מדוע לא להאמין לתקשורת?

אנחנו צרכני תקשורת הניזונים ממידע שמסופק לנו על-ידי מגוון עצום של מקורות ובהם התקשורת הממוסדת המודפסת (בגוויעה), המשודרת (בירידה) והמקוונת (בנסיקה), נופלים כבר זמן רב קרבן לשקרים ולחצאי-האמיתות שמספקת לנו תקשורת-ההמונים ואפילו לא יודעים זאת.

כאשר החלה העיתונות המערבית לעשות את דרכה ללב ההמונים, נהגו להגדיר אותה כ'כלב השמירה של הדמוקרטיה' ולימים גם זכתה בתואר 'הממלכה השביעית'. מדובר בעידן בו תפסה תקשורת-ההמונים את תפקידה כמי שאמורה להעביר לציבור צרכניה מידע אובייקטיבי ומדויק ככל האפשר, מבלי לנקוט עמדה או להביע דעה, מה שנראה כיום כסיפור הלקוח מעולם האגדות.

העיתונות המודפסת והמשודרת בימים עברו, ידעה למתוח גבול ברור בין חדשות לבין 'דעות' וצרכניה היו מודעים לכך שכאשר קראו ידיעה בעיתון, או צפו ב'אייטם' בחדשות ששודרו בטלוויזיה, אכן מדובר היה במידע-נטו על אודות אירוע שהתרחש במציאות ולא במוחם של עורכים או עיתונאים בעלי עמדה. תקשורת-ההמונים התבססה שנים ארוכות על סוג של משוואה המורכבת מספקי-מידע המשתמשים בטכנולוגיה או בדפוס, במטרה להעביר מידע לציבור הצרכנים ולא יותר. מילת-המפתח בהסדר הזה הייתה 'אמינות' שיוחסה לספקי-המידע ומעטים בלבד העזו לפקפק בה. אלא שבתוך פחות מ-100 שנים התחולל שינוי דרמטי שמעמיד בסימן-שאלה את מהותה ואמינותה של תקשורת-ההמונים.

מה בעצם קרה כאן?

אפשר אולי להבין חלק מהתהליך, אם בוחנים את דברי-ימי תקשורת ההמונים. בשנת 1907 הציג בוריס רוזינג וולדימיר דבורקין את המודל הראשון של טלוויזיה אלקטרומכנית ובשנת 1924 הציג ג'ון לוגי ביורד בלונדון את הטלוויזיה האנלוגית הראשונה. ב-7 באפריל 1927 בוצע השידור הראשון 'לטווח רחוק' בין וושינגטון לניו-יורק ובשנת 1937 כבר הוצגה לעולם הטלוויזיה האלקטרונית הראשונה.

הופעתה של הטלוויזיה בזירה של תקשורת-ההמונים המודפסת (והמשודרת ברדיו) יצרה מהפכה של ממש בעיקר משום שהציבור החל להתרגל לאספקת מידע חדשותי בשילוב בין תמונה לבין קול, מה שדרש באופן טבעי הפעלת שני חושים (ראיה ושמיעה) בעת ובעונה אחת.

פרופסור הרברט מרשל מקלוהן (1911-1980) מאוניברסיטת טורונטו בקנדה, נחשב לאחד מהאבות המייסדים של ענף חקר תקשורת-ההמונים ('המדייה') והעתיד הטכנולוגי. בשנת 1959 הכריז מרשל מקלוהן כי בעתיד 'יהפוך העולם כולו לכפר-גלובלי קטן', נבואה שהתגשמה באופן משכנע כאשר עד היום צופים מילארדי אנשים בתבל למשל באולימפיאדה, באליפות-העולם בכדורגל ואפילו ב'ארוביזיון'. עמדתו של מקלוהן התבססה על ההנחה לפיה שידורי הטלוויזיה יגרמו לאנשים מרוחקים זה מזה למצוא מכנה משותף שיגרום להם להתעניין יחד בנושאים מסוימים וכך להתקרב זה לזה למרות המרחקים הגיאוגרפים ביניהם.

