סביר מאוד להניח כי מי שיטרח לקרוא את המאמר המתפרסם כאן כבר לא יהא בין החיים בעולם הזה בעוד יובל שנים ואולי דווקא בשל כך ראוי לתת את הדעת על האופן בו אנחנו עתידים להשפיע באופן מובהק על השתקפות חיינו ומעשינו בעוד 50 שנה, אם זה בכלל מעניין מישהו. מי שמוותר על התמודדות עם הרעיון הזה מוזמן כמובן לעבור לחדשות הכתובות והמשודרות או להמשיך לבזבוז פנאי באחד בערוצי ההבל והריאליטי.
השאלה מה יגידו עלינו בעתיד אמורה להיות חשובה למי שעסוק במה שאנחנו אומרים על העולם, החברה, הקהילה ואפילו על אבותינו בעבר. אנחנו אוהבים להזדהות עם מה שמספרים לנו עליהם ועל מעשיהם לטובה אבל מסתייגים מדברים שלמדנו עליהם כי נעשו באופן שפגע בזולת או בחברה או לא עלינו בבצוע פשעים. העניין הוא שכל המידע הזה מן העבר הרחוק (בדרך כלל) מגיע אלינו באמצעות 'הזיכרון הקולקטיבי' והמכשיר הזה עתיד לעצב גם בעתיד את עיצוב דמותנו באמצעים פשוטים ומתוחכמים גם יחד.
כדאי אולי קודם לנסות להתייחס להגדרות המקובלות סביב לנושא 'הזיכרון הקולקטיבי' ומשמעויותיו כשלמעשה מדובר 'בזיכרון קיבוצי משתוף לכל החברה'. מושג 'הזיכרון הקולקטיבי' הוטבע על-ידי הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס ( 1877-1945) בחיבוריו בשנות ה-20 של המאה שעברה, אף שהשימוש בהם היה נרחב ומפותח רק בשנות ה-70.
אם להשתמש בשפה פשוטה ומובנת כיום, אפשר לקבוע כי על-פי אותו מוריס האלבווקס, העבר נשאר בתודעה שלנו אינו כפשוטו אלא הדימויים של העבר הם הנותרים ואלה לעתים בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים וסיפורים ומכאן ש'זיכרון קולקטיבי' הוא תמיד מערכת בה משולבים יחד זיכרון, עובדות העבר ודימויו. עוד טוען האלבווקס כי הבנת החברה את עברה היא תמיד אינסטרומנטלית (זרם בפילוסופיה הפרגמטית) לעיצוב התודעה ולמעשים בהווה!.
כבר בשלב הזה של הדיון ברור כי חלק לא מבוטל מהמעשים שלנו כיום מושפע באופן ניכר מכובד המשקל הסגולי של העבר באמצעות 'הזיכרון הקולקטיבי' שלנו ('עם סגולה', יציאת מצרים, גלויות, מלחמות ישראל וכדומה) וכי לא אפשרי הניתוק בין מה שמיוחס לנו בעבר לבין המציאות הקיימת.
באותה העת החל דיון היסטורי בתחומי מחקר שנחשבו עד אז שוליים בהיסטוריה חברתית-מנטלית-תרבותית, שיחד ייצרו תפיסה רחבה יותר של המציאות ההיסטורית על-ידי הכללת חלקים שהיו לוטים בערפל בגלל העדר מחקר בתחום הזה. כל זאת על-פי 'אסכולת האנאל' משנת 1929 באוניברסיטת שטרסבורג צרפת, שטענה שאין לבחון אירוע ספציפי בפני עצמו אלא במסגרת רחבה יותר הכוללת הבנת תהליכים ארוכי טווח.
