מדוע אנחנו כל-כך אלימים ?

" מה שאי-אפשר להשיג בכוח- אפשר להשיג ביותר כוח!".

זהו המשפט השגור והמוכר בחברה הישראלית והוא מייצג נאמנה את דפוס הגישה הכוחנית והאלימה שמאפיינת את החיים במדינה, כאשר האלימות מהווה חלק בלתי נפרד מאורח החיים המקובל בה. אנחנו חיים בחברה אלימה שלמרבה הצער והתסכול כבר השלימה מזה זמן רב עם היות האלימות מסד בלתי ניתן לערעור במרבית תחומי החיים בישראל.

דומה שהיטיב להגדיר זאת ד"ר משה אדד במאמר שכתב תחת הכותרת " האלימות בהיבט אינטגרטיבי" כאשר ציין כי: " האלימות הפכה לחלק בלתי נפרד ממערכת ההתנהגות היום-יומית, היא מתבטאת במידה גוברת והולכת במרבית תחומי החיים, במשפחה, בעבודה, במוסדות ובכללם מוסדות-החינוך, בכבישים, במקומות ציבוריים ועוד. האלימות פושטת צורה וגוון, לובשת פנים חדשות כשבמהותה הפנימית אין שינוי- היא מופיעה כתגובה פעילה או סבילה, מגמתה שלילית והיא יכולה להיות מופנית כלפי פנים אל האדם עצמו, כלפי חוץ אל הזולת או בשילוב בין השניים".

ההגדרה הזאת, אחת מיני רבות בקרב חוקרי ההתנהגות האנושית, מתארת במידה קולעת את המציאות האלימה של החברה הישראלית ואם נבקש לפרוט את הדברים הללו למטבעות-לשון מוכרות יותר, הנה רשימה חלקית של 'שדות האלימות' מבית-היוצר הישראלי:

* אלימות במשפחה - פורצת בין בני הזוג על רקע משבר ביחסים שמקורו בסיבות מגוונות, מלווה בדרך-כלל באלימות כלפי בת-הזוג ומסתיימת לא פעם ברצח. בחברה-הערבית מתווסף לסוג זה של אלימות מרכיב שמקורו בהגדרה של 'על רקע כבוד המשפחה', מה שמותיר אחריו נחלי-דם ושאיפות נקם.

* אלימות מילולית - הביטוי המילולי המוחצן של אלימות בין בני-האדם, יוצר מתח תמידי בהבעות מנוגדות ומוביל בדרך-כלל לאלימות פיזית. יש משהו טעון-אלימות בשפה העברית המדוברת ולכן קל מאוד לזהות בה אלימות-מילולית, גם כאשר מדובר בשיג-ושיח מקובל ומכאן שסף-האלימות של השפה נמוך ויוצר 'תנאים' להתפרצות. אלימות-מילולית מצויה גם בהבעות כתובות ומשודרות, גם אם בזירות הללו נשמרת מראית-עין של כבוד למילה הנכתבת, היא עדיין טומנת בחובה פוטנציאל נפיץ של אלימות.

* אלימות בכבישים - סוג מיוחד של אלימות החורג מן האלימות הידועה במרחב הציבורי ובאה לידי ביטוי בהתנהגות פרועה ומסוכנת המלווה בדרך-כלל גם בביצוע עבירות-תנועה חמורות. האלימות בכבישים יוצרת תמונה של פורקן פראי חסר גבולות גם כאשר הנהגים המעורבים בה מודעים לסכנת-החיים הטמונה בהתנהגותם,. האלימות בכבישים ממחישה היטב את חוסר תרבות-הנהיגה בישראל ואת סף הגירוי הנמוך של נהגים שמבקשים להגיב מיד על כל פגיעה 'בכבודם' בכביש. מדובר בהפגנת כוח אלים חסר גבולות שעלול להתפתח גם ממריבה על מקום חנייה או עקיפה מסוכנת ולהסתיים לא עלינו ברצח.

