מה לנו ול'מלחמת האזרחים' של המגזר-הערבי?

עכשיו כבר ברור גם למי שסירב עד כה להכיר בעובדות כי במגזר-הערבי, המהווה כ-20% מהאוכלוסייה בישראל, מתנהלת כבר זמן רב 'מלחמת אזרחים' שממשיכה לגבות קרבנות. הנתונים המדממים מדברים בעד עצמם ומציבים את החברה הערבית במקום הראשון במספר אירועי האלימות המתרחשים בישראל ובכלל זה גם מעשי רצח, כאשר ברקע ממשיכה התקוטטות בין פוליטיקאים ערבים לבין המדינה והמשטרה, כך שלמעשה מדובר בשתי חזיתות של 'מלחמת האזרחים' הערבית.

על-מנת לנסות להבין את שורשי התופעה הזאת ואולי גם לעמוד על אפשרויות לשים לה קץ, ראוי תחילה להתעכב על המספרים המפחידים והם קובעים למשל כי במהלך שנת 2020 נהרגו בישראל 113 אזרחים ערבים וכי מדובר בעלייה של כ-20% לעומת השנה הקודמת בה נרצחו 94 אזרחים ערבים 'בלבד'! מתוך אלה שנרצחו בשנה שעברה 96 מהם היו גברים ו-17 נשים. זאת ועוד: מאז שנת 2000 נהרגו 1521 ערבים באירועי אלימות כאשר 80% מהם נרצחו באמצעות נשק-חם.

על-פי 'אמאן' המרכז הערבי למאבק באלימות, 26 מהקרבנות נרצחו כנקמה, 11 על רקע אלימות-במשפחה, 41 בגלל מה שמוגדר כ'פשיעה חמורה' והיתר בשל 'אלימות כללית'. חודש דצמבר היה הקטלני ביותר באותה שנה, כאשר נרצחו במהלכו לא פחות מ-17 בני-אדם ואם לא די בכל אלה, מתברר כי בשנת 2019 למשל פוענחו 38% ממקרי הרצח של ערבים לעומת 55% במגזר-היהודי.

הכרוניקה של ניסיונות הרצח והרציחות בחברה הערבית, מלמדת על כך שניתן לחלק את ההרוגים לשתי קבוצות: האחת כוללת בתוכה קרבנות שסומנו מראש כיעדים שיש 'לחסל' מתוך מגוון סיבות שעל חלקן נעמוד בהמשך והקבוצה השנייה מונה אנשים שנקלעו במקרה לזירות הפשע האלים ונורו למוות כאשר היו בקו-האש, כמו נער בן-15 שנורה בכביש-6 או סטודנט ששמע יריות וירד מביתו לראות מה מתרחש ונורה למוות ושופט בכפר-קרע, שבמזל ניצל ממוות לאחר שביתו נורה על-ידי אלמונים.

מצב האלימות ביישובים הערבים הגיע לשיאים חדשים כאשר אין כמעט לילה שעובר מבלי שיתרחש אירוע אלים בכפרים או בערים של המגזר-הערבי ומדובר בהצתות, סחיטת דמי-חסות, חיסולי-חשבונות, ירי על סניפי בנקים, פגיעה ברכוש ציבורי, קטטות בין פלגים יריבים, הטמנת לבנות-חבלה, השלכת רימונים וירי. במהלך 6 השנים האחרונות נרשמה עלייה קבועה במספר אירועי האלימות במגזר-הערבי ובכלל זה כאמור גם במספר מקרי הרצח.

על רקע זה בולטת גם העובדה לפיה נכון לתחילת שנת 2021 יותר ממחצית ראשי-הרשויות המקומיות במגזר הערבי נתונים תחת איומים על חייהם, מה שמדגיש ומחזק את ההנחה כי ידן של משפחות-הפשע במגזר על העליונה וכי הן קובעות את גבולות-הגזרה, כמו גם את כללי המשחק מבלי להתרגש כלל מהמשטרה או המנהיגות הערבית.

