מדוע התקשורת השמאלנית עוינת?

הדברים האלה נכתבים זמן קצר אחרי מערכת הבחירות הרביעית לכנסת ומטבע הדברים שאינם יכולים להתייחס לתוצאות-האמת שיתפרסמו אולי בקרוב ויכריעו את גורל הממשלה וגם אם יאלצו הבוחרים להגיע בקיץ הקרוב לסיבוב חמישי (אנחנו פטורים מכך בכל מקרה, משום החרמת הבחירות גם בפעם הזאת כפי שהסברנו ופרטנו ב'פוסטים' הקודמים). אבל למרות כל הדברים הללו, כבר ברור ומובן מזה שנים, כי בישראל פועלת תקשורת שמאלנית, העוינת באופן שיטתי ועקבי את הממשלה ובחלקים גדולים שלה גם כל נושא יהודי, שלא לדבר על דתי או חלילה חרדי.

במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, בין הילרי קלינטון לבין דונלד טראמפ, הייתי שם פרק זמן שהספיק לי להתרשם מן העמדה החד-צדדית של התקשורת האמריקנית 'הדמוקרטית' אשר תמכה בגלוי ובאופן נמרץ בהילרי קלינטון, כשהיא מביעה בוז ושנאה תהומית למי שלבסוף נבחר על אפה ועל חמתה של התקשורת, להיות בבית-הלבן. נדהמתי מהעמדה שהציגו העיתונים הגדולים ובראשם ה'ניו-יורק טיימס' ורשתות הטלוויזיה בהובלת ה-סי.אן.אן. נגד המועמד דונלד טראמפ ובעד הילרי קלינטון, משום שבתמימותי הרבה עדיין האמנתי כי דווקא בארה"ב יצליחו אמצעי התקשורת לשמור על מידה של איזון ואובייקטיביות, עד שגיליתי שההפך הוא הנכון. 'התגלית' הזאת הנחילה לי אולי מידה של אכזבה, אבל גם סייעה לי להבין כי התופעה מהווה בית-גידול לתקשורת הישראלית שכבר זמן רב הפכה עוינת, חד-צדדית ונוטפת כאמור בוז ושנאה לממשלה ובעיקר לעומד בראשה ובחלקיה הגדולים גם לכל עניין יהודי ודתי. מדובר למעשה בחיקוי עלוב למדי של התקשורת השמאלנית האמריקנית בהבדל אחד: בארה"ב אין התקשורת טורחת כבר להעמיד פנים כאילו היא אובייקטיבית ומגדילה לעשות בהבעת עמדות נחרצות בעד קו מדיני ואג'נדה פוליטית שמאלנית, בעוד שבישראל, למרות קווי-המתאר הברורים של סיקור תקשורתי שמאלני ואנטי-ממשלתי, מנסים עדיין להצטייר בצביעות כאילו מדובר בתקשורת-המונים אובייקטיבית.

לא צריך להיות מומחה גדול בתחום תקשורת-ההמונים כדי לזהות את הקווים המנחים של הערוצים והעיתונות המודפסת והמשודרת, שהרי כל קורא עברית בסיסית או שומע את השפה הזאת, יכול בנקל לזהות את הכיוון הברור של התקשורת הישראלית: נגד הממשלה הימנית והעומד בראשה, נגד הניסיון להגדיר זהות יהודית למדינה, נגד 'הכיבוש' וההשתלטות על 'השטחים' ונגד כל מי שמערער על התוקף הלא-מוסרי של מערכת-המשפט כאילו הוא בבחינת 'סכנה לדמוקרטיה'. במקביל מדובר באג'נדה בעד הדחת ראש-הממשלה, בעד הענקת זכויות רק למי שמצדד בעמדה הפוליטית של השמאל, בעד הגנה על מערכת-משפט מעוותת כל עוד היא משרתת את האינטרס של תומכיה משמאל ובעד 'חופש הביטוי' למי שמדבר מגרונם של פעילי השמאל בלבד.

