למה לנו עוד אולימפיאדה מיותרת?

כאשר הכריזו הוועדים-האולימפיים של אוסטרליה וקנדה, בצוותא עם נבחרת השחייה האולימפית של ארה"ב, כי אין בדעתן להשתתף במשחקי 'טוקיו 2020' התייחס לכך אלכס גלעדי, הנציג הישראלי היחיד בוועדת-האולימפי הבינלאומי, בביטול ובהתנשאות אופיינית ואמר כי גם אם ביטלו המדינות הללו את השתתפותן אין בכך חשיבות משום שיש עוד עשרות משלחות אולימפיות המבקשות לקיים את המשחקים וכי אולימפיאדת טוקיו 2020 תתקיים כמתוכנן במועדה בקיץ הקרוב.

האמירה השחצנית של אלכס גלעדי החזיקה מים במשך יומיים-שלושה, עד אשר השמיעו ראש-ממשלת יפן ונשיא הוועד האולימפי הבינלאומי את ההצהרה לפיה 'טוקיו 2020' לא תתקיים במועדה בגלל נגיף הקורונה שהשתלט גם על עולם הספורט וכי היא נדחתה לעת עתה לחודש ספטמבר 2021. לא צריך לייחס חשיבות לדברי הרהב של אלכס גלעדי, כאילו הוא מייצג מעצמת ספורט עולמית, אבל זאת הזדמנות נאותה לבדוק מקרוב מה באמת מסתתר מאחורי האירוע הספורטיבי הגדול בעולם ומה קרה לו במשך השנים עד הפיכתו למפגן פוליטי-לאומי נטול קשר לספורט.

אולימפיאדה בלי נשים

במקור נערכו המשחקים האולימפיים הראשונים ביוון העתיקה בעיר אולימפייה בשנת 776 לפנה"ס והיו אירוע פנימי. רק החל מן המאה ה-3 שותפו בהם גם ספורטאים ממדינות אחרות והופסקו רק כאשר פרצו מלחמות שונות. למשחקים הללו נוסף ממד דתי שלווה בהקרבת קרבנות וזרים של עלי-זית שימשו את המדליות הראשונות. בתחרויות השתתפו רק גברים שרצו בערום מלא ונאסרה השתתפותן של נשים שלא הורשו אף לצפות במשחקים, עד אשר נטלו חלק לראשונה במשחקים האולימפיים בשנת 1900 בפריז.

בשנת 394 ביטל הקיסר תאודוסיוס הראשון את התחרויות כחלק מהתקפותיו על הפגניות ובשנת 1894 חודשה המסורת האולימפית בהנהגתו של הברון הצרפתי פייר דה-קוברטן.

ב-6 באפריל 1896התקיימה באתונה האולימפיאדה 'המודרנית' הראשונה בהשתתפות 245 ספורטאים מ-14 מדינות, שהתמודדו ב-43 תחרויות שונות. מאז נמשכו המשחקים האולימפיים פחות או יותר כסדרם תחת הרעיון לפיו 'ההשתתפות היא העיקר' וכי 'הרוח האולימפית' מגשרת על פני תרבויות, מדינות ויריבויות ואין כניסה לשערי האולימפיאדה לגורמים ושיקולים פוליטיים.

עד השנה בוטלו בסך-הכל 3 אולימפיאדות בלבד: האולימפיאדה ה-6 בשנת 1916 בברלין בוטלה בגלל מלחמת-העולם הראשונה וכך גם האולימפיאדה ה-12 בשנת 1940 בגין מלחמת-העולם השנייה וכמוה גם זאת של 1944 בגלל אותה מלחמה. 'טוקיו 2020' נדחתה בשלב זה ועדיין לא בוטלה, כך שמניין המשחקים האולימפיים שבוטלו עד כה נותר בעינו ועומד כאמור על 3 פעמים.

רק 6 מדינות זכו לארח שתי אולימפיאדות ויותר והן ארה"ב (4),בריטניה (3), יוון, צרפת, גרמניה ואוסטרליה (2) כל אחת.

