביקר עם אשתו קטייה בארץ-ישראל בחודש מרץ 1930 אף שלמזלו הרע של הזוג, אושפז מרבית הזמן בבית-החולים הגרמני בירושלים עקב מחלת מעיים קשה שפקדה אותם.

תומאס מאן התנגד נמרצות לשלטון הנאצי עד שבשנת 1938 עקר עם משפחתו לארה"ב. את "מוות בוונציה" כתב על-פי דמותו של המלחין גוסטב מאהלר שהיה נערץ עליו. הספר תורגם לעברית בפעם השלישית על-ידי מירי מירסקי שהציגה תרגום נפלא בהוצאת 'הספרייה החדשה/הקיבוץ המאוחד' 1988.

"מוות בוונציה" מספר את סיפורו של גוסטב פון אשנבך, סופר המקדיש חייו בעבודת-פרך יומיומית, מתוך משמעת שאין חמורה ממנה לכתיבתו הסוגדת ליופי, עד אשר נתקף יום אחד בערוב ימיו, תסיסה ותשוקה סוחפת של להט נעורים העורגים למרחק וכך מוצא עצמו מתגלגל לוונציה.

בבית-המלון בו שוכן פון אשנבך נתקל מבטו בנער פולני כליל-יופי והוא חווה פרץ של תשוקה שלוח רסן כלפיו המוביל לשיא בלתי נמנע ובלתי נשכח בסיומה של הנובלה הזאת.

"מוות בוונציה" פורסם כאמור לראשונה בשנת 1912 והיה לאחת מפסגות הסיפורת של המאה העשרים ולנובלה המפורסמת ביותר של תומאס מאן.

אחרי כל הדברים האלה נשאלת השאלה מה בין "מוות בוונציה" לבין נגיף הקורונה בישראל ובעולם?

קודם לכן ראוי להזכיר כי ההתמודדות עם מגיפות ונגיפים עתיקת-יומין והקורונה אינה אלא עוד מגיפה בסדרה ארוכה שכבר גבתה מיליוני קרבנות מחמת מחלות שונות, בעיקר בעידנים בהם לא נמצאו עדיין תרופות או חיסונים. בעניין זה כדאי אולי להזכיר כי גם 'סגר' אינו פטנט חדש שבא בעקבות הקורונה והוא הונהג כבר לפני כ-700 שנים במאה ה-14 בעיצומה של 'המגיפה השחורה'. אז כינו את 'הסגר' בשם Quartana Giorni שמשמעותה בשפה האיטלקית ' 40 יום לאחר הסגר' וזאת משום שמדובר היה בזמן בו אמורות היו הספינות לעגון בלב-ים בעת המגיפה וכחלוף פרק זמן זה ובתנאי שלא נמצאו חולים על הסיפון, הורשו האניות להיכנס לנמלים לפרוק את מטענן. אז כמו היום לא נמצאה אכיפה יעילה של החוקים והתקנות ואניות רבות מצאו דרכים שונות לחדור לנמלים למרות הצו האוסר זאת וחרף העובדה לפיה נמצאו עליהן 'חולים מאומתים', מה שדומה להפליא למשל למציאות הישראלית בכלל ובנתב"ג בפרט...

חרף המאמצים שהושקעו עד כה בישראל ובעולם, מתו עד עתה כ-4.27 מיליון בני-אדם מנגיף הקורונה כאשר מספר המקרים המדווח כבר חצה את סף 200 מיליון בני-האדם ! צריך כמובן לקחת בחשבון שמדובר בנתונים שאינם משקפים את המציאות מסיבות שונות ויש להניח כי המספרים האמתיים גבוהים בהרבה ועל רקע זה קל יותר לחזור למה שהתרחש ביצירה של תומאס מאן וללמוד ממנה כי שום דבר בעצם לא השתנה למרות שחלפו מאז נכתבה יותר מ-100 שנים.

