בימים שקדמו למצעד הממליצים לנשיא המדינה ועל רקע ההתכנסות סביב הודעתו של יושב-ראש מפלגת רע"מ מנסור עבאס, בדבר רצונו להיות חלק ממקבלי ההחלטות בישראל ובכך לסייע למגזר הערבי,הודיע לפתע הרב שמריהו-יוסף חיים קנייבסקי, המנהיג הרוחני של המגזר הליטאי-חרדי, כי לדעתו ' עדיף להתחבר לערבים על פני החילונים השמאלנים' . האמירה הזאת עברה איכשהו מתחת לרדאר התקשורתי למרות שהצליחה 'לעשות גלים' במשך יום-יומיים בלבד, אבל זאת הזדמנות טובה לבחון מקרוב את משמעות דבריו של הרב חיים קנייבסקי ולהגיע בסופו של דבר למסקנה הבלתי נמנעת כי הוא צודק!
הרב קנייבסקי לא הרחיב את האמירה שלו למשנה-סדורה ורק עמד על כך שבין החרדים לבין הערבים המוסלמים, יש הרבה מן המשותף, בעיקר בכל הקשור לדת, לשמירה על המסורת ולערכי-המשפחה והסתפק בכך כדי להניח את התשתית לשיתוף פעולה עדיף עם הערבים מאשר עם החילונים-השמאלנים-הציונים.
לא ידוע אם יש לרב קנייבסקי את הרקע ההיסטורי המעיד על כך שיהודים ומוסלמים חיו יחד במשך מאות שנים בהרמוניה נפלאה, בעיקר מאז השתלטו המוסלמים על ספרד. חיי היהודים במדינות צפון-אפריקה תחת שלטון מוסלמי היו מוגנים ומרביתם חיו זה לצד זה בכבוד הדדי ובשיתוף-פעולה תרבותי, כלכלי ופוליטי. היהודים במדינות ערב תרמו את חלקם בכל תחומי החיים וזכו לייחס הוגן מצד המוסלמים שידעו גם להעריך את תרומתם לטובת המדינה בה חיו יחד.
על בסיס זה נמשך שיתוף-הפעולה הפורה והמוצלח בין יהודים לערבים, לא רק בספרד ומאוחר יותר בארצות-ערב, אלא גם בארץ-ישראל. שני המגזרים מצאו לאורך שנים את המכנה-המשותף המאחד ביניהם ואם היו מחלוקות, הצליחו לנטרל אותם ולהתגבר על המפריד, במטרה להמשיך לחיות יחד מתוך הבנה וכבוד הדדי. זה הרקע לגישה של הרב קנייבסקי, למרות שלא בטוח כי מודע הרב לדברי ימי העמים וכי יתכן בכלל כי הוא מבסס את אמירתו על העובדה לפיה בסופו של דבר יש קרבת-דם משפחתית בין הערבים ליהודים בזכות אברהם אבינו ע"ה...
אבל לגופו של העניין, כל התיאור הזה של חיים משותפים ובמידה רבה הרמוניים, התנפץ מרגע שהחלה לפעול הציונות , ששמה לה למטרה להקים את מדינת-היהודים בישראל. מבחינת הערבים-המוסלמים מדובר היה בחציית גבול שלא ניתן להשלים עם השלכותיה של הפעולה, אף שזכתה בהכרה עולמית ובכלל זה של המעצמות הגדולות. הופעתה הפעילה של הציונות שמה קץ למאות שנים של חיים משותפים, מתוך הכרה בכבוד ההדדי בין מוסלמים לבין יהודים ומאז רווי חלק זה של העולם בדם רב שמקורו בהשתלטות הלאומנות והלאומיות על השיח-הדתי.
בנקודה הזאת אפשר גם למתוח קווים משותפים נוספים בין יהודים-חרדים לבין ערבים-מוסלמים: שני המגזרים הללו מתנגדים לציונות, כל מגזר וטעמיו עמו ומכאן שמדובר באופן טבעי בשני מגזרים שכמובן אינם משרתים בצה"ל, מתנגדים למה שמכונה בפיהם 'הכיבוש' וסולדים מהפעילות של 'הציונות הדתית' על פלגיה השונים. המכנה-המשותף הזה עובר כחוט-השני בין שני המחנות הללו, כאשר החרדים מוכנים להשלים עם חוקי המדינה הציונית, רק אם מאפשר להם הדבר לסחוט עד תום את הקופה הציבורית שלה, לקבל תקציבים וטובות-הנאה מבלי לתרום דבר למדינה, להמשיך לנצל לטובתם את הציבור החילוני-ציוני, שנושא בעול השירות הצבאי, הכלכלה, התעשייה ובעצם בכל תחומי החיים.