הרעיון האולימפי רשם לכאורה הצלחה מרשימה מאז 1896 ואין בכרוניקה הבינלאומית אירוע שהתמשך כמעט ללא הפסקה זמן כה רב, שלא לדבר על כך שככל שעברו השנים צברה האולימפיאדה לעצמה מעמד ויוקרה שמשכו אליהן מאות מיליוני צופים בכל רחבי-העולם (מה שאימת את נבואתו של מרשל מק-לוהן חוקר תקשורת-ההמונים הקנדי, אשר קבע בשנות ה-50 כי 'העולם יהיה כפר-גלובלי קטן' נוכח פריצת הטלוויזיה).

חרמות ומחאות פוליטיות

אולם עד מהרה התברר כי מאחורי 'הרוח האולימפית' מנשבות רוחות פחות ידידותיות והעולם נחשף לניצול המשחקים האולימפיים לצרכים פוליטיים.

כך למשל אירע במשחקי-מלבורן בשנת 1956 כאשר מצרים, עיראק ולבנון החרימו את האולימפיאדה במחאה על 'מבצע סיני', ספרד, הולנד ושווייץ הטילו חרם דומה בגין פלישת ברה"מ להונגריה ואילו סין-העממית החרימה את המשחקים בגלל השתתפותה של סין-הלאומנית, לאחר שקודם לכן במשחקי הלסינקי 1952 החרימה סין-הלאומנית את המשחקים בגלל השתתפותה של סין-העממית...).

בשנת 1964 התקיימה בטוקיו האולימפיאדה הראשונה ביפן ואז נאסר על דרום-אפריקה להשתתף במשחקים בגלל משטר ה'אפרטהייד' הגזעני הנהוג בה (חרם שנמשך עד אולימפיאדת ברצלונה ב-1992).

נראה כי הביטוי הפוליטי הבולט ביותר במשחקים האולימפיים, היה בשנת 1968 במקסיקו-סיטי כאשר שני אצנים אמריקנים ביצעו את מה שלימים הוגדר כ'הצדעת הכוח השחור'.טומי סמית וג'ון קרלוס הניפו אגרופים קמוצים ועליהם כפפות שחורות, במהלך טקס הענקת המדליות והשמעת ההמנון-הלאומי של ארה"ב והנפת דגלה, כמחאה על אפליית האזרחים האפרו-אמריקנים בארצם, פעולה שהדהימה את העולם כולו שחזה במחאה ולא הסתגל לרעיון כיצד הפכה הבמה האולימפית לזירה פוליטית. אלא שמיד אחר-כך הגיע תורה של המתעמלת הצ'כית ורה צ'סלבסקה שזכתה בשתי מדליות ובשתי הפעמים כשניצבה על הפודיום, בעת נגינת ההמנון הסובייטי לכבוד מתחריה, הרכינה את ראשה במחאה נגד הפלישה הרוסית לצ'כסלובקיה.

הגרוע מכל אירע בשנת 1972 באולימפיאדת מינכן, כאשר קבוצה של מחבלים-מרצחים מטעם ארגון הטרור של אש"ף, רצחה בדם-קר את י"א הספורטאים הישראלים. האולימפיאדה הזאת טבעה בדם והוכיחה כי אין בה כדי להפגין רוח ספורטיבית וכי הפכה להיות זירה מדממת למעשה רצח העומד בניגוד גמור למה שמבקשת האולימפיאדה לשדר לעולם, למרות שאחרי הרצח, נמשכו המשחקים כי 'ההצגה חייבת להימשך'...

כעבור 4 שנים התקיימה בשנת 1976 האולימפיאדה במונטריאול קנדה ואז התברר כי 28 מדינות, רובן מיבשת-אפריקה, החרימו את המשחקים במחאה על השתתפותה של ניוזילנד בתחרויות.

עד שנת 1980 השתרר שקט בזירה האולימפית-פוליטית, אבל אותה השנה נערכה האולימפיאדה במוסקבה ועל רקע פלישה רוסית לאפגניסטן הובילה ארה"ב את החרם על המשחקים, אליה הצטרפו 64 מדינות. לבסוף השתתפו במוסקבה 7 מדינות בלבד (שלא נטלו חלק בטקס-הפתיחה) ועוד 5 מדינות התחרו תחת הדגל-האולימפי.