הסוציולוג הפונקציאליסט היהודי-צרפתי אמיל דורקהיים ( 1858-1917) טען כי החברה היא יותר מסך היחידים המרכיבים אותה ומצא מסד משותף בבניה של תודעה משותפת , על-פי האלבווקס תלמידו, כש'זיכרון קולקטיבי' הוא חלק מאותה תודעה משותפת. מתוך כך יש להבחין בין 'זיכרון אישי אוטוביוגרפי' אותו נושא אדם מתוך אירועים שחווה על בשרו, לבין 'זיכרון קולקטיבי' הכולל אירועים מהעבר שלא נחוו על-ידי האדם באופן ישיר אלא הועברו על-ידי אחרים ומכאן שנזקקו לשם כך למתווכים שיעצבו את דמותם ובהם מערכות ממלכתיות כגון חינוך, הנצחה, תקשורת, אקדמיה וכדומה. לכך יש להוסיף תיעוד ניסיון אישי על-פי אירוע היסטורי חברתי הקושר בין השניים וכך מכוננים למשל לאומיות.
מה זה בעצם אומר לנו?
זה אומר שקיים הבדל בין הניסיון והזיכרון האישי של כל אחד מאיתנו בחייו לבין 'הזיכרון הקולקטיבי' של העם אשר זקוק למתווכים (בעלי עניין כזה או אחר) על-מנת לעצב לעתיד לבוא את התמונה המתבקשת ולעניין הזה חשיבות עצומה כאשר מנסים שוב לשאול מה יגידו עלינו בעוד 50 שנה? מתברר כי מתקיים תהליך מורכב במהלכו עוברת ההיסטוריה שלנו עיצוב וגיבוש בהתאם לצרכים העכשוויים וכך היא תוצג בעוד 50 שנה . אם לצורך העניין עסוקה היום ישראל במאבקים נגד שחיתות שלטונית או נגיף הקורונה או העמקת שסע ופילוג בעם, ברור לחלוטין כי כך יראו אותנו בעוד 50 שנה מי שנולדים היום ואולי יגלו עניין באבותיהם (כפי שחלק קטן מאתנו מגלה באבותיו).
האנתרופולוג האמריקני קליפורד ריץ' מבקש לארגן את העבר בתבניות בעזרתן ניתן למסד שינויים במציאות אלא שמוריס האלבווקס טען שאחרי חלוף דור הופך הזיכרון להיסטוריה ומזוקקים ממנה פרטים הנוגעים לבוחרים לשמר אותו ומכאן ש'זיכרון קולקטיבי' ניתן ללישה על-ידי חברה, ממשל וארגונים שונים.
ב'זיכרון הקולקטיבי' נהוג להבחין ב'זיכרון פופולרי' כפי שהחברה רואה אירועי העבר (גילוי אמריקה, משברי שנות ה-30, מלחמות וסכסוכים וכדומה), 'זיכרון היסטורי' הוא האופן בו חוקרים אקדמאים או חוקרים עצמאים כיצד רואים את אירועי העבר ומבטאים זאת במחקריהם ו'זיכרון אוטוביוגרפי' בו רואים אנשים שלקחו חלק ישיר באירועים בעבר ומבטאים זאת בספרי זיכרונות או עדויות או כתבים ומאמרים ולבסוף 'זיכרון רשמי' על-ידי מוסדות המדינה באמצעות פרסומים, אנדרטאות רשמיות ונאומי מנהיגים.
מכל אלה מתברר כי 'זיכרון קולקטיבי' הוא מנגנון ליצירת מיתוס מכונן הנבנה מרצף זיכרונות כאלה, פרי פעילותן של אליטות פוליטיות ואינטלקטואליות ולכן ניתן לראות בהן לפחות בתחילה מתווך בין הקבוצה הבונה לבין האומה הנבנית ומכאן חשיבות עליונה לעיצוב סיפור העבר הרשמי ולמנסחי הזהות ומבני הזיכרון ברמה מקרו-לאומית!
