מדינה אחת לשלושה 'עמים'...?

בניגוד לאמירה המקובלת והנדושה ולפיה ישראל היא מדינה אחת לשני עמים ואם ברצונה להתקיים, הרי על דעת השמאל הקיצוני, עליה לשאוף לשתי מדינות לשני עמים, התברר שוב לאחר הבחירות האחרונות לכנסת ולפני הבחירות הבאות הצפויות, (בקרוב) כי למעשה מדובר בישראל כמדינה אחת לשלושה 'עמים'...

הבחירות האחרונות והתקופה שקדמה להן, כאשר הגיעה הקורונה לשיא, העמיקו את הפערים בין שלוש קבוצות אוכלוסיה בישראל, אף שהשסעים הללו מקורם מיום הקמת המדינה חרף הרצון להתעלם מקיומם. נגיף הקורונה הדגיש את העובדה לפיה כל אחד מה'עמים' החיים בישראל נוהג כאילו אינו חלק מהמדינה, בעוד קבוצה אחת מנסה לכפות דעתה על שתי הקבוצות האחרות ואז הגיעה גם מערכת-הבחירות המיותרת וצבעה את הפערים בגוונים בולטים עוד יותר ולמי שעדיין תוהה במי מדובר, הנה ההבהרה המתבקשת: בישראל מצויים 3 'עמים' ובהם חילונים, חרדים וערבים, שלמעשה אין להם שום דבר מן המשותף למעט כמובן הרצון לשרוד בתוך מערכת בלתי אפשרית, המעדיפה לכנות עצמה כמדינה 'יהודית ודמוקרטית'.

נראה שכבר ברור ומובן הדבר כי מדובר בהגדרה הכוללת בתוכה דבר והיפוכו, שהרי אין ביהדות שום דמוקרטיה ולכן לא אפשרי הדבר כי שני גורמים כה מנוגדים יחיו בשלום זה לצד זה ועוד ישאפו להכיל בתוכם קבוצות אוכלוסיה יריבות המתנגדות זו לעולם התוכן והמושגים של האחרת.

השסעים והפילוגים בין החילונים לבין החרדים והערבים לא נבעו ממערכות הבחירות האחרונות אלא מ'החטא הקדמון' שהונצח עם הקמת המדינה על-ידי דוד בן-גוריון כאשר העניק למשל מערכת-חינוך כללית-ממלכתית ובמקביל מערכת-חינוך דתית-ממלכתית ומערכת דומה אך עצמאית-חרדית. בכך סלל המנהיג הציוני של ישראל את הדרך להתנגשות הבלתי נמנעת בין חילונים לבין דתיים וחרדים אולם הוסיף חטא על פשע כאשר כלל בתוך המסגרת 'היהודית-דמוקרטית' את האוכלוסייה הערבית שהייתה ל-20% מתושבי המדינה וזאת על רקע 'ממשל צבאי' שהנהיג כלפיהם בשנותיה הראשונות של המדינה. מהנקודה הזאת ואילך ובמהלך יותר מ-70 שנה, העמיק הפער בין 3 הקבוצות המחלקות את הארץ בינן לבין עצמן וככל שחלף הזמן העמיקו הפערים והשסעים ביניהן חרף הניסיונות להתעלם מקיומם.

בתום מערכת הבחירות הרביעית שהסתיימה לא מכבר, החלו להישמע קולות משונים בדבר האפשרות לפיה לפחות חלק מהערבים בוחן אפשרות להשתלב במדינה הציונית ולהיות חלק ממקבלי ההחלטות של ממשלה זו או אחרת, אלא שברור ומובן הדבר כי מדובר בסוג של מס-שפתיים ורצון התבדלות של מחנה ערבי אחד מתוך החברה הערבית כולה וקשה להעלות על הדעת כי דווקא פלג-דתי קיצוני כמו רע"מ יגלה לפתע נטייה לאהבה ציונית'...

כאן מן הראוי לעמוד בקצרה על קווי-המתאר של 3 'העמים' המאכלסים את ישראל ואולי הודות לכך גם להבין את חוסר התוחלת בתקווה כי ימשיכו לחיות כאן יחד בעתיד.

