מדוע שולטים האסירים-הביטחוניים בבתי-הכלא ?

הציבור בישראל הוכה בהלם לאחר שנודע דבר בריחתם של שישה אסירים-ביטחוניים מתוך כלא 'גלבוע' ואף שהדברים המתפרסמים כאן רואים אור לאחר שנלכדו רק ארבעה מתוך שישה המחבלים-הרוצחים שנמלטו, אין ספק שמדובר במחדל גדול של שב"ס בכלל ושל סגל בית-הכלא 'גלבוע'. כנהוג בישראל, כבר הוקמה עוד וועדת-חקירה שתגלגל את האשם לכשל הזה על הדרגים הזוטרים ביותר, כמצוות 'אחריות השין-גימל' ובכך תסתיים עוד פרשה עגומה, כאשר האחראים לקיומה ירחצו בניקיון כפיהם.

מי שנושא באחריות לבריחה מכלא 'גלבוע', כמו גם לניסיונות-בריחה ובריחות קודמות של אסירים-ביטחוניים, הם אותם מקבלי החלטות בכל ממשלות ישראל אשר במשך השנים הכשירו את הקרקע להשתלטות האסירים-הביטחוניים על בתי-הכלא בהם הם מוחזקים וזאת במטרה ברורה להשיג ולשמור על 'שקט תעשייתי' מאחורי החומות והסורגים, כדי למנוע עימותים העלולים להשפיע על הנעשה בשטחים. לאחריות הזאת קוראים בלשון מכובסת 'אחריות מיניסטריאלית' והיא מוכרת כשיטה ידועה באמצעותה ניתן תמיד לגלגל את האחריות למחדל על הגורם המקצועי המבצע. צריך בעניין זה לזכור כי שירות בתי-הסוהר, חרף הכישלון המהדהד בכלא 'גלבוע' , הוא הזרוע-המבצעת של המשרד לביטחון-פנים ופועל מאז ומתמיד בהתאם למדיניות שקובעת הממשלה, כך ששב"ס לא יכול לנקוט צעדים הנוגדים מדיניות זאת, גם אם פירוש הדבר אבדן שליטה על אסירים-ביטחוניים בבתי-הכלא.

מדינת-ישראל חפצה לשמור על 'שקט תעשייתי' בבתי-הכלא בהם מוחזקים האסירים-הביטחוניים ומוכנה כבר שנים רבות לשלם תמורת כך מחירים כבדים. כמעט כל נציבי שב"ס, למעט האלוף-במילואים דוד מימון שהתפטר מתפקידו לאחר שלא הסכים לנהוג על-פי מדיניות הממשלה כלפי האסירים-הביטחוניים, קיבלו על עצמם לנהוג על-פי הקווים המנחים של ממשלות ישראל ובאופן הזה גם הנחו את סגל הפיקוד הבכיר של שב"ס, שכמובן הפעיל בשטח את הדרגים הזוטרים וכך נוצר מצב בו נוהגות הנהלות בתי-הסוהר כלפי האסירים-הביטחוניים בהתאם לאותה מדיניות המוכתבת על-ידי מקבלי ההחלטות בממשלה.

הקשר בין השאיפה לשמור על 'שקט תעשייתי' בבתי-הסוהר לבין השתלטות של האסירים-הביטחוניים על הנעשה בהם, מקבל ביטוי מעשי בחיי היום-יום של האסירים-המחבלים הללו וזוכה לא רק להעלמת-עין מצד הנהלות בתי-הסוהר אלא במקרים רבים גם לגיבוי מערכתי.

כך למשל מנהלים האסירים-הביטחוניים את חייהם בכלא באופן עצמאי לחלוטין, כאילו מצויים הם בסוג של אוטונומיה שאין הנהלת הכלא מתערבת בה. תופעה זאת לא הייתה כלל אפשרית אילו נקטו ממשלות ישראל מדיניות אחרת כלפי מי שרצחו ופגעו במאות ישראלים מתוך אידיאולוגיה דתית, אבל המציאות הכשירה את השרץ ויצרה מצב בו מתאפשר לאסירים הביטחוניים לקבוע לעצמם את אורח-החיים שלהם באגפים בהם הם כלואים.

יש ביטויים מעשיים למכביר לעניין עצמאותם של האסירים-הביטחוניים כתוצאה מהגישה הזאת כלפיהם: ראשית יש לזכור כי הם רואים עצמם כ'שבויי מלחמה' ומסרבים להכיר בהגדרתם כ'אסירים ביטחוניים' ומכאן גם הדרישות שלהם במסגרת 'אמנת ג'נבה' והקשר עם ארגון 'הצלב-האדום הבינלאומי'. מכאן קצרה דרכם לא להכיר כלל בסמכות שב"ס להחזיק בהם כאסירים ולכך השפעה גם על גורמים אנטי-ישראלים מובהקים בארצות שונות, רק שממשלות ישראל ממשיכות להתעלם מהעניין ומעדיפות להמשיך לטמון את הראש בחול.