גיבור הספר, אותו גוסטב פון אשנבך, מגיע לוונציה מתוך כוונה למצוא בה מרגוע ומנוחה לנפשו הסוערת אבל מוצא עצמו מאוהב בצעיר פולני המתגורר עם אמו ואחיותיו בבית-המלון בו שוהה פון אשנבך. העלילה הסוערת סביב מערכת היחסים בין השניים, מרתקת ככל שתהא, אינה קשורה ישירות לעניין הקשור למגיפה ומשמשת רקע למה שהתרחש אותה העת בעיר התעלות והגונדולות.

באחד מסיוריו הרבים של פון אשנבך בין תעלותיה וסימטאותה של וונציה, הוא חש בריח עז ולא נעים בכל אשר הלך וכעבור זמן תוהה לפשר הדבר אולם כל מי שנשאל למקור הריח הנורא משיב כי מדובר בפעולות-מנע של המשטרה ושל השלטון במטרה להגן על הציבור ובעיקר על התיירים מפני הנזקים הצפויים כתוצאה מגל-החום הפוקד את העיר!.

התשובה הזאת נשמעת תחילה לפון אשנבך הגיונית למדי שהרי סבלה וונציה מחום שהעיק על תושביה ואורחיה והוא אף מצא עצמו מברך את השלטונות על צעדי-המנע שעשו, כאשר ריססו את העיר כולה למניעת פגיעה מפני גלי-החום הנורא.

" אין כל סיבה לדאגה, מדובר באמצעי זהירות ותו לא, צעדים שכאלה ננקטים כאן תכופות כדי למנוע נזקים העלולים להיגרם בשל החום וה'שירוקו'" סח לו לתומו תייר בריטי אבל הוסיף : " זה ההסבר הרשמי שהכל כאן מתעקשים לדבוק בו. אבל אני אומר לך שטמון פה משהו אחר!"

המשפט הזה ששם תומאס מאן בפי האיש, לא יכול שלא להזכיר את האמירות הראשונות שנשמעו בארץ כאשר הגיעה לכאן השמועה על הקורונה ורבים ניסו להתייחס אליה כאל סוג של שפעת חולפת (ובכלל זה פרופסורים לרפואה ופוליטיקאים). הזלזול הכללי והביטול מפי מעצבי תודעה ודעת-קהל, לא היו אלא סוג של מבוא למה שהתרחש זמן קצר מאוחר יותר, כאשר כבר נפוצו השמועות על מקור הנגיף בסין וזאת כתוצאה מאכילת עטלפים במחוז סיני נידח...

בדיוק בנקודה הזאת צריך לקרוא ב'מוות בוונציה' של תומאס מאן (החל מפסקה-92), לשפשף את העיניים ופשוט לא להאמין:

"זה שנים ארוכות אחדות מתעצמת והולכת נטייתה של הכולירה ההודית להתפשט ולעבור ארצות וימים (אם מישהו נזכר בתחילת התפשטות הקורונה מהמזרח הרחוק הוא לא טועה) . הורתה ולידתה בביצות החמימות של דלתת הגנגס, שגשוגה בנשימתם הארסית הבאושה של איי-הפרא ויערות העד הקמאיים שהאדם מוקיר רגליו מהם ובין סבכיהם במעבה החזרן השופע רובץ הנמר. (בקורונה ממלא העטלף את התפקיד הזה). ימים רבים השתוללה המגפה בכל עוז בהינדוסטן, פרצה מזרחה לסין (!) ומערבה לאפגניסטן ופרס ומשעשתה דרכה בנתיבי השיירות הגדולות הפילה מוראותיה על אסטרחן הרחוקה ואפילו עד מוסקבה הגיעה. אך בעוד אירופה מרעידה מאימה פן תבוא משם רוח-הבלהות ותפלוש אליה בדרך היבשה, נשאוה עימם סוחרים סוריים בדרך הים, עד שבעת ובעונה אחת הופיעה זו בכמה וכמה ערי-נמל של הים-התיכון, זוקפת ראשה בטולון ובמלגה, חושפת את קלסתרה האימתני בנאפולי ובפלרמו וקונה לה שביתה כמדומה בקלאבריה ובאפוליה. (מזכיר הדבר כמובן את ההתפרצות הגדולה של הקורונה באיטליה!).