החילונים במדינת-ההגירה של ישראל, מהווים רוב מספרי אלא שמדובר למעשה בערב-רב של עדות ו'שבטים פוליטיים' יריבים מכל גווני הקשת הישראלית. באופן כללי אפשר לקבוע כי החילונים בהכללה גסה כמובן, הם-הם הנושאים בנטל ובעול הלאומי בכל הקשור לשירות-הצבאי, לתשלומי מסים ואגרות ובעבודה, יצירה, תעשייה ופיתוח.

'המגזר החילוני' קובע את סדר-היום הציבורי, שולט באמצעי התקשורת ההמונית (עם נטייה ברורה ומודגשת לשמאל), מנהל את מערכות המשפט ואכיפת-החוק, מהווה כמובן רוב בכנסת ומתוך כך מנהל כביכול את המדינה 'היהודית דמוקרטית'.

אלא שמבט קצת יותר מעמיק מגלה מהר מאוד כי 'העם החילוני' דבק אולי במרכיב הדמוקרטי של המשוואה הלאומית, אבל מנותק רובו ככולו מהמרכיב היהודי, דבר שבא לידי ביטוי בולט במיוחד במערכת החינוך הממלכתית, בה כמעט שאין נגיעה לנושאים יהודים. הדגש בחינוך החילוני מושם על הישגיות של התלמיד ובית-ספרו מבלי שהמערכת תגלה עניין כלשהו במושגי-יסוד יהודים וזאת מהסיבה הפשוטה לפיה מרבית 'השבט החילוני' בישראל שואף להיות 'ככל העמים' והיהדות ורבניה זרים לו לחלוטין, במקרה הטוב.

זאת וגם זאת: החילונים בישראל כועסים מאוד נוכח העובדה שמוטל עליהם לכלכל את 'השבט החרדי', לשרת במקומו בצבא ולשאת בעול כלכלי עבור מי שכלל לא מכיר בקיומו! נכון אולי שמדובר בהכללה, אבל נראה כי מרבית החילונים בישראל היו שמחים לגלות כי אין במדינה 'הדמוקרטית' שלהם דתיים או חרדים ולא היו מתנגדים לראות אותם מתגוררים בברוקלין או בלונדון. כל רצון דתי-חרדי להעניק לפרהסיה הישראלית ביטוי יהודי, נתקל מיד בהתנגדות חילונית נזעמת ובקריאה לחדול מ'כפייה דתית'.

מתוך כל הדברים הללו ברור כי מערכת היחסים בין 'העם החילוני' לבין 'השבט הדתי-חרדי' בישראל מצויה כבר שנים ארוכות לא רק במשבר קשה אלא על סף ניתוק. הקיום המשותף של שני המגזרים הללו, שלמעשה אין להם שום דבר משותף, דומה לזוג מסוכסך שמסכים לזמן מה לא להיפרד 'לטובת הילדים', כאשר במקרה הזה כלל לא ברור מי הם 'הילדים' המשותפים...

בסוף-בסוף יאלצו השותפים למדינה הזאת לקבל הכרעה, מי יפנה ראשון את הבית: או שישראל תהא מדינה חילונית-דמוקרטית (כמו למשל מדינות המערב) בלי שום קשר לזהות יהודית, או שתהא 'ישראל יהודית' שנפרדה ממשטר דמוקרטי זר לערכיה היהודים. למצער אין שום סיכוי לאפשרות שלישית, אלא אם כן חפצים הכל להנציח את המצב הקיים שסופו לגרום להתרסקות כללית של המדינה.

החרדים מהווים כשליש מאוכלוסיית ישראל ואף על-פי שמחולקים בינם לבין עצמם לחצרות, עדות,פלגים וזרמים שונים, הרי בכל הקשור לייחסם למדינה 'הדמוקרטית יהודית' מדובר בגישה אחידה השוללת מכל וכל את האופי והצביון החילוני של המדינה. יתר על כן בקרב החרדים מצויים גם כאלה השוללים את קיומה של המדינה-הציונית ורואים בה גורם המעכב את הגאולה, מתוך גישה לפיה 'אסור לעלות בחומה'. הקמת המדינה הציונית-חילונית נחשבת בעיני חלק מהחרדים חטא ולכן הם מעדיפים להתנהג כאילו חיים תחת שלטון-זר וכל החוקים והתקנות של השלטון החילוני, אינם אלא בבחינת 'דינא דמלכותא דינא', ממש כפי שהיה מנת חלקם של אבותיהם בגולה.