מעבר לכך הוחלט למשל להעניק לדוברים השונים של ארגוני החבלה בבתי-הסוהר סוג של מעמד חוקי, כאשר בפקודות בתי-הסוהר נקבע המעמד הזה בכתובים והוא מחייב כל מנהל בית-סוהר להיפגש אחת לחודש עם כל דובר של הארגונים והפלגים המצויים בכלא, לשמוע את הדרישות והבקשות שלהם ולהתייחס אליהם כאילו היו נציגי 'וועד עובדים' לגיטימי !

יתר על-כן, הנהלת בית-הסוהר מכירה בעובדה לפיה מנהלים האסירים-הביטחוניים שורה של וועדות-עצמאיות באגפים ובכלל זה וועדת-ביטחון, וועדת-מודיעין, וועדת-חינוך, וועדת קנטינה, וועדת-ספורט ועוד וועדות שתפקידן לנהל את חייהם של האסירים-הביטחוניים מבלי שההנהלה תתערב בכך.

במטרה להשיג ולשמור על 'שקט תעשייתי' כבר זכו האסירים-הביטחוניים בשלל רב של תנאים מיוחדים ובהם האפשרות לצפייה בשידורי טלוויזיה ללא הגבלה ובהן גם שידורים של רשתות מהגדה המשדרות גם דברי הסתה פרועים נגד ישראל, לימודים אקדמאים להשגת תואר אוניברסיטאי, הכנסת דברי מזון מיוחדים שמקורם מחוץ לכלא ועוד כהנה וכהנה תנאים מפנקים ולאחרונה גם בקבלת שכר לרוצחים ומחבלים מטעם הרשות הפלסטינית כאשר המדינה רואה ושותקת!.

מהניסיון המצטבר שלי לאחר כ-20 שנות עבודה בשב"ס, במגוון תפקידי ביטחון, הדרכה וניהול, אני יכול להעיד על כך ששירות בתי-הסוהר, בעיקר במהלך שנות ה-90, כפוף היה למדיניות וותרנית כלפי האסירים-הביטחוניים כפי שהוכתבה לו על-ידי הנציבים השונים בהתאם להחלטות הדרג הממשלתי-פוליטי. בתקופה בה נמצאו בתי-סוהר ביטחוניים בשטחים, מדובר היה באוטונומיה מוחלטת שהוענקה להם מבלי ששב"ס יתערב בחייהם והדבר נמשך אף ביתר שאת גם לאחר שנמסרו בתי-הכלא הללו לרשות הפלסטינאית ובישראל נותרו אלפי אסירים-ביטחוניים כלואים באגפים מיוחדים.

כמעט כל ניסיון מצד שב"ס להצר את צעדיהם של האסירים-הביטחוניים או להגביל את תנאי הכליאה שלהם, נתקל כמובן בהתנגדות נחרצת מצדם ולא פעם אף אלימה, אבל גם בנכונות של מקבלי ההחלטות במערכת 'להכיל' את ההתנגדות הזאת ופשוט לוותר להם.

באחד המקרים, כאשר נמצאו בבית-סוהר 'דמון' (שעל הכרמל) כמאה אסירים-ביטחוניים כלואים באגף מיוחד (אז עדיין לא היו בנמצא מחבלים של 'חמאס' אלא של ה'פתח' וה-'ג'יהאד' על זרועותיו השונות) פרצה בכלא התנגדות מאורגנת של האסירים והם סירבו לחזור לתאיהם בתום מועד 'הטיול' היומי שלהם בחצר האגף. כאשר הודיעו לי על כך פעלתי בהתאם לפקודות ולנהלים ומקץ הזמן שהקצבתי להם לחזור לתאים והם עדיין עמדו בסירובם, פקדתי על סגל בית-הסוהר לפעול בכוח ואף להשתמש באמצעים שונים כגון גז-מדמיע להשגת המטרה.

פרצה מהומה גדולה באגף והאסירים ספגו כמות גדולה של גז-מדמיע שאילצה אותם להיכנע ולהיכנס לתאים אלא שבשלב מאוחר יותר הם סירבו לקבל את ארוחת-הערב שלהם כמחאה על הצעדים שננקטו נגדם ואף טענו כי כמות התפוזים שקיבלו לארוחה מופחתת ולא עומדת במספר הנדרש. שוב החל מאבק מול האגף המתמרד ובסופו של הערב, הודות ליוזמה מבורכת של אחראי-המטבח, הצלחנו להתגבר על 'בעיית התפוזים' ולאגף הוכנסו קנקנים של מיץ-תפוזים במקום הפרות השלמים, מה שסתם את הגולל על הטענות בדבר מחסור כביכול של פרי...

