למה לנו יום-העצמאות ?

"...לזרעך נתתי את הארץ הזאת..." (בראשית טו' יח-כא).

"...הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך..." (בראשית כח' יב-טו).

יום-הזיכרון לחללי מערכות-ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום-העצמאות למדינת-ישראל היו שנים מהימים המוזרים וההזויים ביותר שידענו מזה 72 שנה , כאלה שאיש לא היה מעלה על דעתו כי יתקיימו כפי שאכן התרחשו השבוע. האירועים 'הכי ישראלים' בצל הקורונה' התחברו כמובן ליום-הזיכרון לשואה ולגבורה שגם הוא היה לאירוע תחת הסגר, בידוד ורחוק-חברתי עטוי מסכות וכך ציינה ישראל את המועדים הממלכתיים שלה ב'קבוצת הסיכון' ובמעקב מודאג אחר עקומת הנדבקים והחולים.

יכול להיות שבימים כתיקונם לא היינו נדרשים לבחון מחדש את המשמעות האמתית של יום-העצמאות אבל בהשפעת הנגיף העולמי מצאנו מקום לעשות כן דווקא בעת הזאת ולהזכיר למי ששכח (או בחר לשכוח) עובדות היסטוריות פשוטות וברורות, כמו למשל כי הארץ הזאת הובטחה לנו מפי-עליון כבר לפני אלפי שנים. הברית בין העם-היהודי לבין ארץ-ישראל חקוקה בכל דברי-העמים וחרף כל הגלויות, הגזרות ו'הירידות-מהארץ', היא נותרה על כנה ונצחית לעולם ועד. בתוך כך נמצאת כמובן גם ירושלים והמרחב הגדול עליו הלכו דוד המלך, הנביאים והשופטים, מאז חולקה הארץ על-ידי יהושע בנון לשבטים ומדובר במציאות שליוותה את ישראל אלפי שנים גם אחרי חורבן-הבית. במשך כל הדורות הללו לא העלה איש בדעתו לציין יום מיוחד לציון ההבטחה האלוקית שקבעה את הבעלות היהודית על ארץ-ישראל, משום שברור היה לעולם כולו כי אכן מדובר בעובדה בלתי ניתנת להכחשה, ממש כפי שהשמש המשיכה לזרוח מאז בריאתה. נכון שבמרוצת הזמן ובמיוחד 'בעת החדשה' נמצאו מי שניסו לערער על 'הקושאן' הקדוש הזה בטענות שונות ומשונות ובהם גם כאלה שנכונים (עד היום) למסור חלקים מארץ-ישראל לנכרים והיו לא מעט שניסו (ועדיין מנסים) לפעול בכוח הזרוע כדי 'לשחרר' את הארץ הזאת מידי בעליה החוקיים (שזה אנחנו...) בתירוצים שונים ובפיגועי-דמים, אבל מדובר בתופעה שבאה לעולם רק לפני פחות מ-150 שנה, שהרי קודם לכן ובמשך אלפי שנים, ברור היה לכולם כפי שציינו, כי ארץ-ישראל שייכת ליהודים ולא לאיש מלבדם ולכן גם לא נוצר צורך לציין זאת כל שנה מחדש.

אז מה בכל זאת קרה שהביא לכך כי נמצאה סיבה לציין את יום-העצמאות? מה הביא לשינוי המלאכותי הזה? כיצד התרחשו הדברים שהובילו במרוצת קצת יותר מ-70 שנה לחגיגות יום-העצמאות, כאילו מעולם לא הובטחה לנו הארץ הזאת?

מה הביא באמת ל'הצהרת בלפור'?

אפשר ללמוד על כך מתוך הכרוניקה של דברי ההיסטוריה 'המודרנית' ואולי להבין מתוכה כיצד זה אבדה לעם-היהודי עצמאותו האמתית.

נקודת התחלה אפשרית להבנת התהליך יכולה להיות בשנת 1905 כאשר נכנס בבריטניה לתוקפו 'חוק הזרים' שהגביל כניסת יהודים ומהגרים אחרים לתחומיה. החוק הזה עורר זעם רב בקרב הקהילה היהודית ומטעמים פוליטיים נוצר צורך להציג לציבור הצהרה פרו-ציונית על-מנת להשקיט את הרוחות, מה שסלל בדיעבד את הנתיב הפוליטי הבא להכשרת 'הצהרת בלפור' המפורסמת, שגם היא נבעה, כפי שנבהיר בהמשך, מתוך אינטרסים מובהקים ולא חלילה מאהדה כלפי היהודים.