המגזר הערבי נוהג כמעט אותה שיטה, ממניעים דומים ועושה הכל למנוע מהאזרחים שלו להיות שותפים פעילים לקידום הרעיון של מדינה ציונית חילונית, במקביל לזעקות-שבר בדבר קיפוח ואפליה כביכול של חלקם באוכלוסייה הישראלית. יתר על כן, מרבית הערבים-המוסלמים מזדהים באופן מוחלט וגורף עם אחיהם הפלשתינאים ואף מגדירים עצמם כאלה ורק אחר-כך כתושבי מדינת-ישראל. גם כאן יש מכנה משותף בינם לבין החרדים, כאשר אלה האחרונים רואים בשלטון הישראלי מסגרת זרה שראוי להכיר בה רק בתנאי שמשרת הדבר את האינטרסים של החרדים שאם לא כן, מעדיפים הללו את חוקי המגזר על פני חוקי המדינה, ממש כפי שנהגו לעשות בשיא נגיף הקורונה ולא בכדי התברר כי מרבית הנדבקים נימנו אז על הערבים והחרדים, שפשוט 'צפצפו' יחד על החוקים והנהלים.
שני המגזרים שומרים על מסורת אבותיהם, כל אחד בדרכו ועל-פי אמונתו, אבל מדובר באופן כללי בשתי אוכלוסיות שהדת מהווה מרכיב מרכזי בחייהם. המשותף הזה עומד כמובן בניגוד מוחלט לנעשה אצל החילונים, אשר רק בקרבם ניתן לזהות דפוסי התנהגות אפיקורסים, חסרי אמונה ורוויי נוהגים 'מערביים דמוקרטיים' שכל-כך זרים ליהדות המסורתית ולאסלם גם יחד. העמדת היהודים-החרדים והערבי-המוסלמים בחזית אחת ומשותפת לעומת החילונים (הציונים והשמאלנים) אינה מקרית, משום שגם בנקודה הזאת בולט שוב המשותף בין שני המגזרים שומרי הדת והמסורת לעומת המתרחש בקרב החילונים. חרדים ומוסלמים-דתיים צמודים להלכות המגדירות את אורח-החיים וצביונם הדתי-מסורתי, כפי שנמשך כבר אלפי שנים ואילו המגזר החילוני מאמץ לעצמו מנהגים זרים, מחליף אותם באחרים ומרוכז בעיקר בהישגים חומריים של הפרט, כאשר 'העגלה התרבותית' שלו ריקה מתוכן, או עמוסה לעייפה העתקים של 'תרבות' מערבית.
הרב קנייבסקי עמד גם על המשותף בין המגזרים הללו בכל הקשור למה שכינה 'ערכי המשפחה'. יש להניח כי הרב התכוון לכך שבשני המגזרים יש עדיין חשיבות רבה ומכרעת למבנה המסורתי של התא המשפחתי וכי חרף כל ההשפעות החיצוניות הזרות, גם החרדים וגם המוסלמים יודעים עדיין לכבד את מעמדו של האב במשפחה ולא יאפשרו כניסה לגורמים לה"טבים למשפחות המסורתיות. אם אמנם התכוון הרב קנייבסקי רק לעניין זה, הרי מתברר כי גם כאן הצדק עמו, אולם אם הייתה כוונתו ל'ערכי המשפחה' באופן כללי, ברור שמדובר באבחנה שגויה לחלוטין, שהרי אין להתעלם ממעשי רצח על רקע 'כבוד המשפחה' במגזר הערבי כפי שקשה להתעלם משורה ארוכה של עבירות-מין שנחשפו בקרב משפחות בקהילות החרדיות (והחילוניות...) כך שבנקודה הזאת קשה לדבר על המשותף בין המגזרים בענייני 'ערכי המשפחה' הכלליים. יחד עם זאת ונוכח המתרחש במגזר החילוני , המבקש הכרה ציבורית בנישואים אזרחיים בין גברים לבין עצמם או 'זכויות' לחיים משותפים בין בני אותו המין, ההתנגדות לכך בקרב מוסלמים וחרדים חזקה וזהה.