*אלימות נגד אחיות ורופאים- כאן מדובר בזן אלים במיוחד כאשר אנשים הנזקקים לטיפול רפואי מפעילים אלימות קשה דווקא נגד מי שמעניקים להם את הטיפול. התופעה המשונה הזאת נובעת מתוך התחושה של משפחות החולים, כאילו מזניחים את יקיריהם, דוחים את הטיפול הרפואי בהם או מסרבים להעניק להם את 'המגיע'. ההתנפלות האלימה על אחיות, רופאים וגם על עובדות סוציאליות, מקורה בתחושת 'המגיע לי' שטופחה במהלך עשרות שנים בקרב אוכלוסיות שונות.

*אלימות כלכלית-מגדרית - כאן מדובר בסוג של אלימות שונה מהמקובל כאשר מערכות שלטון, ארגונים ומעסיקים מפעילים למעשה מדיניות מפלה כלפי נשים במקומות עבודה. נכון שמדובר במדיניות מוכרת לפיה קיימת אפליה מגדרית נגד נשים אבל מדובר באלימות של ממש תחת כסות כביכול חוקית בייחס לזכות להפלות נשים רק בגלל היותן נשים. בתוך כך מצויה לרוב גם הקרקע הפורייה לאלימות מינית כלפי נשים ובהפעלת כוח נגד רצונן, מתוך הבנה כי נשים רבות מעדיפות לא להתעמת עם הגברים התוקפים ולעתים גם מוותרות על חובתן להתלונן נגדם, שמא יאבדו את מקור פרנסתן ואולי אפילו יוצגו באור לא מחמיא בבתי-המשפט.

* אלימות בספורט - מדובר באלימות המתרחשת בעיקר בין קבוצות אוהדים יריבות ובמיוחד במגרשי הכדורגל, על רקע יריבות ספורטיבית המלווה בהרבה 'דם-רע' הזורם בין המחנות היריבים. האלימות פורצת כאשר יש לשתי הקבוצות הרבה מה להפסיד בהתמודדות ביניהן או גם בלי שום קשר למשחקים עצמם וגולשת לא פעם מחוץ למגרשים, בקטטות המוניות. התופעה מוכרת גם באירופה ובדרום-אמריקה שם כבר גבתה 'האלימות בספורט' חיי אדם.

* אלימות פוליטית - מצויה כל העת מתחת לפני השטח וצפה ועולה לקראת מערכות בחירות. מדובר בשיסוי חסר גבולות של מחנות פוליטיים יריבים זה בזה, תוך הבעת שנאה ודה-לגיטימציה של היריבים בשפה בוטה ובהאשמות שווא, במטרה לקעקע את הצד שכנגד ולהביא לניצחון בזירה הפוליטית, כזה שסולל את הנתיבים לכוח, שררה ושליטה.

* אלימות ברשתות החברתיות - זירה חדשה יחסית בה מתבטאת אלימות מילולית חסרת גבולות כאשר העוסקים בה נהנים גם מחסות אנונימית ומרשים לעצמם להשתולל נגד יריביהם מבלי שגורם כלשהו יכול לאכוף עליהם מגבלות. זירה זאת גם הפכה שדה-ניסויים לתופעת 'השיימינג' של ילדים ובני-נוער. הרשתות החברתיות משמשות לא פעם חלופה נוחה, זמינה ונגישה, להעברת מסרים אלימים, שבעבר הלא-רחוק פורסמו במגבלות מסוימות בתקשורת הממוסדת.

* אלימות ופשיעה - המעבר החד שמוביל מאלימות על כל סוגיה לביצוע פשעים. עולם-הפשע מבטא את שיאי האלימות כאשר אנשים בוחרים באורח-חיים אלים מתוך מצוקה אשית או כלכלית או מתוך רצון לקבע את מעמדם בחברה כמי שנמצאים מחוץ לגבולות החוק ומעליו. הפשע מוכיח כי הדרך המובילה אליו, תחילתה בדרך-כלל באלימות 'רגילה'.

מדובר עד כאן ברשימה חלקית של סוגי האלימות בחברה ומתוך כך מתעורר הצורך לבדוק מה בעצם עומד מאחורי התופעה הזאת, שהרי ההנחה הרווחת היא כי מרבית בני-האדם שומרי-חוק, מעדיפים לחיות בשלום ולהימנע מאלימות כלשהי ובכל זאת, מדובר בחברה אלימה מאוד, אז מה ההסבר לניגוד הזה?