'חוק הזרים' בבריטניה הצליח איכשהו להביא לרגיעה בזירה הבריטית הפנימית אבל נדרשו עוד כ-10 שנים עד לנקודת-הציון הבאה בהמשך ההתפתחות המדינית וכך הגענו ל'הסכם סייקס-פיקו' בשנת 1916.ההסכם הזה נחתם בין צרפת לבריטניה בהסכמת האימפריה הרוסית, לפיו מחולק המזרח-התיכון לשטחי השפעה בין הצרפתים לבין הבריטים, כאשר ארץ-ישראל מצויה תחת שלטון בינלאומי ('אזור חום' במפות ששורטטו). 'הסכם סייקס-פיקו' נבע בראש ובראשונה מתוך כך שארץ-ישראל נחשבה משען אסטרטגי רב חשיבות לאימפריה הבריטית ולכן הסכימו הבריטים להותיר אותה תחת 'השגחה' בינלאומית עד שיעלה בידם לקבל אותה לידיהם וכך להבטיח מעבר קל יותר לכיוון הודו ושליטה על האגן המזרחי של הים-התיכון.

בתוך כך התרחש אירוע חשוב נוסף, שרק לימים נודעה השפעתו המכרעת על המתרחש כאן, כאשר בין השנים 1915-1916 הוחלפו 15 מכתבים בין הנרי מק-מהון, המושל הבריטי על מצרים, לבין 'השריף' חוסיין בן-עלי, בן המשפחה ההאשמית ושליט מחוז חיג'אז ושומר המקומות הקדושים במכה ומדינה, המכתבים הללו ניסו לשרטט ביד-גסה את תמונת המצב העתידה של המזרח-התיכון ובה גם השליטה על ארץ-ישראל אבל הם מעולם לא הבשילו להסכם רשמי, אולם מאחר שלבריטים היה מנדט על עיראק ועבר-הירדן, הם ביקשו את עזרתו של אותו בן-עלי נגד הטורקים. הסיפור הזה הביא לימים להקמת 'הממלכה ההאשמית' שהיא ירדן, לאחר ניתוק שטחים שממזרח לנהר-הירדן משטחי המנדט הבריטי וכך נוצרה מדינה שלימים טענה על בעלותה על שטחי ארץ-ישראל.

על רקע כל האירועים הללו באה לעולם הצהרת-בלפור, שנחתמה ב-2 בנובמבר 1917 על-ידי שר-החוץ הבריטי ג'יימס בלפור ואשר הצהירה על 'הקמת בית-לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל'. הצהרת-בלפור באה בעקבות הצעתו של ד"ר חיים וייצמן לממשלת בריטניה, אבל ראוי להתעכב מעט על שני מניעים עיקריים שעמדו מאחוריה ואשר נוטים לשכוח מחמת החשיבות שהעניקו לה בעולם-היהודי כאילו החליטו הבריטים לפתע לתמוך ביהודים מתוך אהבה:

* הצהרת בלפור הייתה לבריטים בבחינת כלי-עזר נוסף במאמציהם לפגוע ולפרק את האימפריה העות'מנית ששלטה במזרח-התיכון ובארץ-ישראל והם האמינו כי הצהרה פרו-ציונית תצליח לערער את השליטה העות'מנית באזור כה אסטרטגי חשוב.

* הצהרת בלפור נועדה ליצור הזדהות של יהודי ארה"ב עם בריטניה ולהגביר את הלחץ על הממשל האמריקני לסייע לבריטניה במהלך מלחמת-העולם הראשונה!

אלה הסיבות להצהרה המפורסמת ביותר, שלימים הכשירה את הקרקע להקמת מדינת-ישראל וראוי לזכור זאת משום שרבים נוטים לייחס את הצהרת בלפור למניעים פרו-ציוניים טהורים שמקורם בהזדהות עם העם-היהודי.

ב-19 באפריל 1920 התכנסו 'בוילה דבשאן' בסן-רמו איטליה, נציגי המעצמות המנצחות במלחמת-העולם הראשונה ובהם בריטניה, צרפת, איטליה וכן יפן ושגריר ארה"ב, כשושבינים באירוע חשוב שכמעט נשכח לגמרי ואשר נקרא לימים 'וועידת סן-רמו'. ( בהמשך לכינוס שנערך תחילה בלונדון בין 12-23 בפברואר 1920). מטרת הוועידה הייתה לנסות ולדון בשרטוט מחודש של גבולות אירופה והמזרח-התיכון בעקבות המלחמה ( לאחר 'וועידת פריז' שדנה כבר ב-1917 באותו עניין) ולאחר שסיימו לקבוע מחדש את גבולות מדינות היבשת, התפנו לעסוק בארץ-ישראל וסביבותיה. ב-19 באפריל דנו באי הוועידה בדרישות הערבים שקיבלו עקב כך את עיראק, סוריה ולבנון. כעבור ימים ספורים ב-25 באפריל 1920 החל הדיון בדרישות היהודים ואז התקבלה ב'וועידת סן-רמו' ההחלטה הגורלית, לפיה הוחלט לשלב את הצהרת בלפור בכתב-האמנה של הוועידה, להכיר בזכותו של העם-היהודי על פלשתינה וקיבלו את הבקשה 'לכונן מחדש' ( Reconstitute ) את 'הבית היהודי הלאומי בארץ-ישראל'.

