הרבה מאוד אנשים ברחבי אירופה בכו במהלך השבועות האחרונים ולא בגלל סיבות עצובות חלילה, אלא משום שצפו בנבחרות הלאומיות שלהם מתמודדות במסגרת אליפות אירופה בכדורגל ורגע לפני שריקת הפתיחה למשחקים שנערכו במקומות שונים ואשר שודרו לעשרות מיליוני צופים, הושמעו הימנוני המדינות המתחרות ומכאן פרצו הדמעות בלונדון, בברלין, במדריד, באמסטרדם בפריז ובערים נוספות ברחבי היבשת. ההתרגשות העצומה שאחזה כל ערב מחדש במיליוני חובבי כדורגל וגם באלה שלא בדיוק נמנים על אוהדי המשחק הזה, גרמה לאנשים רבים להגיע לרגעי התעלות-נפשית ובעקבותיה גם לפרץ כמעט לא נשלט של בכי ודמעות.
לתופעה המוזרה הזאת היה אחר-כך המשך, אלא שהוא נבע מסיבות אחרות שהרי נמצאו מיליוני בני-אדם שבכו מרוב שמחה ואושר נוכח ההצלחה של נבחרתם באחד משלבי טורניר ה'יורו' ואילו אחרים הזילו דמעות ובכו אף הם מסיבות הפוכות, נוכח ההפסד של נבחרתם על כר-הדשא והדחה מהמשך הטורניר. שני המקרים המנוגדים הללו יכולים אולי להסתייע בהסברים מלומדים על הסיבות הגורמות לאנשים לבכות ברגעי שמחה לעומת בכי ברגעים של עצב, אבל מדוע אנשים בוכים כשהם שומעים את ההימנון של מולדתם? למה בני-אדם מתרגשים עד דמעות כאשר הם צופים בדגל של מדינתם מונף לראש התורן באירוע ספורטיבי? מה טמון בזירה הספורטיבית שגורם לבני-אדם סביב לגלובוס לאבד שליטה על רגשותיהם עד דמעות?
לשאלה המסקרנת הזאת צפויה החל מ-23 לחודש הבא תשובה מורכבת הרבה יותר מאשר הדברים שנאמרו סביב לטורניר ה'יורו' של הכדורגל האירופי וזאת משום שאז יפתח בטוקיו האירוע הספורטיבי הגדול ביותר בעולם כאשר יצאו לדרכם המשחקים האולימפיים, שכזכור נדחו בשנה בגין נגיף הקורונה.
אולימפיאדת-טוקיו תתקיים אמנם בתנאים שונים ולא מוכרים בגלל השלכות הקורונה, אבל עדיין מדובר באירוע הגדול ביותר שמתקיים כל 4 שנים על כדור-הארץ ומרכז סביבו התעניינות חוצה גבולות בהשתתפות עשרות רבות של מדינות מכל היבשות המאוכלסות ומכאן שצפויה דרמה מתמשכת לא רק על מסלולי האתלטיקה, ברכות השחייה ואולמות הספורט, אלא סביב הטקסים הקבועים המוקדשים להענקת המדליות לזוכים בתחרויות, כאשר בעלי מדליות הזהב, הכסף והארד בכל ענף ספורט ניצבים בגאווה על 'הפודיום' ומעל ראשם מתנוסס דגל מדינתם ומושמע הימנון המדינה המנצחת. זה רגע השיא לא רק של כל ספורטאי שהתכונן אליו לפחות במשך 4 שנים, אלא גם של עשרות מיליוני צופים בכל מדינה שנציגה נטל חלק בתחרות וזכה להיות בין שלושה הזוכים בה, רגע של התעלות-רוח, שמחה ואושר בלתי ניתנים להבנה והכלה, התפרצות רגשות בלתי נשלטת וכן, הרבה מאוד בכי ודמעות!
ההבדל בין 'יורו' 2021 לבין טוקיו-2021 לבין 'המונדיאל' (אליפות העולם בכדורגל שתתקיים אולי שוב בשנת 2022 בקטר) קשור רק לגודל והיקף האירוע כאשר האולימפיאדה מובילה בראש בכל הקשור למספר המשתתפים, האורחים והצופים באירוע הספורטיבי הגדול מסוגו בעולם, אבל בכל המקרים הללו עדיין מדובר בתופעה פנומינלית הראויה להסבר: מה גורם לאנשים לבכות בעת נגינת ההימנונים והנפת דגלי מדינותיהם?
עד כמה שישמע הדבר הזוי ולא מתקבל על הדעת, מדובר בסופו של דבר בהפגנה הגדולה, המוחצנת והבוטה ביותר של הלאומיות (והלאומנות) דווקא בזירה שאמורה להיות נטולת כל ביטוי פוליטי, שהרי מקובל לחשוב כאילו יש הפרדה בין עולם הספורט על כל ענפיו לבין העולם הלאומי-פוליטי, אלא שמדובר בהנחה שגויה שאין לה בסיס מציאותי וכי דווקא ההפך הוא הנכון וזהו הבסיס להתרגשות פורצת הדמעות נוכח ההימנון והדגל בכל אירוע ספורטיבי בינלאומי.