מרבית חוקרי ההתנהגות החברתית יודעים להצביע על תפריט מקובל של סיבות לאלימות על סוגיה השונים:

לחץ-חברתי המבקש למצוא נתיב לפורקן.

הזדקקות לתשומת-לב כדרך להשגת כבוד.

תחושת ערך-עצמי נמוך.

התעללות או הזנחה בילדות.

עדות לחיים בסביבה או במשפחה אלימה.

תגובה רגשית לעלבונות.

הזדהות עם דמויות כוחניות ושולטות.

חיקוי התנהגות אלימה כביטוי של רצון להשתייכות.

הפגנת כוחנויות מתוך פחדים, חרדה, חולשה.

קריאת מציאות לקויה.

יש לציין כי מדובר ברשימה חלקית של סיבות להתנהגות אלימה ואשר כוללת בתוכה אפשרויות רבות לשילוב בין גורמים שונים ולאו דווקא סיבה מרכזית אחת הגוררת בעקבותיה אלימות.

במקביל לכל הדברים הללו קיימת הסכמה רחבה בקרב החוקרים, לפיה המניעים והמוטיבציה להתנהגות אלימה, יונקים ממקורות רגשיים או קוגנטיביים וכי מדובר במוצא המאפשר ליחיד להפגין יכולת וכוח. מדובר גם ב'קידוש' הניצחון בכל מחיר (בשפה הישראלית המקובלת פירוש הדבר " לא לצאת פרייר"...). לכך צריך להוסיף כי בקרב חלקים רבים בחברה, 'חופש' מתפרש כחוסר גבולות או מסגרת, לצד שאיפה להשגת חומריות בכל מחיר והנחלת הישגיות כיעד מוכר הזוכה להערכה מצד החברה.

קיימת גם גישה לפיה האלימות היא תולדה של מכלול-תורשתי בצירוף כל ההשפעות המוקדמות והמאוחרות שהיו על חייו הנפשיים של האדם ושהן תולדה סביבתית-חברתית ומהוות תגובות של הפרט על גירויים סביבתיים. מי שמחזיקים בסברה הזאת יודעים לספר על כך שמערכת גירויים מסוימת הינה תולדה של הוראה-תורשתית המשולבת במערכת תגובות ביוכימיות המתרחשות בגוף, כשהמכלול כולו מושפע על-ידי גורמי הסביבה על מורכבותם הרבה.

מרצח קין את הבל ועד היום

זיגמונד פרויד כבר סיפר לנו כי 'בכל אדם מצויה אנרגיה של אלימות החייבת לזרום החוצה ובעוברה תהליכי עידון תסייע לפרט הן להשתחרר מלחצה המעיק והן למצוא לעצמה תפקיד פרודוקטיבי בחברה". ההנחה הזאת גורסת כי האלימות אינה אלא יסוד-מולד באדם אלא שתפקידו לנווטו ולהוליך אותו למחוזות לא מזיקים.

חשוב לזכור עם זאת כי האלימות אינה תופעה חדשה של העידן-המודרני. די להיזכר ברצח המתועד הראשון כאשר קין רצח את הבל, על רקע תחרות על תשומת-לב ומשאבים, כוח וכבוד ומחלוקת בין רועי-צאן נוודים לבין עובדי-אדמה, מה שכידוע גרם לא רק לרצח הראשון, אלא גם לניסיון להסתרתו ולהתנערות ממנו.

במרוצת הדורות עסקו הוגים רבים בהרכב נפשו של האדם מתוך כוונה לנסות לעמוד על התנהגותו כיצור אלים. כך למשל תומס הובס (1679-1588) ביצירתו 'לווייתן' קבע כי 'האדם הוא יצור חומרני ואנוכי הגורם לתחרות ומלחמות' וכי המוטיב המרכזי בחיי האדם הוא 'השאיפה לכוח ותשוקות המעוררות נטייה למריבה לאיבה ולמלחמה'. הנחת-היסוד של תומס הובס לא הותירה מקום לספקות: אם זאת התכונה הבולטת באדם מה הפלא שימצא דרך בטוחה לנתיבי האלימות?