'מדורת השבט' של ישראל יודעת לבטא היטב את קווי-המתאר הללו ולמלא אותם בתוכן רווי שנאה באמצעות עשרות 'ראשים מדברים' הרואים עצמם 'פרשנים' בעיני עצמם, בעוד שאינם אלא שופרות תעמולה של עמדה פוליטית מובהקת ואין בינם לבין עיתונות שהייתה פעם מקצועית דבר וחצי דבר. כמי שגדל וצמח על ברכי 'העיתונות של פעם', למדתי שיש להבחין בין מסירת מידע לבין הבעת דעה וכי הגבול הברור בין שתי הקטגוריות הללו תמיד היה מקודש לעוסקים במקצוע, אלא שברבות הזמן טושטש הגבול הזה ויותר ויותר 'עיתונאים' חצו אותו במטרה להביע דעה ולא להסתפק בהעברת מידע. כך הפכה 'הפרשנות' לעיסוק זול הממלא שעות שידור רבות בדברי הבל וסרק מפי 'מומחים' בשם עצמם ובניגוד גמור למה שהיו פעם עקרונות בסיסיים בעולם התקשורת ובכלל זה מגישות ומגישים, שממהרים לכוון מרואיינים בכיוון 'הנכון' ולהקפיד שמא חלילה לא יבטאו דעה שונה ולא מקובלת על עמיתיהם לברנז'ה.

להתדרדרות המקצועית-מוסרית-ערכית של התקשורת בישראל, תרמה גם העובדה לפיה נפתחו במקביל זירות חדשות באמצעות רשתות-חברתיות, בהן אפשר לכתוב, 'לצייץ', לצלם ולתעד כל דבר. מכאן ועד ליצירת מה שמכונה 'פייק-ניוז' היה המרחק קצר מאוד ועד מהרה נוצר הצורך לבדוק ולוודא ככל הניתן, לא רק מקורה של ידיעה המתפרסמת, אלא בעיקר את מהימנותה ואמתותה. היכולת של הרשתות-החברתיות לפרסם במהירות רבה כל דבר ועניין פגעה קשות באמצעי התקשורת הממוסדים שנדרשים לסוג של זהירות לפני שידור או פרסום, שאם לא כן חשופים יהיו לתביעות-ענק, מה שלא חל על הרשתות הפטורות מהדאגה הזאת. יתר על כן, מאז האינטרנט ומהפכת התקשורת ברשתות השונות, החלו 'עיתונאים' לעשות שימוש ברשתות הללו כאמצעי מידע וכמובן מעדיפים זאת מטעמי נוחות על-פני 'עבודת רגליים' בשטח, כפי שנהוג היה פעם בזירה העיתונאית.

התוצאה עגומה מאוד משום שמזה זמן רב אין צרכן התקשורת יודע אם להאמין למראה עיניו מול המסך-הקטן או נוכח המודפס בעיתון או למשמע שדורי-הרדיו, שהרי החשד נופל על כולם ולפיו מאחורי הפרסום מסתתר תמיד אינטרס כזה או אחר, שגם מעוות את המציאות ולכן קשה להאמין לכל מה שמתפרסם.

לא בכדי נרשמה ירידה בולטת במכירת העיתונים המודפסים בארץ ובעולם ואותה התופעה מתרחשת בהדרגה גם באחוזי הצפייה בשידורי הטלוויזיה, שהרי מדובר בסוג של משבר-אמון מובהק בין הצרכן לבין ספק החדשות שלו. עיקרו של המשבר נובע כאמור מהחשד שמא מדובר במידע שקרי שמופץ בתקשורת או מתוך כך שספק-החדשות כבר מזוהה באופן גלוי כמי שתומך באג'נדה פוליטית (בדרך כלל שמאלנית) ולכן קשה לסמוך עליו כאילו עדיין היה ספק-מידע אובייקטיבי.

מי שעוסק בתחום הזה יודע להצביע על מגמה ברורה, שכפי הנראה תמשיך לאפיין בעתיד את צרכני התקשורת, ולפיה יגדל בהדרגה מספר המואסים בה ואלה המבקשים אפיקים אחרים לקבלת מידע או אפילו מוכנים לוותר עליו. לירידה הזאת במספר הצופים, המאזינים והקוראים, יהא כמובן מחיר כלכלי כבד משום שעד כה מבוססת הפרסומת בערוצי התקשורת על נתוני 'רייטינג' (שגם הם נתונים במחלוקת, אבל זה סיפור אחר) ולכן צפויה תקשורת-ההמונים העוינת והמוטה, להפסיד לא רק יותר צרכנים אלא בעיקר מפרסמים. גם לא בטוח שמישהו בעולם התקשורת יתעורר ויתריע מפני המגמה הזאת, חרף מחירה היקר, כי הצורך להתמיד בקו הפוליטי-חברתי שכה הורגלו אליו, חזק כפי הנראה מכל שיקול אחר ובכלל זה נתוני ההכנסה הכספית.