מי שמבקש לבחון מקרוב את 'מלחמת האזרחים' הערבית ראוי שידע כי מדובר למעשה במספר גורמים המרכיבים את הפאזל המדמם הזה: שליטה מוחלטת של ארגוני ומשפחות הפשע במרבית היישובים על רקע שוק-הסמים המשגשג, מתיחות מתמדת בין פלגים חמולתיים שונים, חיסולי-חשבונות שטרם יושרו (נכון להיום יש עדיין כ-320 מקרים של 'סולחה' בין יריבים אשר טרם בוצעו, אף שרק בשבוע שעבר הסתיימו בכפר זרזיר שתי 'סולחות' בהצלחה) וכמובן הגורם הקבוע של 'רצח על כבוד המשפחה'. הבעיה המרכזית נעוצה במאבקי השליטה בין כנופיות ומשפחות-פשע על שוק-הסמים וכאשר פורצת מחלוקת בנושא זה נפגעים גם אזרחים תמימים שאין להם קשר לפשיעה המתרחבת לא כל שכן לסמים.

זה המקום להעיר ולהדגיש כי מרבית התושבים הערבים בישראל רחוקים מעולם הפשע ורוצים לנהל את חייהם בביטחון ובשלווה, ממש כפי שעושים זאת היהודים, אלא שהם משלמים מחיר יקר בעיקר בגלל ההנהגה הפוליטית שלהם וזאת משום שדמויות כמו איימן עודה ואחמד טיבי וחבריהם ל'רשימה המשותפת' על גלגוליה השונים,מנתבות את דרכן על בסיס 'המאבק' של אחיהם הפלשתינים 'נגד הכיבוש' ובעד מדינה פלשתינית עצמאית, מבלי לדאוג לציבור הערבי הכללי ותוך התעלמות מבעיותיו. הנהגה פוליטית מנותקת מהמציאות הקשה של המיעוט הערבי, יוצרת חלל ריק אליו חודרים גורמים קיצוניים (כמו למשל התנועה האסלמית) המאיימים על הסדר הטוב ועל ביטחון התושבים.

יתר על כן, המנהיגות הפוליטית וחברי-הכנסת הערבים הרגילו את הציבור הערבי להאשים את המדינה באלימות הגואה בקרבם וכן את משטרת-ישראל, בכך שמעדיפה כביכול להעלים-עין מהמתרחש בזירת הפשע במגזר-הערבי. הם הפכו את משטרת-ישראל לאויב הציבור הערבי, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לפתוח יותר תחנות משטרה בכפרים הערבים, לגייס עוד שוטרים מהמגזר ואפילו לא תרמו דבר לניסיון לאפשר החזרת כלי-נשק לידי המשטרה, מבלי שינקטו נגד המחזיקים בהם צעדים חוקיים. על-פי הערכות לא בדוקות יש במגזר-הערבי כ-400 אלף כלי-נשק מכל הסוגים והמינים (רק בשבוע שעבר נתגלה ביפו טיל 'לאו'!) שמקורם בבסיסי צה"ל או בשטחים. כמות עצומה כל-כך של נשק-חם, אף שחלקה נועד באמת לצורכי הגנה-עצמית, מבטיחה המשך מרחץ-הדמים ביישובים הערבים ורק השתלטות עליהם עשויה להבטיח השגת שקט וביטחון לתושבים.

איימן עודה, אחמד טיבי ושותפיהם מטילים את האחריות למצב על המדינה ודורשים תקציבים ותכניות למיגור הפשע במגזר, אבל באותה הנשימה הם מסיתים נגד המדינה מעל כל במה אפשרית ויוצרים דעת-קהל שלילית נגד מוסדות השלטון בישראל ובראשם המשטרה. אפילו חבר-הכנסת מנסור עבאס מרע"מ, מי שנחשב עד לא מכבר החוליה החלשה ב'רשימה המשותפת' ממנה כבר הספיק לפרוש, מוכן היה לדבר עם ראש-הממשלה על תכנית והקצאת משאבים למיגור הפשע, אבל הוקע מיד כ'בוגד' בחברה הערבית ונראה כי את הכנסת הבאה כבר יראה רק בטלוויזיה...