עולם הספורט כבר נחשף לביטויים של מחאה על רקע אלפיה גזעית או התעמרות פוליטית והדברים הללו אף הגיעו להחרמה של תחרויות ספורט, מה שמוכיח כי הזירה הספורטיבית כבר אינה חסינה מפני פוליטיקה.
בספורט העולמי מתקיימת התמודדות לא רק בין הספורטאים לבין עצמם כיחידים או כקבוצות, אלא מדובר בעימות בין מדינות כאשר 'החיילים והלוחמים' בזירה הזאת לובשים בגדי-ספורט במקום שריון ואוחזים בכדורים או באביזרי ספורט אחרים במקום כלי-נשק ואף על-פי כן, מדובר בתחרות, בהתמודדות ובעימות ייצרי בין מדינות מתחרות ובסופו של דבר קובעת זהות המנצחים את עצמתה וכוחה של המדינה המנצחת ומכאן שאם גברה למשל נבחרת סקוטלנד בכדורגל על נבחרת אנגליה, לא מדובר רק בניצחון ספורטיבי אלא במשהו החורג מעבר לכך ומחזיר את שני העמים הללו להיסטוריה העקובה מדם שידעו בעבר. אותם הדברים אמורים לגבי מאבקים ספורטיביים בין מדינות שידעו בעבר עימותים בשדה הקרב ופיתחו היסטוריה ארוכה של שנאה הדדית ותחרות על הגמוניה בעידן החדש (אנגליה-גרמניה למשל) וכך הפכה הזירה הספורטיבית למוקד של מאבקי כוח בעלי פוטנציאל נפיץ.
מי שמבקש לעמוד על המניעים לכל אלה, נדרש לקחת בחשבון את הלאומיות והלאומנות כגורמים המזינים את החברה האנושית ולהשכיל אל ליבו כי מדובר בשני כוחות המעצבים את פני העולם כולו ואשר באים לידי ביטוי גם בזירה הספורטיבית:
קיימת לאומיות אזרחית שהיא זכותם של אנשים החולקים מאפיינים משותפים כגון תרבות, שפה, דת, טריטוריה, מוצא, היסטוריה ומרקם חיים משותף, להגדרה עצמית ולניהול עצמאי של כל תחומי החיים.
במקביל קיימת גם לאומיות אתנית, המניחה שללאום יש בסיס אתני שמקורו במוצא משותף, דת, היסטוריה, מנהגים, תרבות משותפת וכי נולדים לתוכה והיא לא ניתנת לבחירה.
לצד סוגי הלאומיות (עמדנו כאן בקצרה רק על שני סוגים מתוך מבחר גדול יותר) מצויה כידוע הלאומנות, בה מדובר בעצם על המרה של סולידריות פנים-לאומית בתוקפנות כלפי עם אחר. הלאומנות המוכרת מקורה בגישה הפשיסטית שהחלה באיטליה אחרי מלחמת-העולם הראשונה וקבעה כי האדם אינו אלא כלי-שרת בדרך להשגת המטרה העיקרית שהיא שירות הלאום ועליונותו תוך התעלמות מערך החירות שבבסיס הרעיון הלאומי.
בני-האדם למדו להזדהות עם המדינה אליה הם קשורים בכל נימי נפשם, טיפחו דורות של הזדהות ותחושת שייכות עמוקה עם מה שמדינתם מסמלת, עד כדי נכונות 'למות בעד ארצם' וכל התחושות העמוקות הללו מוצאות ביטוי חיצוני נוכח מראה דגל-הלאום ולמשמע ההמנון-הלאומי, עד כדי בכי חסר מעצורים. מדובר בתופעה מוזרה המשותפת למרבית האנשים בעולם ואשר הפכה להיות מקובלת על הכל, למרות שמדובר בעצם במעשה חסר היגיון וללא שום בסיס רציונלי.
עכשיו אפשר לנסות ולחבר חלק ממרכיבי הלאומיות עם מעט לאומנות ולהבין כיצד זה הפך למעשה סמרטוט צבעוני המחובר למקל או לתורן, לדגל כל-כך משמעותי עד שאנשים מוכנים להקריב נפשם להגן עליו ואיך שיר בליווי מנגינה (לא תמיד קליטה ונעימה) הפך להיות הימנון שמיליוני בני-אדם שרים בהתרגשות עצומה ובקול גדול כאילו נשאו תפילה ואז להבין אולי גם איך נוצרו ציורים (במקרים רבים של חיות) גסים לסמליהם של אומות ומדינות וכיצד היו הדגל, ההימנון והסמל למקודשים בעיני עמים שלמים!.