בצפון חצי-האי לא פשה הנגע אך באמצע השנה התגלו החיידקים הנוראיים בוונציה, בשתי גוויות בו-ביום- גוויותיהם המשחירות, הצפודות, של נער-סיפון ושל תגרנית ירקות. הדבר נשמר בסוד גמור, אך כעבור שבוע עלה מספר המתים לעשרה, לעשרים ואף לשלושים וברבעים שונים של העיר. (מזכיר כמובן את העליה החדה בעקומת מספר המתים מקורונה בארץ ובעולם). תייר מן הפרובינצייה האוסטרית שעשה להנאתו ימים אחדים בוונציה, מת עם שובו לעיירתו במחלה שסימניה אינם משתמעים לשתי פנים ( בדיוק כפי שהופצה הקורונה לפני שהוטלו הגבלות תנועה וניסו לסגור את נתב"ג) וכך אירע שהשמועות הראשונות על האסון שפקד את עיר הלאגונות הגיעו אל העיתונים בלשון הגרמנית. שלטונות וונציה השיבו בהצהרה שתנאי התברואה בעיר מעולם לא היו טובים יותר ( אם זה מזכיר לכם את ההכחשות של פרופסור לס שטען כי מדובר בשפעת ואת הצהרתו המזלזלת של יאיר לפיד כי בסך-הכל יגיע ארצה מספר זעום ובודד של חיסונים, אתם ממש לא טועים!) ומיד נקטו אמצעים נגד המגיפה. אלא שאי-אלה מצרכי מזון כבר היו נגועים מן הסתם, ירקות, בשר או חלב, שכן החולי, אפוף מעטה של שתיקה וסוד (בדומה למכחישי הקורונה בארץ), הפיל חללים על ימין ועל שמאל בסמטאות הצרות ומזג-האוויר הקיצי טרם-עתו, אשר חימם את מי-התעלות, היה יפה מאין כמותו להתפשטות המגיפה. אכן דומה אף שחיותו של הנגע התעצמה, דומה שחוסנם וכוח רבייתם של חיידקיו גברו שבעתיים,מקרי ההחלמה היו מעטים : שמונים מתוך מאה חולים מתו (מה שמכונה היום 'חולים קשים' ו-'מונשמים' ומתים) ומיתתם הייתה קשה ואכזרית, שכן תקפם החולי בפראות שאין למעלה ממנה ולבש תכופות אותה צורה ממאירה מכולן שכינוה 'היבשה'. במקרים אלה נבצר מן הגוף לפלוט את המים המופרשים בשפע מכלי-הדם. בתוך שעות מעטות מתייבש החולה ונחנק בדמו הצמיג כזפת, מפרכס כולו בעווית ובאנקות צרודות. ושפר מזלו, כפי שאירע לעתים, אם לאחר שלקה במיחוש קל פקדו ההתקף בדמות עילפון כבד, שממנו לא הקיץ עוד.

בראשית יוני התמלאו בחשאי אגפי-הבידוד ( ממש כמו היום!) של בית-החולים העירוני ובשני בתי-היתומים כבר היה המקום צר מהכיל (כפי שהתמלאו בתי-החולים ומחלקות הקורונה בארץ) ותנועה ערנית מעוררת חלחלה התנהלה בין הרציפים לסן-מיקלה, אי בית-העלמין. ואולם החשש מפני הפסדים, הדאגה לתערוכת-התמונות שנפתחה זה עתה בגנים הציבוריים והחרדה לגורלם של בתי-המלון (!), בתי-המסחר ושאר העסקים הענפים המתפרנסים מן התיירות (!) שסכנת התמוטטות ריחפה עליהם במקרה של תבהלה ובריחה המונית מן העיר- כל אלה גברו על אהבת האמת ועל ההגינות הנחוצה לקיום הסכמים בינלאומיים וחיזקו את ידי הרשויות במדיניות ההשתקה וההכחשה העקשנית שנקטו.