יחד עם זאת מדובר במי שלמדו מהר מאוד לנצל את החולשה הפוליטית של החילונים, אשר בקושי רב יכולים להסדיר לעצמם שלטון או ממשלה ללא החרדים ומכאן השתכללה במרוצת השנים אמנות הסחיטה שלהם. מדובר כמובן בכללי-משחק שמקורם בבית-היוצר החילוני, שהרי השלטון השואף בקיומו מוכן להעניק לחרדים כל מחיר תמורת תמיכה פוליטית ומכאן גדל התיאבון החרדי לתקציבים מיוחדים שנועדו להמשיך לשמן את גלגלי הסחטנות החרדית.

מתוך כך נוצרה מערכת-חינוך חרדית עצמאית, שחרור משירות צבאי, קבלת תקציבים למוסדות שונים ובעיקר עצמאות מלאה בניהול אורח-החיים בתוך ערים ו'גטאות', שם אין דריסת-רגל לחוקים חילוניים ואף לא לנציגי השלטון וזרועות האכיפה. מי שחיפש הוכחה לכך קיבל אותה במהלך חודשי הקורונה, כאשר מרבית היישובים החרדים פשוט התעלמו מהנחיות והוראות הממשלה והמשיכו לנהוג כאילו אין בישראל נגיף ממית.

למען ההגינות צריך לציין כי קיימים הבדלים בין הזרמים האשכנזים-ליטאים לבין יוצאי עדות-המזרח שמצאו בית-חם בזרועות ש"ס. אלה האחרונים גיבשו תפיסת-עולם לאומית יותר, בעלת נטייה לתמוך בימין-הפוליטי אבל גם הם לא וויתרו על הפעלת מנגנון הסחיטה ומשקיעים מאמץ לסחוט את הפרה המניקה של הקופה-הציבורית עד תום.

ה- 'שבט החרדי' שלא מקבל על עצמו את השלטון החילוני 'הזר' של המדינה הציונית, מוכן להמשיך ולתמוך בכל ממשלה שתמשיך לשמור על האינטרסים של המגזר הזה, הן ברמה הכלכלית וכמובן בכל הקשור לצביון של בני-ברק, או שכונות בירושלים ויישובים חרדים אחרים, מבלי שהמדינה תתערב בכך, כאילו מדובר בפלנטה אחרת.

במידה רבה אפשר לזהות מכנים משותפים בין החרדים לבין חלקים גדולים מהמגזר-הערבי (הדתי) ועד כמה שזה נשמע אולי הזוי, נראה כי יש יותר חרדים שיעדיפו חיים משותפים עם ערבים מאשר עם חילונים ישראלים...

נוכח הדברים הללו ברור לחלוטין כי המשך החיים המשותפים של חילונים וחרדים תלוי על בלימה וכי הסיפור הזה לא יחזיק-מים לאורך זמן. כפי שנאמר לגבי החילונים, כך גם כאן, נראה כי אין אפשרות לקיום המשותף בין שני 'השבטים' הללו ובמוקדם או במאוחר הם יאלצו להיפרד זה מזה, כאשר ייפול הפור וישראל תחליט מה תהא בעתיד: חילונית-דמוקרטית או ישראלית-יהודית ואפילו הלכתית.

הערבים בישראל מהווים כ-20% מהאוכלוסייה ועד לא מכבר נהגו כלפי המדינה כגוש אחד, שחלקים בולטים ממנו מתנגדים לעצם קיומה, ממתינים למימוש 'זכות השיבה', תומכים במעשי-טרור ובמחבלים ורואים עצמם בראש ובראשונה כפלשתינאים ורק אחר-כך כערבים תושבי ישראל. לגישה הזאת היו כמובן ביטויים רבים ומגוונים מאז הקמת המדינה וכך גדל וצמח בחצר-האחורית של המדינה 'שבט' של מגזר נטול חובות שנציגיו הנבחרים מתנגדים לשלטון הציוני 'הכובש' מעל כל במה ובזכות 'חופש הביטוי' והחיסיון המשפטי, אף נושאים את דבריהם מעל במת-הכנסת.