היוצרות התהפכו כעבור 4 שנים כאשר במהלך משחקי לוס-אנג'לס, הוטל חרם-נגדי בהנהגת ברה"מ על המשחקים ו-14 מדינות של מה שהיה פעם 'הגוש המזרחי' ביטלו את השתתפותן באולימפיאדה הזאת.

החרם הפוליטי האחרון שנרשם במשחקים האולימפיים היה באולימפיאדת סיאול בשנת 1988 כאשר צפון-קוריאה הטילה חרם על משחקי דרום-קוריאה ואף שפה ושם נרשמו אירועים חריגים נוספים (כגון סירובו של הג'דוקא המצרי אסלאם אל-שהבי ללחוץ את ידו של יריבו הישראלי אור ששון במשחקי ריו-2016) אבל די בכל אלה כדי להבין כי המשחקים-האולימפיים, הפכו למעשה לזירה פוליטית המנוצלת על-ידי מדינות שונות ל'חסל חשבונות' עם יריבותיהן, או להאדיר את כוחן המדיני באמצעות אירוח המשחקים (גרמניה של ברלין 1936 כאשר היטלר ניצל את האולימפיאדה להציג את פניה של 'גרמניה האחרת' או סין שביקשה לנצל את אולימפיאדת בייג'ין להראות לעולם כי אין שחר לשמועות שנפוצו על פגיעה בזכויות-האדם בשטחה) ולבסוף להשיג יוקרה בינלאומית, באמצעות השגת מדליות רבות ככל האפשר.

ביטוי לתחושות לאומיות

במקום תחרות ספורטיבית לקביעת הישגים ולקביעת שיאים, הפכה האולימפיאדה לזירה לביטוי של תחושות לאומיות חזקות ובדיוק בתפר-הגס הזה, השתלבה התחרות על המדליות האולימפיות. 'הסדר העולמי' של רשימת המדליות האולימפיות יצר במהלך השנים סוג של מועדון יוקרה ובו המדינות שזכו עד כה במספר הגדול ביותר של מדליות, כאשר הדגש הוא על מדליות-זהב ובמועדון הזה החברות הקבועות: ארה"ב, סין,רוסיה (וברה"מ לשעבר), גרמניה (וגרמניה-המזרחית בעבר) ובריטניה. המאבק הפוליטי בין המזרח לבין המערב ובמיוחד על רקע שנות 'המלחמה הקרה', הפך את התחרות להשגת מדליות אולימפיות להתמודדות קשה ויצרית בין ארה"ב לבין ברה"מ וגרורותיה ומכאן שכל מדליה-אולימפית (רצוי מזהב), הפכה סמל לניצחון משמעותי על היריבה מעברו השני של המתרס הפוליטי. כך מצאו עצמם ספורטאים בתפקיד כפוי של 'פיונים' על לוח המשחקים האולימפיים, כשהם מייצגים בראש ובראשונה את המדינה, הדגל, הלאום וההמנון.

יתר על כן, ספורטאים שלא נמנים על 'מועדון היוקרה' של המדינות הזוכות במרבית המדליות, הפכו לגיבורים לאומיים בארצותיהם, לאחר זכייה במדליה-אולימפית. התופעה הזאת רק הדגישה את החשיבות שרואות מדינות בזכייה במדליות והספורטאים שחזרו הביתה עטורי מדליה אולימפית, התקבלו כגיבורי האומה שהרי הוכיחו לעולם כי גם לארצם יש מה למכור.

מדינות במזרח-התיכון ובאזור הקרוב זכו אף הן במדליות אולימפיות והפכו את נציגיהן לגיבורי-על ממש, מתוך אותה השקפה לפיה הזכייה במדליה, יש בה להעיד על חוזקה ועצמתה של המדינה, כאילו מדובר בהישג מדעי שתורם משהו לעולם. כך באיראן שזכתה באולימפיאדת-ריו בשנת 2016 ב-8 מדליות (3 מזהב), יוון ולה 6 מדליות (3 מזהב), גאורגיה עם 7 מדליות (2 מזהב), אזרביג'אן ולה 18 (!) מדליות אולימפיות (1 מזהב), טורקיה עם 8 מדליות (1 מזהב) ארמניה עם מדליה אחת מזהב, ירדן עם 3 מארד ומצרים עם 2 מדליות מארד. בכל אחת מהמדינות הללו, כולל ישראל כמובן, הפכה הזכייה לסוג של 'יום-עצמאות' כשהמונים יצאו לרחובות לחגוג את 'הניצחון' של ספורטאיהם בזירה העולמית וכך הפכה ההתעסקות הספורטיבית הטהורה להפגנת כוח חסרת קשר כלשהו להישגים המיוזעים של הספורטאים עצמם. אגב ירדן ג'רבי ואורי ששון זכו במשחקי-ריו בשתי מדליות-ארד וזכו אף הם בסוג של מעמד השמור למי שפאר את הישגי המדינה.(וכך גם אסתר-רוט שחמורוב שהגיעה למקצה הגמר ב-100 מטר משוכות למרות שלא זכתה במדליה באולימפיאדת מונטריאול 1976).

