מדוע להעניק פרס-ישראל לעוכר-ישראל?

שר-החינוך יואב גלנט קיבל מבית-המשפט העליון 30 יום כדי לדון מחדש בהחלטתו לא לקבל את ההמלצה שהונחה לפתחו ולא לאשר הענקת פרס-ישראל לפרופסור עודד גולדרייך ממכון-וייצמן. האירוע הזה כבר הצליח להסעיר את המערכת הפוליטית מיד אחרי טקס הענקת פרסי-ישראל במוצאי יום-העצמאות וכמובן להתכתב עם החלוקה בין ימין לשמאל, גם בסוגיה שבמדינה נורמלית ומתוקנת כלל לא הייתה נדונה. למרות שנותרו לשר-החינוך עוד ימים לדון שוב בהחלטתו ולסגת ממנה או לעמוד מאחוריה, לנו ברור מעל במה צנועה זאת, כי אם יתעקש גלנט לא להעניק את הפרס היוקרתי ביותר בישראל, למי שמצדד בפעילות נגדה בארץ ובחו"ל, יאלץ בסופו של דבר להיכנע להחלטת בג"צ, שכמובן יכפה עליו להעניק את פרס-ישראל לעודד גולדרייך.

הענקת פרס-ישראל לפרופסור ממכון-וייצמן תזכה כמובן בקול תשואות מחנה השמאל הפוליטי, בהשראת החוגים שכבר קידשו כאן את 'חופש הביטוי' ואת 'הדמוקרטיה', כל עוד עומדים הללו באמות-המידה המקובלות על שופרות התעמולה מהשמאל ובהתאם לאג'נדה שלהם. לא צריך דמיון פרוע כדי לתאר מה היה קורה אילו נמצא למשל איתמר בן-גביר ראוי לפרס-ישראל על 'מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה', שהרי במקרה כזה לא היו 'חופש הביטוי' וה-דמוקרטיה' עומדים למבחן ומעניקי הפרס (אל דאגה זה לא יקרה...) היו מוקעים ונחשבים פשיסטים ואנטי דמוקרטים, למצהלות התקשורת השמאלנית...

פרס-ישראל מוענק במוצאי יום-העצמאות למדינה, בטקס ממלכתי ובמעמד ראשי המדינה. מדובר באירוע שיא שמבטא את ההכרה הממלכתית-ציבורית בתרומתם של אנשים לטובת המדינה, החברה והקהילה, מאז 1953 ביוזמת שר-החינוך דאז בן-ציון דינור (שזכה בפרס-ישראל בשנים 1958 ו-1973).

פרס-ישראל מוענק למעשה במספר קטגוריות מרכזיות ובהן מדעי-היהדות, מדעי-הרוח ומדעי החברה, כמו גם במדעי-החיים והמדעים המדויקים, בתחומי התרבות, האמנות, התקשורת והספורט, הטכנולוגיה והמחשבים וגם תחת ההגדרה של 'מפעל חיים ותרומה מיוחדת למדינה ולחברה' (דוד בן-גוריון סירב בשנת 1968 לקבל את הפרס בתחום זה, לאחר שהטעים כי כל שעשה למען המדינה נבע מתוקף תפקידו כשליח-ציבור. לאחר הפסקה ממושכת חודש בשנת 1972 הפרס בקטגוריה הזאת וזכה בו לראשונה אברהם הרצפלד).

אגב הצעירה ביותר שזכתה בפרס-ישראל הייתה דינה פייטלסון בת ה-27 בשנת 1953 על מחקריה בתחום החינוך והצעיר מבין הזוכים, היה בשנת 1959 עזרא פליישר בן ה-31 על תרומתו המיוחדת בתחום הספרות היפה.

אולי מעניין הדבר אבל מתברר כי בפרס-ישראל זכו גם 6 אנשים שזכו אחר-כך גם בפרסי-נובל והם ש"י עגנון, אברהם הרשקו, אהרון צ'חנובר, ישראל אומן, עדה יונת ודן שכטמן.

ממרחק הזמן נראה כי הענקת פרס-ישראל מלווה הייתה סערות ושערוריות לרוב, כך שהסיפור העכשווי של עודד גולדרייך, למרות שהוא שונה במהותו בגלל סיבות שנפרט בהמשך, ממש לא יוצא-דופן בדברי ימי הענקת הפרס היוקרתי ביותר בישראל.