לא היינו זקוקים למערכת הבחירות הרביעית כדי ללמוד שוב על האופי של התקשורת השמאלנית בישראל, אבל הסיפור הזה כבר פחות חשוב משום שמדובר בסוג של התאבדות מקצועית בה מחסלת תקשורת-ההמונים את עצמה ואפילו לא תרד יותר אל המכנה-המשותף הנמוך ביותר בחברה הצרכנית, משום שבעוד זמן קצר ממילא איש כבר לא יתעניין בה. אנשים יעדיפו מקורות אחרים לקבלת מידע (אמין!) או לא לצרוך אותו יותר, שהרי אפשר להסתדר גם בלי ספקי-חדשות, הגם שקשה למרבית האנשים להסתדר למשך שעה קלה בלי מכשיר-נייד...

בעוד זמן לא רב תעלם התקשורת העוינת ואפשר יהא לשתות קפה בבוקר מבלי לצרוך אג'נדה רעילה.

כל שלא ידעתם על עבדות ועבדים...

לכבוד חג-הפסח הבא עלינו לטובה, הנה מבט בוחן על התופעה המחליאה בחיי האדם והיא העבדות לסוגיה השונים. במרכזו של חג-הפסח עומד כמובן סיפור יציאת בני-ישראל ממצרים, אליה הגיעו בעקבות בצורת ורעב שפקדו אותם, עד אשר מצאו עצמם עבדים לפרעה 'שלא ידע את יוסף'. כחלוף מאות שנים יצאו סוף-סוף מעבדות לחירות ובכרוניקה היהודית מציין השחרור הזה את תחילתו של עם-ישראל ועובר מדור לדור תחת הציווי 'והגדת לבנך', אלא שדווקא בשל כך ראוי לנצל את ההזדמנות ולבחון את תולדות העבדות בעולם, לפני ואחרי היציאה ממצרים, השפעתה על העולם והמשכה עד עצם היום הזה ובתוך כך גם במדינת-ישראל.

במשפט העברי קיימת אבחנה בין עבד-עברי, שהסיבה לעבדותו נובעת מחוסר יכולתו לשלם על גנבה שביצע או בשל מכירה-עצמית, לבין עבד-כנעני. האבחנה המשפטית הזאת מעניקה לעבד-העברי יתרונות רבים על פני העבד-הכנעני והכתובים היהודים גדושים הוראות, הנחיות ואיסורים החלים על מי שמחזיק עבדים, כשהדגש מושם על שמירה על כבודו וזכויותיו של העבד-העברי, על שחרורו מקץ 6 שנים כמו גם על תשלום 'מענק שחרור' עם צאתו מעבדות ועוד כהנה וכהנה. יחד עם זאת אין כל הדברים הללו משחררים את המעביד היהודי מן האחריות שלו לעצם העסקת עבד, עברי או כנעני וקשה להבין כיצד זה גם יהודים עסקו בתופעה הדוחה והמחליאה של עבדות.

העבדות אינה חדשה, גם לא בהקשר היהודי שלה וכך שועבדו למשל אלפי יהודים להיות עבדים של האימפריה הרומית אחרי מרד בר-כוכבא ונוכח הגידול במספרם, ירד מחיר העבדים ברחבי האימפריה כולה. ראוי לציין כי ברומא אפשר היה לקבל עבדים בירושה או כמתנה ואף לקנות שבויי מלחמה כעבדים ואפילו ילדים נטושים ועזובים או קרבנות של שודדי-ים שנמכרו לעבדים בשוק-החופשי. באותה העת התאפשר לענות ולהרוג עבדים ברומא ללא התערבות של בג"צ או אגודות לזכויות-האזרח ומרבית הגלדיאטורים ( לוחמים במופעי בידור המוניים) היו למעשה עבדים, כשהמפורסם מהם היה ספרטקוס, מנהיג העבדים שלחם נגד רומא.

גם הפילוסופים ביוון לא ראו שום פסול בעבדות ואריסטו אף הטעים כי יש 'ברברים' הראויים מטבעם לחיי עבדות. כאשר החלה הנצרות להתפשט, חל שינוי קוסמטי בזירה הזאת לאחר שנקבע כי מעמדם של העבדים כצמיתים יהא בתחתית הסולם החברתי הפאודלי, מבלי לקרוא לעבד בשמו. הנצרות המשיכה להרחיב את תופעת העבדות ברחבי העולם והגיעה לממדים עצומים שאפילו הסוחרים המוסלמים התקשו להדביק.

סוחרים מוסלמים לכדו את העבדים בהם סחרו באפריקה וחלקם אף הועבר לארץ-ישראל ולימים היה לגרעין להקמת יישובים כגון ג'סר א-זרקא. ההתערות של העבדים בחברה הערבית ואפילו התאסלמותם, לא הבטיחה את שחרורם ואף לא הקלה בתנאי העסקתם משום שמאז ומעולם נחשבו סחורה יקרת-ערך למחזיקים בה.

