מדוע אנחנו זקוקים לדגל?

יום-העצמאות הוא גם חג-הדגלים, שהרי כבר לקראת יום-הזיכרון לחללי מערכות-ישראל, נוהגים הכל להוציא את דגלי-הלאום 'מהבוידם' ולהניף אותם בכל מקום ואתר, כששותפים לפעולה הזאת לא רק מוסדות השלטון וזרועותיו או הרשויות המקומיות, אלא גם גני-הילדים, בתי-הספר והמוני בית-ישראל בבתיהם ועל מכוניותיהם. במשך ימים אחדים נראית ישראל ממעוף-הציפור כאילו התכסתה כולה בדגל הכחול-לבן וזאת גם הזדמנות נאותה לשאול בעצם למה לנו הצורך בדגל? מה עומד מאחורי ההתקשטות הזאת ומה היא מסמלת? האם גם בעתיד ימשיך המנהג הזה להתקיים?

בניסיון להשיב על כך, ערב יום-העצמאות ה-73 למדינת-ישראל, ראוי תחילה לנסות לעמוד על דברי-ימי הדגלים והשימוש שנעשה בהם מאז נחשפו לעולם. סיפור הדגלים החל אמנם בשדות-הקרב העתיקים, כאשר עשו בהם שימוש לתיאום ולקשר בין יחידות של לוחמים, אבל כבר בעת מסעות בני-ישראל בדרכם לארץ השתמשו בדגלים (" וחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם"- במדבר-א', נב') או במעמד החלוקה השבטית לצורכי זיהוי (במדבר-ב', ג'), בעיקר במשמעות של פלוגה-צבאית גדולה.

השימוש המוקדם הידוע בשורש ד.ג.ל. נעשה בשפה האשורית ומשמעו 'מבט' וכך גם בשיר-השירים (ב',ד') "...ודגלו עלי אהבה". ר' יונה אבן-ג'נח, מחשובי המדקדקים העבריים, פעל בקורדובה ספרד במאה ה-10 וייצר מושג לפיו קבוצת לוחמים נקראה על-שם הנס (הדגל) המסמל אותה. לדעת החוקרים הומצאו הדגלים בסין או בהודו ועברו לשימוש בבורמה ובסיאם ואחר-כך במרבית ארצות דרום-מזרח אסיה, בעיקר לצורך העברת פקודות והוראות בשדות-הקרב.

הפרסים השתמשו בדגלים בשנים 330-550 לפנה"ס למניינם ומאוחר יותר שימשו הדגלים את ממלכת פרס והיו בסיס לדגל הראשון של מדינת איראן. אצל הרומאים לא נעשה כמעט שימוש בדגלי-בד המוכרים אלא בסמלים שנישאו על עמודים, כמו למשל סמל העייט המפורסם שלהם, אף שגם אצלם נעשה השימוש בניסים הללו לצרכים צבאיים בעיקר.

בימי-הביניים כבר עשו שימוש בדגלים לזיהוי אבירים באירופה, סמוראים ביפן וגנרלים בסין וככל שחלפו השנים כן התרחב השימוש בדגלים, במקביל לעליית הלאומיות, הלאומנות והפטריוטיזם. בהדרגה קיבל העולם הרחב על עצמו את הדגלים השונים כמוקד של הזדהות וגאווה לאומית וכך הפך למעשה 'סמרטוט' עשוי בד המחובר למוט או לתורן, לסמל בעל משמעות אדירה, עד כדי כך שמיליוני בני-אדם נכונים היו (ועדיין!) למסור נפשם להגנה על הדגל המייצג עבורם ארץ-מולדת-עם-ערכים ורצון להמשיך לחיות ולהתקיים.

המעבר משימוש בנס ובדגל בשדות-הקרב לזירה האזרחית והפוליטית, טמן בחובו שינוי משמעותי וערכי לאותה פיסת-בד מקושטת ואולי אף מבלי להתכוון לכך, היו הדגלים לא רק למכשיר ולסמל אלא לערך מקודש בעיני כל מי שמחזיק בהם.