לתופעה הזאת אין כמעט אח ורע בעולם 'הדמוקרטי' אלא שבישראל-כמו-בישראל, יש בקרב 'השבט החילוני' כוחות התומכים במאבק הערבי אף יותר מאשר הם מסוגלים לתמוך בשמירה על שלום המדינה ותושביה והכל מתוך עמדות 'דמוקרטיות', שמי שלא מסכים להן נחשב 'פשיסט'...

הערבים פטורים למעשה כמעט מכל החובות של שאר 'השבטים' בישראל, נהנים מתשלום דמי ביטוח-לאומי, מלימודים במכללות ואוניברסיטאות, בגיל בו משרת חלק מהישראלים בצבא או בשירות-לאומי ומנהל אורח-חיים חופשי מכל מגבלה, ממש כפי שעושים זאת החרדים.

למגזר הערבי טענות קשות ומרות נוכח האלימות הגואה אצלם ועל רקע מעשי הרצח וחיסולי-החשבונות בכפרים ובערים הערביות. הם דורשים מהמדינה לשים קץ למעשים שהם בעצמם יוזמים ומבצעים ומאשימים את המדינה בהתעלמות מכוונת ובאוזלת-יד נוכח התופעה בה ערבים-מחסלים-ערבים. זאת וגם זאת: ערבים ישראלים תומכים בגלוי במחבלים ובאסירים ביטחוניים, באחיהם אנשי החמ"ס ברצועה ובגדה ומחנכים את הדורות הבאים להמשיך לשנוא את מדינת היהודים הציונית ש'גזלה' את אדמות אבותיהם.

לאחרונה חל כביכול שינוי בגישה הערבית בעקבות הבחירות האחרונות, כאשר חל פילוג ב'רשימה המשותפת' וחלק ממנה, המורכב מאנשי התנועה-האיסלמית הקיצונית, מצא עצמו מחוזר על-ידי פוליטיקאים ישראלים לטובת הרכבת ממשלה. חבר-הכנסת המחוזר עבאס נהנה כמובן מכל רגע, כאשר משמאל ומימין רודפים אחריו לבקש את תמיכתו, אבל צריך לשים לב שלפחות עד כה לא הצהיר מפורשות על הכרתו בזכות קיומה של מדינת-ישראל היהודית ולא חזר בו מתמיכתו בטרור הערבי ובמחבלים ואסירים ביטחוניים. כאשר יסתיים בקרוב 'פסטיבל הבחירות', יתברר כי לא חל שום שינוי עקרוני בקרב המגזר הערבי ועל כן אין מנוס מהמסקנה לפיה גם המגזר הערבי לא יוכל להמשיך לחיות במדינת ישראל במתכונת הנוכחית לאורך זמן. כל שנאמר לגבי החילונים והחרדים נכון גם לגבי הערבים ומכאן שאין סיכוי לשלושה 'העמים' הללו להמשיך לחיות יחד בחלקת ארץ-ישראל.

הפתרון לבעיית 'מדינה אחת ל-3 עמים' מצוי כמובן רק בשינוי שיטת הממשל בישראל, בהנהגת משטר נשיאותי רב-סמכויות ובהגדרה חדשה של כל כלי-המשחק במטרה להפוך את המדינה ל-'ישראל יהודית' (ולא דמוקרטית!) בה ימצא כל 'שבט' את מקומו החדש בהתאם לחוקים שיעניקו לו זכות-קיום לצד עמידה בחובות למדינה.

מאחר שאנו מטיפים כבר זמן רב לפתרון הזה, אפשר ללמוד אודותיו פרטים נוספים ב'פוסטים' הקודמים שלנו כפי שהם מופיעים באתר זה.

החבורה הזאת תאלץ להיפרד בקרוב, שהרי הפכו חייהם המשותפים מכורח הנסיבות לבלתי נסבלים!