עבדים נלכדו והובאו לא רק מיבשת אפריקה אלא גם ממקומות אחרים בעולם, כמו למשל הממלוכים, אותם חיילים-עבדים שעבדו בשירות הח'ליפים של בית-עבאס ושהובאו מהערבה האירואסייתית, מנצ'וריה, מונגוליה והאי-קרים, עד שלימים השתלטו על מצרים (1264 לערך), לחמו בהצלחה במונגולים שהגיעו לסוריה וארץ-ישראל וגרמו למנוסתם.

בין המאות ה-13-16 הטילו המוסלמים מס-אדם על הנוצרים, לספק להם נערים ששועבדו לחל'יפים העות'מנים וכך נמשך סחר-העבדים מחצי האי ערב, המזרח-התיכון, צפון-אפריקה, כשמזרח-אפריקה משמשת מקור עיקרי לצייד העבדים ולמסחר שנעשה בהם בידי הסוחרים המוסלמים.

אלא שהחל מן המאה ה-15 נכנסה גם מערב-אפריקה לשוק-העבדים וכך החל סחר פורח בינה לבין יבשת-אמריקה, כאשר פשט סחר-העבדים האטלנטי ונמכרו מיליוני עבדים למדינות בדרום-אמריקה, תחילה מבנין וניגריה ואחר-כך מאזורים נרחבים נוספים במערב אפריקה. העבדים הועברו ליבשת אמריקה באניות משא, כשמחירם נקבע בין השאר על-פי מצב השיניים שלהם, יכולתם לשאת משא כבד, עמידתם בתנאי קור וחום ומצבם הגופני הכללי, כאילו היו חיות ובהמות בשוק-הבשר. בתוך כך התברר כי לא תמיד השתלם לסוחרי-העבדים לספק את הסחורה המבוקשת במלואה, כמו למשל בשנת 1781 כאשר הושלכו לים מאות עבדים מהאוניה הבריטית Zong מתוך כוונה לקבל החזר דמי-ביטוח עבור הבעלים בתמורה לעבדים שטבעו בים.

מבדיקות שנערכו התברר כי כ-15% מהעבדים לא שרדו את חציית האוקיינוס האטלנטי ומתו במהלך ההפלגה וזאת מתוך כ-11 מיליון עבדים שהובאו מאפריקה ליבשת-אמריקה ונמכרו בין השאר לאיים הקריביים תמורת זהב וסחורות אחרות. בשלב זה התברר גם כי בין סוחרי-העבדים נמצאו לא רק ספרדים ופורטוגזים, אלא גם הולנדים שעשו חיל בסחר בעבדים.

כאשר הביאו הסוחרים את העבדים לאמריקה, הסתבר להם כי למעשה לא חידשו דבר וזאת משום שזמן רב קודם לכן כבר עסקו האינדיאנים ביבשת בסחר בבני-אדם בינם לבין עצמם וחלקם אף עשה זאת לצורכי תעסוקה, אבל גם לצורך הקרבת קרבנות-אדם.

העבדים האפריקנים שהובאו לאמריקה נמכרו לסוחרים מקומיים ומהם לבעלי חוות-חקלאיות ומעסיקים לבנים אחרים. עיקר התעסוקה של העבדים התמקד בעבודות בכותנה, במטעים, בכרייה ובחוות-החקלאיות, כשהם כבולים רוב שעות היום בשלשלאות ונתונים תחת הלקאה בשוטים.

העבדות במדינות הדרום של אמריקה הייתה חלק בלתי נפרד מאורח-החיים בחלק זה של היבשת ושימשה גם כר-פורה לגזענות הלבנה שצמחה בה וסיבה עיקרית לפרוץ מלחמת-האזרחים בין הצפון לבין הדרום בין 1861-1865.

הסנונית הראשונה שבישרה אולי את השינוי המיוחל בתחום הבזוי ביותר של האנושות, הפציעה בשנת 1807 בבריטניה, כאשר נחקק בה החוק האוסר את העבדות ואת הסחר בבני-אדם. בשנת 1865 ובעקבות מלחמת-האזרחים בארה"ב, נחקק בה חוק דומה ושנה לאחר-מכן גם בקובה ובשנת 1888 בברזיל.

מי שסבור כי הקיץ הקץ על סחר-העבדים בעולם וכי התופעה המחליאה הזאת נעלמה, חי כפי הנראה על פלנטה אחרת: על-פי אומדנים זהירים של האו"ם, נכון לשנת 2016 היו בעולם לפחות 46 מיליון בני-אדם בסטאטוס של עבדות והללו עסוקים (עדיין) בעבודות בניין, בתחומי התעשייה, בזירות לחימה, במשקי-בית ובתעשיית-המין. האו"ם אף הציג את התפלגות המדינות בהן מצויה העבדות בשיאה ובהן: צפון-קוריאה, סין, אוזבקיסטן, קמבודיה , הודו, קטאר, פקיסטן והרפובליקה של קונגו.