יחד עם זאת צריך להודות לפחות בשתי עובדות: משטרת-ישראל מפחדת להתמודד עם הציבור הערבי ביישובים של המגזר ונמנעת ככל האפשר מאכיפה בכוח של החוק, מתוך הנחה כי כל עימות כזה יוביל בהכרח לנפגעים ואולי אף הרוגים, משהו שמרתיע מאוד כל ממשלה בישראל מאז אירועי-הדמים של אוקטובר-2000 במהלכם נהרגו 12 אזרחים ערבים. המשטרה מוכנה אולי להפגין סוג של נוכחות נראית-לעין לפרקי זמן קצרים אולם בשום אופן לא להסתער למשל על כפר ערבי ולרוקן ממנו את כלי הנשק המצויים בו, מה עוד שבקושי רב יש למשטרה מודיעין יעיל ואמין במגזר העסוק בהסתגרות והתגוננות עצמית. מדובר במדיניות שנקטה עד כה המשטרה במשך שנים ולא נראה כי המפכ"ל החדש קובי שבתאי יבקש לשנות אותה מחמת העובדה לפיה הוא כפוף לשר בעל השקפת עולם של הישרדות פוליטית.

מי שמבקש הוכחות למצבה של המשטרה במגזר הערבי מוזמן לרדת לנגב ולראות במו עיניו כיצד הצליחה הפזורה הבדואית להפוך את הדרום הפרוע לאזור בו אין למשטרה יכולת או רצון להשליט חוק וסדר והבדואים משתוללים בשטח ההפקר הזה כאילו אין כאן שלטון או מדינה.

אותם הדברים אמורים בריכוזים של ערבים בלוד ורמלה, שלא לדבר על ערי 'המשולש הקטן' כך שלא מדובר רק בנוכחות מזערית ביישובים הללו, אלא בהפקרתם לטובת מבצעי פשיעה ורצח.

העובדה השנייה היא שנכון לעכשיו אין בישראל כוח פוליטי שנכון להתמודד עם הבעיה ולהביא למיגור האלימות בחברה הערבית, למרות שיש למדינה אמצעים לעשות זאת ( כמו למשל להכניס את מג"ב ואת צה"ל לכל יישוב ערבי שיוטל עליו סגר ממושך, עד מציאת כל כלי-הנשק המצויים בו!) ולכן לפחות בעת הזאת תמשיך 'מלחמת האזרחים' במגזר הערבי להתחולל ולגבות קרבנות.

השאלה העומדת לפתחה של ישראל בהמשך שנת 2021 , שעל-פי כל התחזיות תהא מדממת יותר מקודמותיה, היא כיצד לשים קץ ל'מלחמת האזרחים' במגזר הערבי והאם יש לה בכלל עניין בכך.

חלק מהתשובה תלוי ועומד בתוצאות הבחירות הקרובות (שלהזכירכם, אסור להשתתף בהן כפי שכבר פרטנו והדגשנו במהלך השנה האחרונה!) ובמי שיהא השר החדש לביטחון-פנים וכיצד תראה ממשלתו. עד אז ברור לחלוטין ששום דבר לא יתרחש, לבד כמובן מדיבורים והבטחות-שווא של פוליטיקאים שקרנים. רק אחרי הקמת הממשלה הבאה ובהנחה שישראל לא תגרור עצמה למערכת בחירות חמישית, מישהו יצטרך להחליט איך להתמודד עם בעיית האלימות בחברה הערבית, או שאולי יחליט כי אין בכך טעם והגיון וכי מוטב להם להמשיך לנהל את 'מלחמת האזרחים' הפנימית שלהם,

מבלי שהמדינה תתערב בה.

חומר למחשבה...

יתכן ש'מלחמת האזרחים' הערבית תימשך עוד זמן רב וחלופי המהלומות המדממים יגבו עוד קרבנות