במקביל להתרסקות הפשיזם והקומוניזם בעולם, החלה אופנה חדשה להשתלט על החברה המערבי ומבשריה קידשו את ההומניזם והליברליזם כ'דת החדשה' ובמרכזה האינדבידואל. האדם כפרט מצא עצמו במוקד כמי שבחירותיו החופשיות, זכויותיו ואישיותו חשובים יותר מכל. האדם הפרטי זכה לבסס את מעמדו לא רק כ'נזר הבריאה' אלא כמי שהעולם כולו סובב סביב צרכיו ושאיפותיו, עד כדי כך שכוחות המשק, הכלכלה, התרבות וההשכלה התמקדו באינדיבידואל ובצורך לספק את עולמו הפרטי. התהליך הזה התרחש במהירות יחסית ובתוך פחות מ-100 שנים הפך האדם הפרטי לגורם המרכזי החשוב ביותר בעולם ועל פניו נראה היה כאילו כל המשאבים החומריים (בעיקר) והרוחניים (בחלקם) התגייסו לספק את עולמו.
אלא שבחינה זהירה של העניין חשפה כי מדובר למעשה בשקר-מוסכם או באשליה נפיצה, משום שלמרות כל האמור, נותר האדם חלק מקהילה חברתית בעלת קווי-מתאר משותפים העומדים לא פעם בניגוד מוחלט לרצונותיו של הפרט ובעברית פחות מכובסת נותר האדם חלק בלתי נפרד מהעדר.
מי שמבקש לבחון מקרוב את המתרחש אינו יכול שלא להתרשם ממה שמגדירים העוסקים בתחומי מחקר נפש-האדם כ'התנהגות עדרית' (Herding) ולמרות 'קדושת הפרט' מבית-היוצר של ההומניזם והליברליזם מדובר בסופו של יום בעדרים-עדרים, המתקיימים ומתנהגים בהתאם לחוקי-הטבע העתיקים ביותר ונוהגים כעדר לכל דבר בכל תחומי החיים.
מה בדיוק קרה כאן? מדוע ממשיכים בני-אדם בעולם (ובישראל כמובן) להתנהג כעדר?
מה זאת 'התנהגות עדרית'?
להבנת העניין צריך קודם לנסות להבין במה מדובר ומה היא אותה 'התנהגות עדרית' בה אנו עוסקים.
לפחות על-פי ההגדרות המקובלות בקרב חוקרי ההתנהגות האנושית, מדובר ב'התנהגות עדרית' שהיא 'התנהגות קולקטיבית בה מוותרים הפרטים על מטרותיהם הנפרדות ומתנהגים כגוף אחד, כקולקטיב המציית לחוקי תיאום להשגת מטרת-על'.
המשמעות הנגזרת מתוך הגדרה זאת ודומות לה, היא שלמעשה הופך הפרט לחלק בלתי נפרד מ'עדר' ועושה זאת מתוך בחירה-חופשית ועוד מניעים, על חלקם נעמוד בהמשך. אבל כבר בשלב זה של הדיון אפשר לעמוד על הסתירה המהותית שנוצרה בין הרעיון 'הנשגב' של ההומניזם והליברליזם המודרני, שהציב כאמור את האינדבידואל במרכז, לבין בחירתו והסכמתו לאמץ 'התנהגות עדרית'.
בעידן המודרני הפך הליברליזם לאידאולוגיה השלטת, לא משום שהטענות הפילוסופיות שלו היו נכונות, אלא משום שהיה הגיון פוליטי, כלכלי ואפילו צבאי באמונה הליברלית בערכו של כל אדם באשר הוא אדם.