בניגוד אליו הניח ג'ון לוק (1704-1632) כי 'יצר האדם טוב מנעוריו' (למרות האמור בספר בראשית פרק-ו' כי האדם רע מנעוריו...) ומכאן שתפקיד המדינה להשליט צדק בבוררות בין אנשים ובהרתעת עבריינים. המשמעת האנושית אינה נכפית על האדם, על-פי ג'ון לוק, אלא מבטאת פרי הסכמתו במפורש או בשתיקה. הגישה הזאת מסירה מהפרט את האחריות להתנהגות אלימה ומעבירה זאת לתחומי אחריותה של המדינה ואם מתרחשת אלימות בחברה, יש לבוא בטענות למדינה ולא לבני-האדם.

שני הוגים מאוחרים יותר, שארל-לואי מונטסקייה ( 1755-1689) ןז'אן ג'אק-רוסו ( 1778-1722) נטו לייחס התמזגות גמורה של הפרטים עם החברה כאשר 'האני' הפרטי מפנה את מקומו ל'אני' קולקטיבי. הגישה הזאת הסירה במידה רבה את האחריות להתנהגות אלימה מהפרט והניחה כי מקורה בהתנהגות חברתית של הכלל, לתוכו התמזגו ממילא כל הפרטים ומכאן שהחברה נושאת בעול הכבד של התנהגות חבריה ובכלל זה האלימות.

במחצית השנייה של המאה ה-19 חל שינוי בגישה החברתית כאשר הפציעו כתביהם של ג'ון סטיוארט ( 1873-1790) , ווילהלם פון-הומבולט הגרמני (1835-1767), אשר באו בעקבות אדם סמית הסקוטי (1723-1790). הוגים אלה הניחו את היסודות לסיפור בעל מאפיינים ליברליים כאשר קבעו כי 'הרמוניה טבעית שוררת בין בני-האדם ומבטיחה כי חירות-הפרט תתרום לטובת הכלל וכך תובטח יוזמה חופשית ומניעת אפליה'. הגישה הנאיבית הזאת הניחה כי אלימות אינה חלק מן ההתנהגות האנושית הטבעית וכי היא תוצאה חריגה שלא זכתה לתשומת-לב ולטיפול נדרש על-ידי חברה בעלת 'טבע הרמוני', מה שנראה כיום על רקע המציאות הקיימת, כמשולל מן היסוד.

מן הראוי להתייחס גם לזווית המיוחדת ממנה השקיף קרל גוסטב יונג (1961-1875) הפסיכיאטר הנודע מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד ( 1939-1856) על ההתנהגות האנושית כאשר קבע כי קיים 'ארכיטיפ' בעל משמעות כלל אנושית ('אריטיפ'-האב, 'ארכיטיפ'-האם וכדומה) וכי הדמויות הללו זכו בעידן המודרני לחשיפה עולמית שהתקבעה במוחם של מאות מיליוני ילדים. הוא הביא למשל את הדמויות של 'סופרמן', אקס-מן','שומרי הגלקסיה', 'איירן-מן', 'קפטן אמריקה' ועוד כדוגמא מובהקת לאותו 'ארכיטיפ' שהשפעתו על הילדים גיבשה את התפיסה לפיה להתנהגות כוחנית ואלימה יש לא פעם תפקיד חברתי 'מקודש' להציל את החלשים בחברה מפני שליחי הרוע!

'גיבורי-תרבות' בגן-הילדים

מי שמבקש לעקוב מקרוב אחר הגישה של קרל יונג מוזמן לעשות זאת באמצעות שתי דרכים פשוטות: לבדוק מקרוב מי הם 'גיבורי התרבות' של ילדיו, עם מי הם מזדהים יותר מכל, מול מי הם 'נלחמים' במשחקי-המחשב, באילו 'כלי נשק' הם משתמשים, את מי הם רואים כגיבורים 'לגיטימיים' הראויים להערצה בספרים שהם אולי קוראים. בחינה מקרוב של כל הדברים הללו, תוכיח מן הסתם כי קרל יונג קלע היטב באבחנתו משום של'גיבורי-התרבות' של הילדים בהחלט 'מותר להיות אלימים' ואפילו לעבור על החוק משום שהם מצויים כביכול בשליחות מקודשת לטובת הכלל אשר נמצא תחת איום של 'הרשעים'.