( ממש מדהים לקרוא על אודות המציאות שהתרחשה אז בוונציה ואשר דומה להפליא למתרחש בישראל כאשר שיקולים כלכליים ופוליטיים מכתיבים את הגישה למאבק בקורונה נוכח הלחץ הכבד שמופעל מטעמים של רווח והפסד כספי ובכלל זה בענף התיירות!).

ראש שירותי התברואה של וונציה, איש הגון ורב-פעלים, התפטר ממשרתו (זוכרים את פרופסור גמזו?) בחרי-אף ותחתיו בא בצנעה פקיד צייתני ונוח יותר (מקביל אולי לפרופסור חזי לוי?). התושבים ידעו את הדבר ושחיתותם של השלטונות, יחד עם אי-הביטחון שפשה בכל ומצב-החירום שהטיל על העיר, המוות הסובב בחוצותיה, כל אלה הביאו את המעמדות הנמוכים לידי איזו הפקרות וקראו דרור ליצרים האפלים ההרסניים שחיפשו להם מוצא בשילוח הרסן ובקלקול המידות (סירוב לעטות מסיכה להגנה מפני הקורונה? הפגנות נגד חיסונים? הפקרות במגזר הערבי והחרדי גם יחד? קבלת החלטות פוליטיות על-ידי הממשלות בניגוד לדעת אנשי המקצוע? התעקשות בעלי עסקים לא לנהוג על-פי ההוראות?).

לבסוף הגיעה 'ההפתעה' הגדולה ביותר כאשר אותו תייר אמר לפון אשנבך הנדהם : " טוב היית עושה אילו נסעת מכאן ויפה שעה אחת קודם, מחר מחרתיים לא יהיה אפשר עוד להימנע מהטלת הסגר על העיר! "

(משמע, סוגרים את נתב"ג, מכריזים על מרבית מדינות העולם כעל 'אדומות', מונעים יציאה מהארץ ומעל לכל דוהרים לקראת סגר רביעי!).

פון אשנבך ההמום אף טרח לשתף בכל אלה אורחת ששהתה עמו בבית-המלון ואמר לה : "הרשי-נא לאיש זר מאדאם, לשרתך בעצה ובאזהרה, שהבריות כאן מונעים ממך מתוך אנוכיות ותאוות בצע. קומי וסעי מכאן מיד, בוונציה משתוללת מגיפה!"( הקטע היחידי בכל הסיפור הזה שלא רלוונטי למציאות הקיימת בישראל שהרי אין לאן לברוח...).

תומאס מאן רקם את הסיפור הזה ופרסם אותו כאמור לראשונה בשנת 1912 אבל ממש מדהים ואולי גם מפחיד למצוא ב'מוות בוונציה' דמיון כה רב להתנהלות בעידן הקורונה בארץ ובעולם, כאילו לא השתנה דבר בתוך 109 שנים, למרות שאז השתוללה מגיפת הכולירה ואילו כאן מתנהל קרב-בלימה נגד הקורונה. כל שאר המרכיבים, כפי שהובאו כאן בחלקם, מבליטים את העובדה לפיה נראה כי האופי האנושי של הפרט, הציבור והשלטון, לא השתנו כלל ורק האמצעים והכלים עברו סוג של שינוי ואף על-פי כן, בינתיים הגיעו לתוצאות דומות.

נחסוך מכם את סופו של סיפור 'מוות בוונציה' כדי לא לקלקל למי שיטרח בכל זאת לקרוא את היצירה האת של תומאס מאן אבל ממש ברגע האחרון נספר כי השבוע התקיים בוונציה טקס מיוחד במינו ששמו 'כינור על המים' כאשר בוונציה השיטו באחד המקומות כינור ענק במים וזאת לזכר המתים בקורונה מאז פרצה שם המגיפה...

'מוות בוונציה' מזכיר לנו כי בעצם שום דבר לא השתנה...