בעשור הראשון של המאה ה-20 היה מעמדה של האורתודוקסיה הליברלית חזק משום שהליברליזם האמין כי מקור המשמעות של העולם טמון בחוויה הפרטית של כל אדם ולכן קידש את חופש הבחירה של הפרט ואת זכויותיו ואף טען כי אם רק תוענק לכל אחד חירות מרבית לבטא את עצמו,ייהנה העולם מקדמה, שגשוג ושלום. הליברליזם המשיך להטיף לאנשים לחשוב על עצמם כעל פרטים נבדלים וכך ניסה לנתק אותם מחוויה אנושית קולקטיבית. אחרי מלחמת-העולם השנייה התחזק התהליך הזה כאשר יותר ויותר מדינות ליברליות טיפחו את היזמה הפרטית ואת חופש המחשבה של הפרט ונראה היה כאילו מדובר בניצחון מרשים ומכריע של הגישה הזאת.
אבל בפועל התרחש בדיוק ההפך הגמור: הפרט החל לאבד את דרכו בתוך 'עדרים' שונים והעדיף לוותר במודע על חלק גדול משאיפותיו ורצונותיו כאדם פרטי. האדם המודרני, ממש כפי שעשו זאת אבות-אבותיו לפני אלפי שנים וכפי שנהוג בחלקים גדולים בטבע, העדיף להתכנס ולהצטופף בתוך 'עדר' כאשר חש למשל תחושה אמתית או מדומה של סכנה משמעותית על הישרדותו. 'העדר' מעניק לפרט תחושת ביטחון, הגנה ויציבות, על פני מצב בו נאלץ להתמודד לבדו עם סכנות או איומים.
יתר על כן, כאשר חש הפרט בקבוצה-חברתית כי הוא מאבד את זהותו האישית, הוא מעדיף להתמזג עם זהותה של הקבוצה.'התנהגות עדרית' נוצרת גם במסגרת ארגונים כאשר חוקי התיאום נאכפים על הפרט באמצעות 'התרבות הארגונית' שאינה אלא עוד ביטוי ל'התנהגות עדרית'.
ההתנהגות המציבה אנשים כחלק מ'עדר' כזה או אחר, נוצרת גם בעתות-חירום אבל אף כאורח-חיים. ההשלכות המעשיות של 'התנהגות עדרית' ניכרות בכל תחומי החיים ובהם בפוליטיקה (דפוסי הצבעה קולקטיביים), באופנה ('כולם קונים 'גינס' אז גם אני'),בצרכנות ('מיליארד סינים לא טועים'), בתרבות ('כולם אוהבים מוסיקת-פופ), בתרבות-הפנאי (כולם נוסעים לחופשה ביוון') ועוד ועוד. אבל נראה כי אחד התחומים הבולטים ל'התנהגות עדרית' הוא בבורסה ובהשקעות כספיות, שם אפשר להבחין ב'כלכלה התנהגותית' מובהקת, כאשר אנשים משקיעים את כספם בהתאם למה שקובע 'העדר' ולא פעם נופלים בפח ומאבדים את ממונם.
הגורם הדומיננטי בכל התחומים הללו הוא כמובן החיקוי, כאשר אנשים מחקים התנהגותם של אחרים, מבלי לשקול באופן מעמיק את התוצאות האפשריות ועושים זאת מחמת הסיכויים להפיק רווחים, הנאה, הישגים, מעמד וכבוד מעצם היותם 'כמו כולם'.
פרנסואה רבלה (1494-1553) היה הומניסט צרפתי, לפני שהפך להיות נזיר בנדיקטי והוא המחיש היטב את משמעות ה- Herding כאשר סיפר על רועה-צאן שהפליג עם צאנו על סיפונה של ספינה וכאשר סבר כי נשקפת סכנה לספינה, השליך כבשה אחת לים, אלא שמיד אחר-כך קפצו לים כל שאר הכבשים שלו! ממש בדומה לאותה אנטילופה, שחשה סכנה מדומה ובורחת ממקומה, כאשר כל שאר האנטילופות דולקות אחריה.
פסיכולוגים כבר עמדו על עוד מרכיב ב'התנהגות העדרית' כאשר קבעו כי מדובר גם ב'פחד מהחמצה' (Fear of Missing Out) כלומר: תחושה הנגרמת לנו כאשר אנו חוששים שאנשים אחרים ייהנו או ירוויחו משהו שאנחנו עלולים להפסיד והנה עוד סיבה טובה להצטרף אליהם ל'עדר'.