אחד הדגלים הקדומים ביותר בהם נעשה שימוש הוא דגל דנמרק מהמאה ה-13 ואילו במאה ה-15, כאשר גדלו והתרחבו הציים הימיים, נוצר צורך לזהות ספינות ממרחקים ולדעת לאיזו מדינה שייך כל כלי-שייט, מה שגרם ליצירת דגלים גדולים בצבעים חדים וברורים, בעלי צורה גראפית בולטת, במקום סמלי האבירים ופסי-הבד של ימי-הביניים. גם בזירה הימית היה לדגלים שימוש מעשי בזיהוי, איתור והכוונה של ספינות, אבל לצד 'השפה' המיוחדת שיצרו דגלי-הים, נשמר מקומם המכובד של דגלי-הלאום אשר העידו על הבעלות הרשמית של בעלי כלי-השייט וגם שם היה מקום מכובד לגאווה הלאומית שביטאו הדגלים. לימים התפתח גם מחקר-דגלים שנקרא 'וקסילולוגיה', מושג שנגזר מהמילה הלטינית VEXILLUM שמשמעותו דגל או כרזה.

במשך השנים התפתח השימוש האנושי בדגלים מעבר למרחב הלאומי-מדיני וכך נוצרו דגלים שימושיים חדשים, כמו למשל הדגלים-הימיים שכבר ציינו, דגלים-אזרחיים, צבאיים, דתיים ואפילו ספורטיביים (כגון בענפי הכדורגל, ה'פוטבול', היאכטות ומרוצי-המכוניות) ובתוך כך כמובן השימוש היהודי בדגלים בשמחת-תורה או בהכנסת ספר-תורה. במקביל נוצרו דגלים נוספים שהיו לסמלים בינלאומיים כגון דגל הצלב-האדום, דגל האו"ם, הדגל האולימפי ואפילו דגל שודדי-הים...

הדגלים חדרו כמובן לפוליטיקה ועד מהרה היו לחלק בלתי נפרד מסדרת הסמלים הפוליטית ברחבי העולם כמו למשל 'הדגל האדום' של הזרם הסוציאליסטי, הדגל-השחור שמייצג את האנרכיה, הדגל-הנאצי ודגלי ברה"מ לשעבר וסין בהווה, שהרחיבו במידה רבה את שאיפתם לא להסתפק בייצוג מדינה בודדת אלא שאפו להביע יכולת לייצג תנועות פוליטיות-חברתיות חובקות עולם, שלא לדבר על דגל התנועה-האסלאמית או דגל דע"אש וגם דגל-הכוכבים של ארה"ב.

הדגלים השונים השפיעו גם על השפה כאשר חדרו לתוכה וסימלו עקרונות או מושגים, חלקם מופשטים אך נהירים בזכות 'הדגלול' שלהם וכך יודעים מרבית האנשים מה מסתתר מאחורי 'דגל שחור' למשל, או 'דגל לבן' או את המשמעות הנגזרת מ'הורדת הדגל לחצי-התורן' וכדומה.

מתוך כל אלה ניתן לזהות על ציר-הזמן את השינויים שחלו בעולם הרחב בכל הקשור ליריעות-בד המחוברות לתרנים או למוטות ועד הפיכתם לא רק לסמלי זהות, לאומיות, גאווה ופטריוטיזם, אלא גם כמחוללי שינויים סמליים בשפה ובמושגים השגורים בפי כל.

גם לדגל ישראל נועד במרוצת הזמן תפקיד משמעותי ביצירת התלכיד הלאומי-חברתי. ראשיתו של הדגל הישראלי במושבה ראשון-לציון בעת העלייה-הראשונה, כדגל התנועה-הציונית מיום היווסדה בשנת 1897 כאשר הועדף על-פני דגל 'שבעת הכוכבים' שהציע בנימין-זאב הרצל.

בשנת 1885 הניף ישראל בלקינד, מחלוצי תנועת ביל"ו, דגל דומה לדגל-ישראל המקובל כיום, לאחר שהכין אותו עם פאני מאירוביץ בחגיגת 3 השנים ליסוד המושבה ראשון-לציון ואשר כונה 'דגל ראשון-לציון'. בדגל דומה השתמש מיכאל הלפרין (מחנך ופעיל ציוני) בשנת 1891 ב'חגיגה המשולשת' בנס-ציונה. קודם לכן, בשנת 1864 העלה הסופר האוסטרי-יהודי לודוויג-אוגוסט פרנקל את הרעיון לפיו הצבעים הלאומיים של היהודים הם 'כחול ולבן' וכתב זאת בשיר 'צבעי ארץ יהודה'. כ-20 שנה מאוחר יותר, תיעד הסופר מרדכי בן-הלל הכהן בשנת 1884 את יום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי, בתיאור צבעי הדגל כצבעי הטלית ובמרכזם מגן-דוד.