זאת וגם זאת: לפי 'קרן-יוניצף' ממשיך להתנהל בעולם סחר בילדים-עבדים המקיף בהערכה זהירה כ-152 מיליון ילדים (!) כש-73 מיליון מהם מועסקים בעבודות מסכנות-חיים!

העסקת ילדים-עבדים גם היא אינה 'פטנט' חדש בעולם, אלא שהיא חושפת גם תופעה מזעזעת של נטישת ילדים המוזנחים על-ידי הוריהם, מאחר שהללו לא מסוגלים לדאוג לצורכיהם ומעדיפים למכור אותם לסוחרי-עבדים תמורת תשלום וכך נוצר השילוב הקטלני הנורא בין הזנחת ילדים נטושים לבין הסחר בהם כעבדים. תופעה שאפילו במצרים של פרעה לא הייתה מקובלת...

שוק-העבדים עומד כיום על בסיס כלכלי מוצק, בהיקף מוערך של 151 מיליארד (!) דולרים, כשהוא מורכב מ-99 מיליארד דולר מתעשיית-המין, מ-34 מיליארד דולר מתחומי הבנייה, הכרייה, היצור והשירותים, מ-8 מיליארד דולר מניצול בתחום משקי-הבית, מ-9 מיליארד דולר בתחומי היעור, הדייג והחקלאות. מיליארד דולר נוספים בסחר-העבדים, מקורם בתחומים נוספים כך שמדובר בענף כלכלי שקרוב מאוד בהיקפו לסחר-העולמי בסמים, מה שמבטיח את המשך קיומו ואת הפיכתו לעיסוק מתוחכם יותר בעתיד.

ומה קורה בישראל?

מדינת-ישראל חתומה מאז שנת 2008 על 'פרוטוקול פלרמו', מסמך מטעם האו"ם האוסר על סחר בבני-אדם, אולם בדיקה קצת יותר מעמיקה של הנושא הכאוב, חושפת כי גם בישראל מתנהלת עבדות-מודרנית שכפי הנראה לא מטרידה איש.

עד שנת 2006 לא הייתה קיימת בארץ עבירה של עבדות בחוק הישראלי ורק אז נחקק החוק האוסר סחר בבני-אדם, מה שאפשר למדינה לחתום על 'פרוטוקול פלרמו' ונקבע נוסח העבירה בסעיף 375/א לחוק-העונשין-1977 ולפיו 'החזקת אדם בתנאי עבדות דינה 16 שנות מאסר', אבל נכון לשנת 2017 לא נודע על מי שהועמד לדין פלילי ונמצא אשם בעבירה הזאת, חרף העובדה לפיה נמצאו בישראל 47 מקרים של 'סחר ועבדות', 24 של גברים ו-23 מקרים של נשים. מדובר בעובדי-בניין, עובדות סיעוד ומשק-בית, זונות ומועסקות בתעשיית שירותי-המין (שחלקן הוברח ארצה במרמה ונכלא בישראל על-ידי סרסורים בתנאי עבדות מחפירים). ההערכה מדברת על כך שבישראל מוחזקים כ-11,600 בני-אדם (!) בתנאי עבדות, בעיקר בתעשיית-המין וניצול עובדים-זרים.

הנה כי כן, כאשר נשב במוצאי-השבת סביב שולחן 'הסדר' ונספר מתוך ההגדה על אודות יציאת בני-ישראל מעבדות במצרים לחירות, כדאי אולי לזכור גם כי העבדות במצרים, נוראה ככל שהייתה, לא חרגה מהמקובל בעולם הגדול, לא לפני הירידה למצרים ולא אחרי היציאה ממנה. העבדות הייתה ונותרה העיסוק המחליא והבזוי ביותר של בני-אדם, אבל באותה הזדמנות כדאי גם לזכור כי היא נמשכת עד עצם היום הזה ובכללה גם במדינת-ישראל 'המתקדמת והדמוקרטית', שאבותיה היו עבדים לפרעה במצרים...

ועוד לא אמרנו דבר על עבדות והשתעבדות מרצון של ישראלים ל'עגל הזהב' החומרי ובעיקר לתקשורת-ההמונים הירודה והעוינת, כפי אשר הוכח שוב ושוב לקראת מערכת הבחירות שהסתיימה השבוע.