בשנת 1962 פרסם מרשל מקלוהן את ספרו 'הגלקסיה של גוטנברג' בו חיזק את התאוריה בדבר 'הכפר הגלובלי' אבל בקרב חוקרי תקשורת-ההמונים נקבעה אמירה נוספת של 'נביא התקשורת' הקנדי כאשר הכריז כי "המדיה היא המסר"!.

דומה שדווקא היום ניתן לעמוד על המשמעות האמתית של הדברים הללו ואם לפשט את כוונת מקלוהן הרי מדובר בכך שבכוחה של 'המדיה' לעצב ואף לשנות את המסר שהיא מעבירה מספקי-המידע לצרכניה. כאשר יש מצד אחד גורם שבידו מידע ומצד שני נמצא גורם המבקש לקבל את המידע, נוצר צורך בסוג של מתווך להעברת המידע הזה. בעולם התקשורת מגלמת 'המדיה' את תפקיד המתווך אולם כאשר עושה המידע את דרכו מהספק לצרכן, 'משהו קורה לו בדרך' ולכך בדיוק התכוון מרשל מקלוהן כאשר קבע כי 'המדיה היא המסר'!.

לאמתו של דבר לא היה צורך להמתין למקלוהן כדי להבין כי קביעתו כבר מצאה נחלה בעיתונות המודפסת כאשר הוחל בשימוש בכותרות בולטות, בהדגשה של ידיעות 'מיוחדות', בפרסום קריקטורות נשכניות אבל בעיקר בעקרון לפיו 'אם כלב נשך בן-אדם אין זאת 'חדשה' אבל אם אדם נשך כלב זאת 'חדשה' מרעישה!.

העיתונות המודפסת כבר ידעה כיצד לנסח ולפרסם ידיעות 'מרעישות ובלעדיות' למשוך את הציבור לרכוש עיתונים והם עשו זאת באמצעות נוסחה בדוקה הכוללת שילוב בין פשע, מין, כסף,שחיתות ואנשים מפורסמים. עיתונאי שיצא לשטח לאסוף מידע על אירוע, הבין שעל המידע שיביא למערכת לכלול לפחות שלושה ממרכיבי הנוסחה הזאת, שאם לא כן הידיעה לא תתפרסם.

כדי להבין שלמעשה 'המדיה היא המסר' די היום לצפות ביונית לוי המחמיצה את פרצופה אחרי שהקריאה ידיעה כלשהי או להיזכר בחיים יבין, שנהג להרים את הגבה שלו כאשר הקריא משהו 'מעניין'. השניים חצו בהבעת פניהם את הגבול שנמתח פעם בין מידע לבין פרשנות והציבו את עצמם מחוץ למרחב המחיה של קרייני חדשות וכך הוכיחו כי מאז מרשל מקלוהן לא השתנה דבר.

תקשורת-ההמונים עברה ממצב של ספק-מידע למצב של מעצב-מידע ובדיוק בצומת הזה התרחשה הדרמה הגדולה שפגעה בנכס היקר ביותר שעמד לרשותה: האמינות.

עוד לפני שהתחוללו שינויים דרמטיים בטכנולוגיה של התקשורת המשודרת, כבר החלה להתקבע בה עמדה שהציבה את הכתבים, העיתונאים והקריינים על פלטפורמה מתעתעת, כאשר הפכו רובם ככולם ל'פרשנים' בעיני עצמם. אט אט כמעט שנעלמה 'החדשה העיתונאית' ובמקומה הופיע 'סיפור' שהוגש לצרכנים בלבוש חדש, מלווה הבעת דעה ועמדה מפי הכותב או המגיש וכך הפכו מרבית 'החדשות' לסוג חדש של מידע בלבוש מלווה פרשנות מגמתית, מה שכמובן הנציח שוב את קביעתו של מרשל מקלוהן בדבר 'המדיה היא המסר'.

במקביל חלה התפתחות מהפכנית בעולם כולו ובתקשורת בפרט עם חדירת האינטרנט לחיינו. פול ברן נחשב אחד מאבות האינטרנט כאשר ביקש כבר בשנת 1964 לבחון טכניקות לשרידות רשתות תקשורת במקרה של מלחמה-גרעינית והודות לו התבצעה התקשורת האינטרנטית הראשונה ב-29 באוקטובר 1969 בין אוניברסיטת קליפורניה לאוניברסיטת סטנפורד. זה היה המסד למה שידוע כיום לרשת האינטרנט העולמית ואשר כונתה אז 'תקשורת של אחד לרבים' וכיום מחוברים אליה ברחבי העולם לפחות 3.5 מיליארד בני-אדם.