כאשר מדינה כלשהי מתייחסת אל עצמה כאל המסגרת החשובה ביותר למען תושביה ואזרחיה, היא עלולה להיחשב בעיני מדינות אחרות כבעלת משטר פשיסטי ולא 'דמוקרטי ונאור'. מדובר בעצם בצביעות מתמשכת משום שגם במרבית המדינות בעולם-המערבי יש משקל מכריע במרכיב הלאומני שלהן. במשך מאות שנים ניסו מעצמות קולוניאליסטיות להשתלט לא רק על אוצרות טבע ושטחים ברחבי העולם (אפריקה, אמריקה הדרומית) אלא גם להנציח את 'עליונותן' התרבותית על מי שנחשבו בעיני הכובשים הללו 'פראי אדם', מה שגרם כמובן לפשעים נגד-האנושות ולהשמדת עמים שלמים, מאז מסעי-הצלב ועד לא מכבר. דברי ימי העולם עקובים מדם בגלל השאיפה האנושית להוכיח עליונות גזענית, אתנית, כלכלית וחברתית תחת סמלים מעוררי התרגשות כמו הדגל, הסמל וההימנון וכל אלה יחד עשו כברת-דרך והגיעו גם לזירה הספורטיבית.
כאשר כריסטיאנו רונאלדו, מגדולי הכדורגלנים בעולם, שיחק בקבוצת ריאל-מדריד ואחר-כך ביובנטוס האיטלקית, זכה עמהן בתארים לרוב, אבל הוא בכה והזיל דמעות רק כאשר ניצב מחובק עם חבריו לנבחרת פורטוגל, רגע לפני שריקת-הפתיחה למשחקי הנבחרת שלו.
מה זה אומר?
זה פשוט מוכיח כי עוצמת הרגשות שלו ושל ספורטאים אחרים גדולה הרבה יותר כאשר מדובר בהתמודדות בה הם מייצגים את הנבחרות הלאומיות שלהם ולא קבוצות שונות וזה גם אומר שהסיפור הזה מסובך עוד יותר, כאשר מנסים למשל לבחון מה קורה לספורטאי שעובר ממדינה למדינה וזוכה לייצג את מדינתו החדשה בתחרות בינלאומית: לונה צ'מטאי-סלפטר נולדה וגדלה בשבט הפוקוטוס בקניה ולימים הכירה את מאמנה הישראלי, התאהבה בו, נישאה לו ועלתה עמו לישראל, כאן הפכה להיות האצנית הטובה ביותר, כבר זכתה במדליות לרוב על מסלולי הריצה ומועמדת מובילה לזכות במדליה אולימפית בטוקיו. אין ספק שהיא רואה את עצמה ספורטאית ישראלית לכל דבר ואם אמנם תזכה במדליה תגרום למדינתה החדשה התרגשות גדולה, במיוחד כאשר תהא עטופה בדגל-ישראל, אבל כיצד יגיבו על כך מיליונים מתושבי קניה? האם יראו בה 'בוגדת' במולדתם או שליחה נאמנה שהביאה את בשורת הספורט שלהם אפילו לישראל?
אגב הסיפור הזה לא רחוק ממני משום שמאז הולדתי בקניה מצאתי עצמי נלהב ונרגש למראה כל ספורטאי קנייתי עטוף בדגל הלאום שזכה בהישג ספורטיבי או במדליה כך שהתחושה מוכרת לי היטב...
יש עוד מקרים בהם החליפו ספורטאים מדינות והחלו לייצג את המדינה שקיבלה אותם בזרועות פתוחות, אבל מדובר כידוע במיעוט הבטל בשישים ולכן נותר המוקד להתרגשות ולדמעות בקרב הרוב המכריע שמחולק לעמים ולמדינות ואשר מבטא את הלאומיות המוחצנת שלו בכל אתר וזירה.
מכל אלה מתברר כי הסיבה לכך שאנשים בוכים ומזילים דמעות בעת השמעת ההימנון שלהם, או נוכח הנפת הדגל של מדינתם, קשורה רק בעקיפין להישג הספורטיבי בו הם חוזים או לעצם ההשתתפות בטורניר כזה או אחר. המניע העיקרי לביטויי ההתרגשות הללו נובע מהקשר העמוק שהיה ונותר וככל הנראה גם יישאר בין הרגש הלאומי-לאומני של ציבורים שלמים, לבין מי שמייצג אותם ב'יורו' ב'מונדיאל' ועוד מעט גם ב'טוקיו-2020'...
הנה כי כן, מתברר שוב כי מאחורי כל התרגשות ציבורית-כללית וגם ספורטיבית, מצוי המניע הלאומי.
רגע לפני הזינוק על המסלול, מוטב לזכור שבעצם מדובר בהתמודדות-לאומית ולא רק בתחרות ספורטיבית ומכאן הסיבה האמתית להתרגשות ולדמעות נוכח המנצחים והמפסידים כאחד.
Comments