שימוש ב'חומרים אסורים'

התחרות הבינלאומית על השגת מדליות אולימפיות הובילה למצער גם לנקיטת דרכים לא ספורטיביות להשגתן. בשנות ה-60 הצליחו ספורטאים ממזרח-גרמניה לשבור שיאים אולימפיים בצורה מעוררת חשד ועד מהרה הסתבר כי חלק מספורטאיה, עשה שימוש בסמים במטרה לשפר כושר ויכולת. גם הסובייטים לא היססו להשתמש במעבדות מתוחכמות על-מנת ליצור חומרים ממריצים האסורים על-פי חוק וכתוצאה מכך נשללו במהלך השנים תוצאות ומדליות ממי שנתפס בקלקלתו, מה שהביא להקמת רשות מיוחדת מטעם הוועד האולימפי הבינלאומי, במאבק נגד השימוש ב'חומרים אסורים' או בעברית פשוטה סמים.

עצם השימוש בחומרים הללו (כפי שנתגלו גם בקרב ספורטאים ממדינות אחרות) חשף את החשיבות שגילו התאחדויות הספורט הלאומיות בהשגת שיאים ומדליות, עד כדי שהיו מוכנות לסכן את בריאות הספורטאים ואת ההישגים המפוברקים שרשמו בענפי-הספורט השונים.

בתוך כל אלה היה על הנבחרות השונות להתמודד עם מגבלה אולימפית פשוטה לכאורה ולפיה חל איסור על ספורטאים מקצועניים להשתתף באולימפיאדה. האיסור הזה חל במטרה לאפשר תחרות שוות-כוחות בין ספורטאים, אבל גם כאן נמצאו דרכים לעקוף את המגבלה הזאת כאשר מדינות שלחו ספורטאים מקצוענים במסווה של חובבים, או כאילו מדובר במי ש'רק' קיבלו תמלוגים מפרסומות ולא נחשבו על-פי החוק מקצוענים.

התפתחה תחרות גלויה וקשה על הזכות לארח משחקים-אולימפיים, כאשר ראשי מדינות ובכירים שונים עסקו בשכנוע הוועד האולימפי הבינלאומי, לקבוע כי מדינתם תהא המארחת. מאחורי הסיפור הזה נמצא שוב המניע הפוליטי שתכליתו להראות לעולם כולו את יכולותיה וגדולתה של המדינה המארחת, כמקום שראוי להתפעל ממנו ולבקר בו, אבל במקרים רבים גרמו ההכנות לפתיחת המשחקים פגיעה אנושה במדינות הזוכות (בסין נעקרו רבבות מבתיהם ללא פיצוי במטרה להכשיר הכפר-האולימפי וכך גם בברזיל) אלא שבמרבית המקרים התברר 'ביום שאחרי', כי הלפיד האולימפי שכבה הותיר אחריו חובות עצומים ומתקנים חסרי שימוש שהעלו חלודה. התמורה להחצנה הנתונה באירוח וארגון המשחקים, הפכה במקרים רבים לחוב-לאומי אותו נאלצו התושבים לשלם במשך שנים רבות.