בשנת 1997 למשל המליצה וועדת הפרס להעניק אותו לעיתונאי שמואל שניצר מהעיתון 'מעריב' אבל עד מהרה התברר כי הוועדה 'נרדמה בשמירה' והתעוררה רק כאשר הוגשה עתירה לבג"צ נגד הענקת פרס-ישראל לשניצר וזאת בגלל מאמר שכתב ופרסם ובו קרא לעצירת העלייה מאתיופיה בתואנה 'רפואית'. בג"צ הורה להחזיר את הדיון לוועדת-הפרס שתבחן מחדש את המועמדות של העיתונאי הגזען, שלא התנצל ולא שעה אף לבקשות הנשיא וייצמן לעשות זאת ולבסוף, לא זכה (בצדק) בפרס-ישראל.

מרבית העתירות נגד הענקת פרס-ישראל נדחו על-ידי בג"צ, כמו למשל במקרים בהם הוגשו עתירות שדרשו למנוע הענקת הפרס לשולמית אלוני, יגאל תומרקין וזאב שטרנהל. הנימוק העיקרי שיצא מבית-המשפט נוכח דחיית העתירות, יהא כפי הנראה הנימוק שישמיעו השופטים גם במקרה של עודד גולדרייך, כפי שהטעימה בזמנו השופטת עדנה ארבל כי'אי-הענקת הפרס בגלל עמדותיהם של הזוכים בו היא פגיעה בחופש-הביטוי במשטר דמוקרטי'.

ראוי עם זאת להזכיר כי שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שאינו ידוע כאיש בעל עמדות פוליטיות ימניות, כבר מתח ביקורת חריפה נגד בג"צ בתחומים רבים וקבע כי בית-המשפט העליון מתערב בתחומים לא-לו שאינם דורשים כלל הכרעה שיפוטית' ונושא פרס-ישראל הוא במובהק אחד מאותם תחומים בהם אין מקום להתערבות משפטית. אבל פרידמן והסבורים כמוהו מצויים במיעוט ומאז כהונתו של אהרון ברק, נשיא בית-המשפט העליון שקבע כזכור כי 'הכל שפיט', הפך בג"צ לגורם שמנהל את המדינה בכל תחומי החיים ובכלל זה בכל הקשור לפרס-ישראל. יתר על כן, לא צריך להיות מומחה למשפטים או ידען גדול, כדי להניח מראש מה יהיו תוצאותיו של כמעט כל דיון בבג"צ בכל נושא: אם מדובר בעתירה שנודף ממנה 'ריח ימני' סופה כמובן להידחות על-הסף ואם היא מדיפה ניחוח 'שמאלני' סופה להתקבל אפילו פה-אחד!

עצם העובדה שמדובר ביכולת 'לנבא' בקלות כזאת את הכרעת בג"צ בכל נושא המונח לפתחו, מעיד הדבר כאלף עדים על אבדן גדל והולך של אמון הציבור במוסד הזה ולכך יהיו מן הסתם בעתיד הלא-רחוק השלכות כבדות משקל. בדיוק אותם הדברים אמורים לגבי הכרעת בג"צ בנושא פרס-ישראל ובמקרה הזה בעניינו של מי שיצא בפומבי ובאופן עקבי ושיטתי נגד מדינת-ישראל מעל כל במה בארץ ובעולם. ספק רב אם בג"צ ידון בכלל באמירות החריפות ובמעשיו הפסולים של הפרופסור ממכון-וייצמן, שהרי יחזרו השופטים ויטענו כי יש להפריד בין תרומתו המקצועית של אותו גולדרייך בתחום עיסוקו המקצועי, לבין דעותיו הפוליטיות-האישיות, גם כאשר מדובר במי שתומך בגלוי בארגון ה- BDS האנטי-ציוני-ישראלי או במי ששותף פעיל למשל בהטלת חרם על אוניברסיטת אריאל. את בג"צ זה כלל לא יעניין משום שהוא כהרגלו ידבק בגישה הצבועה של 'הגנה על חופש הביטוי והדמוקרטיה' מבלי להתייחס לעובדה לפיה אמירותיו ומעשיו של פרופסור גולדרייך אינם אלא פגיעה בדמוקרטיה הישראלית ובחופש הביטוי של המתנגדים לדרכו של המדען ממכון-וייצמן!.