האינטרנט פתח ערוצי תקשורת חדשים ומפתיעים שגרמו לעוד מהפכה בעולם התקשורת, במיוחד עם הופעתן של הרשתות החברתיות והשתלטות ענקי המידע כמו 'גוגל' ו-'פייסבוק' על החיים בכדור-הארץ.

אחת ההשפעות הדרמטיות בתחום זה הייתה למעשה הפיכת עיתונאים, כתבים וצלמים להיות מיותרים. כל מי שמחזיק מכשיר-נייד ובו מצלמה יכול לדווח באופן מיידי לרחבי תבל 'בזמן אמת' על המתרחש סביבו ולשתף מאות מיליוני צופים ב'חדשות' שלו מבלי צורך בעריכה או בשליחי התקשורת הממוסדת.

התהליך הזה נמצא בשלבים מתקדמים ועדיין לא הגיע לשיאו, חרף מאמצים של ממשלות ושלטונות לחסום את ערוצי-התקשורת הללו, לא נראה שיש סיכוי שיצליחו בכך. יחד עם זאת נפתח פתח מסוכן מאוד כתוצאה מזרימה אין-סופית ובלתי מבוקרת של 'חדשות' ברשתות-החברתיות: אין שום ערובה לאמיתות המידע המועבר ועד מהרה צמח מתוך כך המושג הידוע 'פייק-ניוז'.

איך להתגונן?

התקשורת הממוסדת ובמיוחד המודפסת, מצאה עצמה מפגרת מאחור ונזקקה להכניס שינויים טכנולוגים על-מנת לשרוד, מה שייצר עד מהרה אתרים מקוונים של עיתונים ורשתות-שידור. אבל גם משם נפתחה סכנה נוספת בגלל הרצון לא לפגר אחרי הרשתות-החברתיות, מרשים לעצמם ספקי-המידע המסחריים והממוסדים 'לעגל פינות' במסירת המידע ולא לדייק בפרטים. אם פעם התקיימה תחרות עזה בין עיתונאים להשיג 'סקופ' (ידיעה בלעדית) התחרות הלא-הוגנת מתקיימת היום מול הרשתות-החברתיות אשר מתנהלות באופן חופשי וללא הגבלה בכל פינה בעולם ומכאן זרם בלתי פוסק של מידע, לא תמיד אמין והרבה פעמים מכוון למטרות מסוימות.

בתוך כל אלה החלו כבר בשנות ה-70 של המאה שעברה עיתונאים לנקוט ב- New Journalism

('עיתונות חדשה'). מדובר בסגנון כתיבה וגישה עיתונאית המאופיינת בכתיבה חופשית ואישית, המעמידה את האובייקטיביות בספק ואת העיתונאי ועולמו במרכז, כבעלי עמדה ותפקיד חברתי. בסוף שנות ה-60 החל בכך העיתונאי והסופר הנטר ס. תומפסון במגזין 'רולינג סטון', כאשר וויתר על דיווח אובייקטיבי לטובת עמדתו הסובייקטיבית. בישראל ניסו כמובן לחקות את הסגנון החדש ובשנות ה-70 נימנו על חלוציו עירית לינור,גל אוחובסקי, רינו צרור, רונאל פישר, אדם ברוך, אורי לוטן ורון מיברג, אלא שעם תחילת שנות ה-2000 חלה דעיכה בסגנון הזה בארץ.

לכל התופעות הללו השפעה מכרעת על המידע שצרכניו מקבלים, בעיתון הבוקר (שהיה פעם מפלגתי), בשידורי-הרדיו, בערוצי הטלוויזיה וברשתות-החברתיות. לכך צריך כמובן להוסיף את התלות בתקציבי פרסום שמחזיקים ספקי תקשורת 'בחיים' ואת השימוש הנלוז שנעשה ב'סקרים' המתפרסמים חדשות לבקרים ומתיימרים לייצג עמדות של הציבור, למרות שכבר הוכח כי אינם מדויקים ומוצגים מתוך כוונה פוליטית לגרום לעיצוב דעת-הקהל לפני מערכת בחירות.