מי שעומד מאחורי המשחקים האולימפיים הוא הוועד האולימפי הבינלאומי, שנחנך ב-23 ביוני 1894 בפריז. כיום חברים בגוף היוקרתי הזה 115 חברים, מהם 70 נבחרים על בסיס אישי והיתר נציגי פדרציות ספורט בינלאומיות.92% מהכנסות הוועד נועדים למימון המשחקים ו-8% למימון פעילותו של הוועד, מה שהפך אותו לגוף כלכלי אדיר ורב-כוח, שהכל מבקשים להתכנס תחת כנפיו. מדובר בתקציבי-ענק שמקורם בחברות הגדולות בעולם המבקשות לנצל את הפלטפורמה האולימפית כדי להאדיר את מעמדן ולהגדיל את נפח השוק שלהן בעולם.

הקשר הזה, בין הון-עתק ואינטרסים כלכליים לבין המשחקים האולימפיים, מאפיל גם על המאבקים הפוליטיים שבאים לידי ביטוי באולימפיאדות ומכאן ועד ניסיונות לשמן היטב את הדרך לחשיפה אולימפית על-ידי חברות-הענק, מעוררים כל 4 שנים תחושות קשות בקרב מי שעוקב אחר מהלכיו והחלטותיו של הוועד האולימפי הבינלאומי (למרות שבניגוד למתרחש בהתאחדות העולמית לכדורגל, שם כבר נלכדו עסקנים רבים במעשי שחיתות ובהצבעות תמורת שוחד, בשלב הזה טרם נודע דבר דומה בוועד-האולימפי).

כתוצאה מן המעמד הכלכלי-פוליטי של הוועד האולימפי, הפכו חבריו לסוג של שליטים על ממלכה אדירה שהכל משחרים לפתחם. בראש הוועד האולימפי הבינלאומי עומד מאז 2013 הגרמני תומאס בך, שנבחר לתפקידו לכל חייו ואילו החברים הנבחרים על בסיס אישי, מכהנים בוועד עד גיל 70. אלכס גלעדי מיודענו הוא הנציג הישראלי בוועד הבינלאומי.

בישראל הוקם הוועד האולימפי בחודש מאי 1933 וזכה בהכרה בינלאומית בשנת 1935 אך הוקם מחדש בשנת 1951 ובו 94 חברים ובהם נציגי כל התאחדויות ואיגודי-הספורט האולימפיים. בהנהלת הוועד 37 חברים ובראשם גילי לוסטיג.

החבורה המכובדת של הוועד הבינלאומי מחזיקה כוח עצמה והון ויש הטוענים אולי בצדק, כי כוחם עולה על זה של איחוד מדינות אירופה למשל ובדיוק כאן מתנפצת האשליה שניתן היה אולי לפתח ולהביא שינוי מהותי ועקרוני בניהול המשחקים האולימפיים: לקיים את התחרויות הספורטיביות כשהן נטולות כל סימן לאומי-פוליטי, לאפשר לספורטאים להתחרות בכל הענפים ולהגיע 'מהר יותר גבוה יותר וחזק יותר' לשיאים חדשים ולזכות במדליות מכל סוג, אבל הכל תחת דגל הוועד האולימפי הבינלאומי. במציאות כזאת יש לספורט הטהור האפשרות לנטרל ולבטל את כל הגורמים הפוליטיים-כלכליים שהפכו את האולימפיאדה למשהו כל-כך רחוק מהרוח-האולימפית המקורית שלה וכך יושג ניצחון ברור וחלק לספורטאים ולא למדינות או לעסקנים!

בשלב הזה ובמיוחד נוכח 'טוקיו 2021' מדובר במקסם שווא ובאשליה מתוקה, משום שהמשחקים האולימפיים שבויים בידי ארגון כוחני ורב אינטרסים כלכליים, שחבריו עלולים למצוא עצמם נטולי השפעה וכספים אם יתממש החזון הזה. אבל כפי שחלום המשחקים האולימפיים, שתחילתו ביוון-העתיקה, נסק לגבהים והיה לאירוע הנצפה ביותר בעולם, כך יכול גם חלום ההינתקות מכבלים פוליטיים-כלכליים להתממש, אם רק יהיו די אנשים שירצו בכך.

כל עוד זה לא מתרחש, אין לנו עניין בעוד אולימפיאדה פוליטית!

היינו מעדיפים אולימפיאדה של ספורטאים ולא של מדינות אבל בשלב זה מדובר בחלום רחוק מלהתגשם