דומה כי המגזר היהודי-דתי משקף נאמנה את 'ההתנהגות העדרית', שהרי עם כל הכבוד לאדם שנחשב כאמור 'נזר הבריאה', אין לו תקומה מבלי שיהא חלק מ'העדר': החל בצורך לקיים תפילות בציבור שמונה 'עדר קטן' של 'מניין' המורכב מלא פחות מ-10 גברים, עבור בחשיבות הגלומה בהתקהלות 'עדרית' העדיפה על פני תפילת-יחיד וכדומה. יחד עם זאת גם ב'עדר היהודי-דתי' יש חלוקה ברורה בין 'עדרים' שונים שחלקם אף לא מכיר בזכות קיומו של 'העדר' השני ואף על-פי כן, מדובר ב'התנהגות עדרית' מובהקת.
מי משלם את המחיר?
למרות כל היתרונות הגלומים בהשתייכות ל'עדר', צריך לקחת בחשבון כי יש לכך מחירים. גוסטב לה-בון (1841-1931) פסיכולוג וסוציולוג צרפתי, שחקר את הפסיכולוגיה-החברתית והתמקד בעיקר ב'התנהגות ההמון', (למרות שנעשה שימוש במחקריו ובדעותיו על-ידי זיגמונד פרויד ולהבדיל גם לנין, מוסוליני והיטלר), הטיב לתאר זאת כאשר הטעים כי ב'יצירת נפש קבוצתית קולקטיבית' טמונה מידה של סכנה כאשר 'אנשים בקבוצה הזאת הופכים להיות אלמונים, מאבדים את תחושת האחריות האישית שלהם, מועדים להתנהגות אגרסיבית ולפעולה על-פי אינסטינקטים'.
הבסיס המחקרי של גוסטב לה-בון שימש לימים מסד למשטרים פשיסטים, טוטליטריים שלא לדבר על הנאציזם, אבל הוא חשף את המנגנון שמאפשר לבני-אדם פרטיים להצטרף ל'עדרים' גם אם אלימים, כחלק מהבחירה החופשית שלהם לחוש שייכות ל'עדר' חזק שגם מעניק משמעות לחייהם. מיליוני גרמנים הצטרפו בהתלהבות רבה ל'עדר' הנאצי בראשותו של היטלר ועשו זאת כי חשו שרק 'בעדר' טמון הסיכוי להחזיר עטרה גרמנית ליושנה. תופעה דומה אפשר למצוא לאורך כל ההיסטוריה האנושית, גם כאשר מדובר בהענקת הסברים ותירוצים בעלי קווי-מתאר אידיאולוגים, המקדשים כביכול את ההצטרפות ההמונית לעדרים.
ההומניזם הליברלי שקידש את הפרט ואת מחשבותיו, בחירותיו וזכויותיו, לא עמד (במבחן הזמן והתוצאה) בעימות מול 'ההתנהגות העדרית' שלנו ולמרות הצהרות קולניות של מבשריו, נאלץ להכיר בעובדה כי בסופו של יום אנחנו מעדיפים להשתייך ל'עדר' ולנהוג כמותו. מי שמתגאה עדיין בדמוקרטיה ליברלית שבטבורה הבחירה-החופשית של כל פרט, או שמשלה את עצמו ואת סביבתו, או שבוחר במודע להתעלם מכך שבהיותו חלק בלתי נפרד מהעדר, איבד את זהותו הפרטית ואת בחירתו החופשית (למעט כמובן הבחירה להיות חלק מהעדר).
אנחנו לא שונים מנמלים, דבורים, דגים, ציפורים, כבשים, קרנפים,פילים, פרות וסוסים, המעדיפים לחיות ב'עדרים'. כל השאר אינו אלא מס-שפתיים ליומרה הרחוקה מן המציאות.
Comentários