לעומת עודד גולדרייך השש אולי לקבל את הפרס ובכך לקבע את מעמדו המיוחד לא רק כעוכר-ישראל מוצהר, אלא כמי שנחשב בעיני תומכיו העיוורים סמל להתגברות על 'רדיפה' של השלטונות אחריו, כבר היו לא מעט מועמדים שסירבו לקבל את הפרס-היוקרתי וכל אחד מהם ממניעיו.

כך התנגד בשנת 1957 חנוך אלבק, מגדולי חוקרי המשנה והתלמוד, לקבלת הפרס בטענה כי מדובר בריבוי חלוקה מיותרת של פרסים שאת ערכם הכספי רצוי לתרום לנזקקים.

בשנת 1961 סירב גם הרב צבי-יהודה קוק לקבל את הפרס מנימוקים דומים ואילו בשנת 1968 עשה זאת כאמור גם דוד בן-גוריון.

בשנת 1976 היה זה השחקן-בדרן אורי זוהר שלא חפץ בכבוד המלווה לפרס-ישראל ואחריו בשנת 1993 התנגד גם פרופסור ישעיהו ליבוביץ לקבלת הפרס, על רקע הסערה הציבורית הגדולה שקמה כאשר נודע כי הוא מועמד לקבלת הפרס. בשנת 2003 היה זה הצייר והפסל משה גרשוני שהסכים לקבל את הפרס אולם בתנאי שלא ישתתף בטקס, משום שלטענתו אינו מסוגל ללחוץ את ידיהם של ראש-הממשלה אריאל שרון ושרת-החינוך לימור לבנת. וועדת-הפרס לא הסכימה לתנאיו והוא לא זכה בו.

כך אירע בשנת 2008 כאשר סירב הזמר אריק איינשטיין לקבל את הפרס ואז הגיעה שנת 2020 כאשר נודע על יהודה משי-זהב כמועמד לזכות בפרס-ישראל. סמוך לכך פורסם באחד העיתונים תחקיר שחשף חשדות כבדים כביכול נגד משי-זהב בגין ביצוע שורה של עבירות-מין והוא וויתר על קבלת הפרס, מה שהותיר את הזירה הזאת לפרופסור גולדרייך שעדיין מצפה להחלטתו המחודשת של שר-החינוך יואב גלנט בעניינו כשמאחורי גבו של המועמד עוכר-ישראל, נושבת כידוע רוחו העזה של בית-המשפט העליון.

אגב כך ראוי לציין כי מרבית הזוכים בפרס-ישראל , מאז החלו להעניקו ועד לאחרונה, הם גברים-אשכנזים. כך למשל הוענקו עד שנת 2009 620 פרסי-ישראל, מתוכם רק ל-90 נשים ובכלל זה זכה בפרס היוקרתי מספר מצומצם מאוד של לא-יהודים: השייח' אמין טריף וכמאל מנצור הדרוזים, אלדין חתוקאי הצ'רקסי וכן מכרם חורי, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה הנוצרי. עד שנת 2008 זכו רק 10 'מזרחיים' מתוך 158 הזוכים בפרסי-ישראל ואילו השנה לא נמצא אף לא אחד מהם ראוי לזכות בפרס...

על רקע כל הדברים הללו ועם כל הכבוד למעמד המכובד של הענקת פרס-ישראל, נראה כי דווקא נוכח השערורייה האחרונה בעניינו של גולדרייך, יש לקיים דיון עקרוני שבסופו של דבר יוחלט כי אדם היוצא נגד מדינת-ישראל בפומבי, באמירה או במעשה, לא ראוי ולא זכאי יהא לקבל את פרס-ישראל!

במידה שעודד גולדרייך אכן יזכה בפרס הזה, ראוי כבר עכשיו להמליץ על איתמר בן-גביר ובנצי גובשטיין וחבריהם מארגון להבה לקבלת הפרס ביום-העצמאות הבא!

איך אפשר ללחוץ ידו של עוכר-ישראל ולהעניק לו פרס מטעם המדינה שהוא יוצא נגדה?