הצורך בקבלת מידע לא יעלם מהעולם, כי מדובר כפי הנראה בצורך חברתי בסיסי של בני-האדם. אלא שאם פעם נהגו אנשים להגיד זה לזה 'היה כתוב בעיתון' כאילו מדובר בתורה-מסיני, היום נדרשת זהירות יתירה והמסקנה היא לא להאמין לתקשורת אלא לבדוק את המתפרסם בה לפחות על-פי שניים-שלושה מקורות נוספים ורק אם יתברר כי אכן יש 'הצלבת מידע', אפשר להסתכן ו'לקנות' את הפרסומים.

ההמלצה האחרונה בעניין זה קשורה לרשתות-החברתיות: להישמר ולהיזהר מכל מה שמתפרסם בהן שהרי מדובר כבר בעולם ווירטואלי בו מתערבבת המציאות עם הפנטזיה.

ההבנה של התהליכים הללו, עשויה לכל מי שניזון מספקי-המידע לסוגיהם, לשמור על עצמו מפני אמונה עיוורת בתקשורת שעתידה להיות עוד פחות אמינה, חסרת גבולות, אכזרית ובעלת כוונות זדון.

התקשורת במאה הבאה

איך תראה תקשורת-ההמונים בעתיד לבוא? לפחות על-פי כל המחקרים בתחום זה ברור כבר היום כי 'הענקים' ימשיכו לשלוט בה ולעצב את עולם-התוכן של התקשורת. ספקי-המידע של 'גוגל' ו-'פייסבוק' ו-אינסטגרם' ואלה שיבואו בעקבותיהם, ינתבו את המידע לעולם באמצעים טכנולוגים מתקדמים ומשוכללים עוד יותר וכתוצאה מכך תעלם בהדרגה התקשורת הכתובה והמשודרת במתכונתה המוכרת.

אגב כבר היום ניתן לראות כיצד שוקעת העיתונות המודפסת (בישראל למשל מגיע שיא קוראי העיתונים היומיים ל-43% בלבד ואילו ההאזנה לרדיו עומדת על 66% בעוד ערוצי הטלוויזיה נאבקים על כ-34% אחוזי שיא הצפייה!).

הכלים החדשים אשר מצויים כבר בשלבי פיתוח מתקדמים, יאפשרו עם פריצתם לשוק העולמי לכל אדם לא רק לצפות בחדשות 'און-ליין' בכל מקום, אלא אף לערוך ולשדר אותם כראות עיניו, מה שיהפוך את גופי החדשות למיותרים לגמרי. לא נראה כי רגולציה כלשהי תצליח לשלוט בתהליך הזה ומכאן יגדל הכוח הרב שיש כבר לרשתות-החברתיות עד כדי סיכון מעמדן של ממשלות (כפי שכבר אירע כבר).

היכולת הבלתי מרוסנת לשלוט בעולם-התוכן של התקשורת העולמית, תערער עוד יותר את מידת האמינות שעדיין שורדת וכבר עתה שוקדים מדעני-מחשב על פיתוח מכשור, שתפקידו לקבוע אם החומרים המצולמים והמשודרים אכן משקפים את המציאות או שמדובר בשקרים והמצאות. מדובר בסוג של 'גלאי שקרים' אשר יהיה חלק בלתי נפרד מהמכשירים הניידים או הנייחים המשדרים חדשות ורק באמצעותם ניתן יהא להיות חסינים במידה משמעותית מפני כל 'פייק-ניוז' או תעמולה פוליטית.

השינוי הזה נמצא כבר מעבר לפינה והוא יוכל לקבוע אם תמונה או טקסט אמתיים או לא, מה שמדגיש עוד יותר את הצורך המתגבר להיזהר בינתיים מהתקשורת על כל גווניה.

תקשורת-ההמונים הפכה מספק-מידע ליוצרת-מידע ולכן מומלץ לא להאמין לה