במקביל החלטתי כי יש להעניש את מנהיגי המרד והודות לעבודה מאומצת של מפקד האגף וקצין-המודיעין, דנתי שישה אסירים-ביטחוניים שגרמו להתקוממות לענישה של 14-21 ימי מחבוש בצינוק (אחד מהם אף הבטיח לי כי בבוא היום ישלימו נכדיו את מה שהיטלר לא הספיק לעשות אתי...) וכך הושג כביכול השקט בבית-סוהר 'דמון'. התיאור הזה משקף את מערכת היחסים שהתנהלה מול האגף-הביטחוני במרבית הזמן בו שמשתי בתפקיד מ"מ מנהל, בעיקר משום שחשוב היה לאסירים הללו לבחון מולי עד היכן אפשר 'למשוך את החבל' וכאשר נוכחו לדעת כי ביכולתי להגיב בנחישות ולהציב להם גבולות ברורים, החליטו כי מוטב להם לא להסתכן יתר על המידה.

אלא שהם קיבלו כעבור זמן קצר עזרה ממקור מפתיע ולא צפוי: לילה אחד, בעקבות אירועי ההענשה וההעמדה לדין, הגיעו לבית-הסוהר מפקד המחוז ועמו קצין-הביטחון של המחוז, מבלי שאדע על כך משום שכבר הייתי בדרכי הביתה אחרי שלושה ימים ולילות ארוכים ומתישים בכלא. כאשר הודיעו לי על הביקור המפתיע במכשיר-הקשר, חזרתי מיד לבית-הסוהר ושם מצאתי לתדהמתי את שני הקצינים הבכירים יושבים בתא באגף-הביטחוני, לוגמים קפה ומנהלים שיחה עם מנהיגי ארגוני המחבלים !

הפרשה הזאת הסתיימה בכי-רע משום שמפקד-המחוז הורה לי לשחרר את האסירים הכלואים בצינוק ואף התגאה בכך שבתמורה השיג מהם הבטחה ל'שקט מוחלט'. אירוע זה היה אחד מיני רבים, בהם נכנע שב"ס לאיומים ולדרישות האסירים-הביטחוניים ופעמים רבות אף פעל על דעת עצמו אך בהתאם למדיניות שהוכתבה לו 'מלמעלה'.

הפחד מפני שביתות-רעב המוניות וממהומות בבתי-הסוהר והרצון לשמור כאמור על 'שקט תעשייתי' בכל מחיר, גרם כאמור למערכת לאפשר לאסירים-הביטחוניים אוטונומיה מוחלטת וכמעט לא להתערב בחייהם, מה שבאופן טבעי הביא גם להתרופפות המשמעת ולאי-הקפדה על נהלים ופקודות בקרב אנשי-הסגל. כך התאפשרו בזמנו הבריחות מכלא נפחא בדרום, מבית-הסוהר בעזה ומעוד שורה של ניסיונות בריחה ובריחות מוצלחות עד לאירוע של בריחת האסירים מכלא 'גלבוע'. (אירוע דומה התרחש באותו בית-סוהר בשנת 2014 אולם הבריחה סוכלה ברגע האחרון הודות לערנותו של סוהר).

אין הרבה טעם לפשפש כעת באחריות של בעלי התפקידים בכלא 'גלבוע' משום שממילא תתגלגל האחריות על הדרגים הזוטרים, בעיקר אחרי וועדת-החקירה שמינה השר בר-לב. אגב מעניין לציין כי אביו המנוח חיים בר-לב שימש שר-המשטרה כאשר אירעה למשל בריחת שמונה אסירים-ביטחוניים מכלא נפחא ואף העיד בפני וועדת-חקירה שמונתה עקב כך, אלא שכרגיל לא נעשה דבר עם מסקנותיה.

המאבק המתמשך מול אסירים-ביטחוניים התמקד בעיקר ביכולתם לכפות על המערכת את רצונם, שהרי ידעו וחשו כי מדובר בגוף חלש ורפה שלא מסוגל להשתלט עליהם, מתוך כך שנתון למרותן של ממשלות המפחדות מן ההשלכות העלולות להיות לפרוץ מהומות בבתי-הכלא ומאחר שמדובר בתופעה מתמשכת וארוכת ימים, אין פלא שהובילה בין השאר לבריחה המדוברת. לאבדן משילות והרתעה יש מן הסתם מחיר כבד ואותו ממשיך שב"ס לשלם במזומן ולא תמיד מתוך בחירה של העומדים בראשו.

הממשלה הנוכחית אמורה לקבל החלטות קשות בנושא הרגיש הזה, אבל מאחר שמדובר בשלטון המעדיף 'להכיל' המשך הפגיעה בישראל בכל התחומים, יש להניח כי כך יקרה גם הפעם והאסירים-הביטחוניים ימשיכו לשלוט בבתי-הסוהר גם בעתיד ותמיד-תמיד ינסו לברוח.

מתוך המנהרה הזאת משתקפת היטב המדיניות הוותרנית של ממשלות ישראל כלפי האסירים-הביטחוניים.