במבט מפוכח אפשר למצוא עוד מהמשותף בין החרדים לבין הערבים-המוסלמים כמו למשל עימותים תכופים עם המשטרה, התכחשות פומבית לכל אירוע ממלכתי-ציוני מטעם המדינה ובכלל זה החרמת טקסים ואי-עמידה בעת צפירות לימי הזיכרון. חלקם של שני המגזרים הללו באקדמיה, במשפט, בתקשורת-ההמונים ובתחומי התעשייה הממוחשבת, קטן ביותר ואין הדבר מקרי.
גם בייחס לנשים יש הרבה מן המשותף בין המגזרים הללו, שהרי בקרב הערבים-המוסלמים מעמדה של האשה בישראל, דומה מאוד לזה של נשים בארצות-ערב ומצוי בתחתית הסולם-החברתי ואילו בקרב קבוצות חרדיות רבות, מעמדה של האשה לא שונה בהרבה ועוד לא אמרנו דבר על תופעת 'הדרת נשים' או 'נשות טאליבן'...
בשני המגזרים ובמיוחד בקרב החרדים, ניתן הדגש על חינוך הדורות הבאים ללמידה בדרכי-אבות מבלי להתפתות 'חלילה' ללימודי-חול ו'ליבה'. התופעה הזאת פחות בולטת בקרב המוסלמים-הדתיים אף שגם בפלגים רבים עדיין גובר לימוד 'הקוראן' על שינון היסטוריה-עולמית וכללית.
כל הדברים הללו גם יחד אכן משמשים בסיס משותף ואיתן בין החרדים לבין הערבים-המוסלמים, כפי שאמר הרב קנייבסקי. יתר על כן, קשה מאוד למצוא מכנה משותף בין החרדים לבין החילונים במדינת ישראל וכל האמירות בדבר 'כל ישראל ערבים זה לזה' וכיוצא בהם, אינם אלא מס-שפתיים שאינם משקפים את המציאות, בה רב השסע והפילוג בין חרדים לחילוניים על פני המשותף ביניהם.
מכל אלה עולה כי אכן צדק הרב קנייבסקי באבחנה שלו בדבר המשותף בין חרדים לערבים ועל כך שמוטב לחרדים לחבור לערבים ולא לחילוניים-השמאלנים, אבל מעבר לצדק הזה ולהגיון הצרוף שבגוף הדברים, אסור להתעלם מן העובדה לפיה לפחות חלק מהערבים-המוסלמים (ובהם סיעת רע"מ של מנסור עבאס!) לא מוכנים להכיר בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ואף מקיימים יחסי קרבה והערצה עם מחבלים-רוצחים הכלואים בבתי-הסוהר. המגזר החרדי לא שש להכיר בישראל כמדינה יהודית משום שבעיניו היא מתנהלת כמדינה-זרה בעלת משטר לא יהודי ועל-כן צריך לנצל אותה עד תום מבלי להעניק לה דבר בתמורה.
עד כאן המשותף בין שני המגזרים הללו לעומת המפריד בינם לבין המגזר החילוני ומכאן שצדק הרב חיים קנייבסקי באמירתו.
אלא שכל זה עומד להשתנות משום שבעתיד, כאשר ייכון בישראל משטר נשיאותי רב-סמכויות, (כפי שפרטנו בהרחבה ב'פוסטים' הקודמים שלנו באתר זה) ממילא לא תהא זכות קיום למפלגות שאינן מכירות בישראל כמדינה 'ישראלית-יהודית' ובית-הנבחרים החדש יורכב משתי מפלגות בלבד, האחת חילונית והשנייה מפלגת מיעוטים וחרדים, אשר יחד ימנו 71 חברים (מחציתם נשים). מי שיבקש לקבל תקציבים, כספים ושורה של 'זכויות' מהמדינה, יתבקש לא רק להצהיר על נאמנותו למשטר הנשיאותי, אלא גם לשאת בחלק מהנטל הכללי בכל תחומי החיים כתנאי לקבלת מבוקשו.
יחד עם זאת, יוכלו הערבים-המוסלמים והחרדים להמשיך להתחבר בזכות חלק מהמכנה-המשותף ביניהם.
Comments