אלא שכל הדברים הללו היו נכונים הקבה לפני המצאת הרשתות-החברתיות והופעת ה'פייק-ניוז'.קשה כמובן לדעת כיצד יעצבו שני הכוחות החדשים הללו את דמותנו בעתיד לבוא והאם עד אז גם ימצא מנגנון שיסנן אותם מתוך העברת המידע, אף שקיימת עדיין הגרסה לפיה היסטוריה וזיכרון הן שתי גישות מנוגדות לתיאור העבר ולכן גם אם ישרדו הרשתות-החברתיות ועמהן תופעת ה'פייק-ניוז' לא תהא להן חשיבות על עיצוב וגיבוש התודעה העתידית של האופן בו נצטייר בעוד 50 שנה, כי את המלאכה הזאת מבצעים ממילא אלפי שנים כוחות אחרים.
החל משנות ה-80 של המאה הקודמת התפתח מושג חדש ושמו 'זיכרון שכנגד' המבקש להציג אלטרנטיבה ל'זיכרון הקולקטיבי' והוא התפתח במקביל ל'פוליטיקה של הזהויות' (המונח המתאר הדגשה של יחודיות של קבוצות שונות בחברה) ואשר מתייחס להיבטים חלופיים לסיפור הדומיננטי ומפנה מקום לסיפורים חלופיים.
בהקשר הזה נזכרתי דווקא בספרו של דניאל פרידמן 'לפני המהפכה- משפט ופוליטיקה בעידן התמימות' (ידיעות אחרונות ספרי חמד) ובו הוא מצטט באחד הפרקים הנוגעים ל'משפט קסטנר' את דבריו של שופט בית-המשפט העליון דוד גויטיין שכתב: " דברי ימי עמנו ודברי ימיהם של עמים אחרים משקפים יפה עד כמה אין יציבות דעה בשאלות שצביונן הערכתי יותר מאשר עובדתי. האמת של אתמול עשויה להיות לשקר של היום ואין זה נדיר שמחר תחזור ותיהפך להיות אמת".
מתוך הדברים הללו קל אולי יותר להבין גם כיצד הופך שימוש ב'זיכרון הקולקטיבי' לפעולה פוליטית המשרתת אינטרסים קיימים ועכשוויים ומכאן שהזמן אולי פועל על 'בזיכרון הקולקטיבי' אבל אינו מחליש את כוחו אלא ההפך הוא הנכון ומתוך כך עולה החשיבות הגלומה בתפקידם של המתווכים בין העובדות שאכן התרחשו לבין אופן עיצובן והצגתן לעתיד לבוא. אם למשל יתמידו כוחות 'ליברלים דמוקרטים' בארה"ב ובאירופה להמשיך להציג את ישראל כ'מדינת אפרטהייד' כובשת-שטחים ורודפת ערבים, בדיוק כך תצטייר המדינה בעיני העולם גם בעוד 50 שנה בלי קשר למציאות הקיימת היום. אם למשל יתברר כי מספר מכחישי השואה בעולם יגדל ותתרחב השפעתם בעולם הרי בעוד 50 שנה יגיע העולם למסקנה לפיה השואה לא הייתה ולא נבראה וכך גם לגבי אלפי אירועים שקיבלנו באמצעות 'הזיכרון הקולקטיבי' מבלי שחווינו אותם באופן אישי אף שלעתים היינו כאן כאשר התרחשו (רצח רבין למשל...).
למה כל זה בעצם חשוב בכלל?
האמת היא שלמרבית האנשים אין שום חשיבות לאופן בו ידברו או יחשבו עלינו בעוד 50 שנה משום שהם עסוקים בניסיונות לשרוד ולהנות מהבלי החיים, אבל עדיין נמצאים כאלה הסבורים כי הם שותפים מעשיים לעיצוב דמותם בהיסטוריה ואם לא לטובת העולם, הקהילה, המדינה והחברה, אז לפחות למען הילדים והנכדים שלהם!
האותיות בהן מעצבים כיום את דמותנו יקבעו איך נראה גם בעוד 50 שנה