אחרי קום המדינה התלבטה 'מועצת המדינה הזמנית' בדבר זהותו של דגל-המדינה עד שב-28 באוקטובר 1948 נבחר 'דגל התנועה הציונית' באופן רשמי לדגל-ישראל ומעמדו אף עוגן ב'חוק הדגל והסמל'-התש"ט ובשנת 2018 אף ניתן לו מעמד חוקתי במסגרת חוק-יסוד.

במקביל להנפת דגל-ישראל בזמנים שונים, כגון הנפת 'דגל הדיו' בעקבות כיבוש אילת או דגלי-הלאום שהונפו בירושלים עם שחרורה, או על פסגת-החרמון לצד 'דגל גולני' במלחמת יום-הכיפורים ובעשרות אירועים צבאיים נוספים, כבר נמצא מקום של כבוד גם לדגל-צה"ל ולדגלי היחידות-הצבאיות השונות. 'גאוות היחידה' של הצבא מצאה אפיקים להתנהל בהם באמצעות הדגלים השונים, ממש כפי שספורטאים ישראלים שעמדו על 'פודיום' לאחר שזכו במדליות שונות, התעטפו בדגל-ישראל בהתרגשות דומעת, שהרי היה במעמד הזה להוכיח לעולם כולו את יכולתה של מדינה קטנה במזרח-התיכון להגיע גם להישגים ספורטיביים בינלאומיים ומכאן 'גאוות היחידה' הספורטיבית-לאומית.

למרות כל הדברים הללו צריך לזכור כי דגל-ישראל מוקצה מחמת מיאוס בקרב שני מגזרים בחברה הישראלית: חלק גדול מהחרדים רואים בו סמל מוקצה של הציונות השנואה עליהם וכך גם חלק משמעותי ביותר מקרב הערבים תושבי ישראל ומכאן יוצא איפוא כי כמעט לשליש מהאוכלוסייה הישראלית אין ולא כלום עם דגל המדינה (כולל ההמנון והסמל שלה). לכך אפשר גם להוסיף מרכיב לא מרנין במיוחד לפיו מרבית יצור הדגלים הלאומים של ישראל, העתיק את קווי-הייצור שלו לסין...

עכשיו אפשר אולי לבחון את המשמעות הגלומה בכל הדברים הללו ולנסות לבדוק האם יש עתיד להמשך קיומו ותפקידו של הדגל בעולם והאם בכלל יתכן מצב בו יעלם ?

כבר ברור הדבר כי הדגל פסק זה מכבר לשמש רק אמצעי טכני כזה או אחר והיה למרכיב מרכזי בעולם הפוליטי-חברתי וביכולתו אף לעורר התרגשות ויצרים חזקים בקרב המזדהים עמו או לחילופין מתנגדים לו. קשה לתאר היום חברה כלשהי שתוותר מרצונה על הדגל-הלאומי שלה, מקור גאוותה ואחד מסימני הזיהוי למורשת, למסורת ולקווי-המתאר של העם הנושא עיניו באהבה ובמסירות לנס העשוי בד ומקל.

מצעדי-הדגלים הנערכים בימי-העצמאות במדינות העולם או באירועים בינלאומיים, מבטאים אולי יותר מכל את הביטוי הלאומי והלאומני של כל חברה הנתונה בגבולות מלאכותיים שנקבעו לה. מתוך כך נובעת בדרך-כלל גם הנכונות של תושבי המדינות לסכן את עצמם ואף להקריב את חייהם למען ההגנה על אדמתם באמצעות מלחמה על הדגל ומכאן גם החשיבות הגלומה בהעברת הדגל והמסר שהוא נושא לדורות הבאים.

נראה כי רק בחברה קוסמופוליטית אוטופית אפשר שיגיע יום ויוותרו על הדגלים, אלא שעד שהדבר אולי יתרחש, נתבקש להמשיך לשאת בגאון את הסמל הלאומי שלנו כפי שבא הדבר לידי ביטוי בדגל הכחול-לבן, על כל המשתמע מכך.

יום-עצמאות שמח!

בני-אדם ועמים נקשרים לדגלי-לאום המשמשים להם גם מקור לגאווה לאומית בלי קשר למצבה של מדינתם ובמקרים רבים מסתירים אנשים מאחורי הדגלים שאימצו את מצבם האמתי.