אגב מומלץ לעיין במאמר מרתק של ד"ר עמית פכלר , פסיכולוג קליני שכתב את " הפסיכולוגיה של גיבורי-העל" השופך אור מיוחד על התופעה).

מומלץ גם לבקר בגן-הילדים ולהשקיף מהצד על התנהגות של הפעוטות בחצר-המשחקים ולראות כיצד משתמשים תינוקות באלימות ובכוח בניסיון להשתלט על צעצועים מועדפים. גן-הילדים יכול בהחלט לשמש שדה-ניסוי להתנהגות אלימה של זאטוטים מבלי שהללו ידעו כלל כי בעיני המבוגרים התנהגותם נחשבת אלימה ובכל זאת היא משמשת אותם להתכתב עם המציאות באורח טבעי לגמרי.

העוסקים בחינוך טוענים כי השגת מטרה באמצעות אלימות, מעניקה להתנהגות האלימה חיזוקים והופכת לדפוס דומיננטי לעתיד וככל שירבו חיזוקים אלה, תגבר אלימותו. מתוך כך נוצרה גישה לפיה פיתוח מערכת עכבות אצל הילד עשויה למנוע ממנו התנהגות אלימה, אלא שהוא נדחף אליה על-ידי צו-חברתי ואפילו בגלל חיקוי התנהגות של הוריו (מה שמסביר במידה את הגישה של הורים התומכים בילדיהם נגד מורים ובתי-ספר!). יש אפילו מי שגורס כי שיכוך תחושות הפחד והחרדה אצל ילדים, היא הדרך ליצירת מערכת עכבות לבלימת האלימות. אולי.

יהיו אשר יהיו ההסברים להתנהגות האלימה, מאז החלו חוקרים והוגים לתת עליה את דעתם, דבר אחד ברור: במרבית המקרים אין המשתמש באלימות נותן דעתו על תוצאות התנהגותו האלימה בייחס לקרבן שלו. מי שנפגע מאלימות (מכל סוג) סובל סבל גופני או נפשי או משניהם גם יחד, מהשפלה, מטראומה, מנזק חומרי, מפגיעה בכבודו ובאוטונומיה שלו ובדרך כלל נותר מצולק, פגוע, נעלב וגם ללא פיצוי או הבעת סליחה וצער מצד הפוגע.

מתוך כך ברור כי האלימות אינה מסתיימת מיד עם סיום פעולה אלא מותירה אחריה שובל מתמשך של פגיעות, מה שמחזק את האמירה לפיה אלימות מילולית קשה שבעתיים מאלימות גופנית, מפני שפגיעתה של מילה כמעט שאינה ניתנת לרפואה, בעוד פגיעת-חרב יכולה למצוא מזור...

מדינת-ישראל היא חברת-הגירה המורכבת מעליות שונות, שעד התרופפות האיום-הקיומי עליה במאה ה-20 התנהלה כסוג של 'כור היתוך' חברתי. אלא שמאז החלו להתגלות השסעים בחברה המורכבת כאמור משפות, עדות, מנהגים ותרבויות שונות, מדתיים וחילוניים, מוותיקים ועולים, ממרכז ומפריפריה, מקיטוב פוליטי קשה בין ימין לשמאל, ממיעוט ערבי גדול והכל בתוך דפוס דמוקרטי חסר מסורת שגם בשנת 2019 מצוי עדיין בשלבי למידה.

כל הדברים הללו יכולים אולי לשמש מידה של סנגוריה על האלימות השוררת בחברה הישראלית ויש להניח כי ייקח עוד שנים רבות עד אשר ימחק המשפט השגור בפי מרבית הישראלים ולפיו " מה שאי-אפשר להשיג בכוח -אפשר להשיג ביותר כוח!".

למדנו לחיות עם האלימות למרות המחירים הכבדים ונראה שנמשיך לחיות עמה עוד זמן רב