מרבית העוסקים בתולדות הקמת המדינה פוסחים משום מה על החשיבות העצומה של 'וועידת סן-רמו' ומתרכזים בהצהרת בלפור ( מבלי כמובן לציין את מניעיה) אבל זה המקום להדגיש כי למעשה מדובר בהכרה ראשונה של אומות העולם בעם-היהודי כטוען לגיטימי בעל תוקף על הארץ הזאת, מאז חורבן בית-שני!.

בשנת 1922 קיבלה בריטניה מידי 'חבר הלאומים' (שנוסד ב-10 בינואר 1920) מנדט על ארץ-ישראל לסייע ליישוב היהודי ולהבטיח הקמת בית יהודי-לאומי בארץ, ברוח הצהרת בלפור ועל-פי הנאמר בכתב-המנדט שהביא לידי ביטוי את ההחלטה הגורלית של 'וועידת סן-רמו'.

האומות שערכו לנו מסיבה

הזיקוקין האלה מסמלים באופן הזוי שמחה על הכרה זרה בזכותינו על ארץ-ישראל

התהליך הזה שתחילתו כאמור ב'חוק הזרים' הבריטי בשנת 1905 ועד המנדט על ארץ-ישראל, מוכיח כי מדובר בשילוב בין אינטרסים מדיניים-פוליטיים וגם צבאיים, שגרמו לאומות העולם להכיר בחשיבות הגלומה בהענקת 'בית לאומי' לעם-היהודי בחלקת הארץ הזאת והדברים הללו הובילו בסופו של דבר להצבעה המכרעת שהתקיימו ב-29 בנובמבר 1947 באו"ם (כט' בנובמבר) יז' כסלו תש"ח.

מדובר בהחלטה-181 של האו"ם על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ-ישראל: מדינה יהודית וערבית, בהתאם ל'תכנית החלוקה' אותה דחו הערבים בתקיפות רבה. בהצבעה השתתפו בסך-הכל 56 מדינות ובסופו של היום התברר כי 33 מדינות הצביעו בעד הקמת המדינה היהודית, 13 התנגדו ו-10 מדינות נמנעו (תאילנד 'סיאם' נעדרה).

כל מדינות ערב התנגדו ל'תכנית החלוקה' ואף הצהירו כי בכוונתן לסכל אותה ולמנוע הקמת מדינה-יהודית גם בכוח הזרוע, מה שהוביל לפרוץ מלחמת-העצמאות וכל השאר היסטוריה.

חלפו כ-72 שנים מאז הכרזת אומות-העולם על הקמת מדינת-ישראל ומאז ועד לשבוע זה, מציינים כאן את יום-העצמאות ברוב עם והדר (הפעם תחת מגבלות נגיף הקורונה) ועכשיו מותר לשאול למה ומדוע? תמצית הכרוניקה ההיסטורית שהצגנו כאן ,מוכיחה למי שנזקק לכך, כי בעצם מדובר בסוג של מסיבה המונית אליה הזמינו אותנו המארגנים על-מנת להודיע לנו שהחליטו לקבל אותנו לחיקם. מאז 1905 ועד 'כט' בנובמבר' עסקו המעצמות ובנות-הברית בחישובים ובשיקולים מדיניים-פוליטיים בעלי אינטרסים מובהקים, שהביאו בסופו של התהליך להכרזה כי אנו ראויים וזכאים 'לכונן מחדש' את הבית-הלאומי היהודי בארץ-ישראל.

ביום-העצמאות למדינת-ישראל אנחנו למעשה אומרים תודה ומביעים הוקרה ל-33 מדינות ש'עשו לנו טובה' והכירו בזכותנו על הארץ הזאת ואת המאורע הזה אנחנו טורחים לציין בהקפדה כל שנה מחדש, כאילו מדובר בחובה מוסרית שאנו חייבים לעולם, אחרי שאלפי לוחמים ולוחמות נפלו על קידוש-השם והארץ, למנוע השמדת העם-היהודי ששב לארצו מידי הערבים שמסרבים עד היום להכיר בזכות שהוענקה לנו כביכול על-ידי העולם.

אלא שמישהו כאן התבלבל מאוד: הזכות על ארץ-ישראל לא הוענקה לנו על-ידי אומות העולם אלא מפי-עליון והיא חקוקה וכתובה כבר יותר מאלפיים שנה בתולדות האנושות. העם-היהודי כלל לא נזקק להכרה מצד העולם הנכרי על זכותו להתקיים בארץ-ישראל ולכן, למרות הקושי לקלקל את המסיבה השנתית של יום-העצמאות, אולי הגיעה העת להפוך את האירוע הזה ליום-הודיה למי שהבטיח לאבותינו את חלקת הארץ הזאת ולא למי שהפיק לנו מסיבה שנתית לרגל 'ההכרה' שכביכול העניק לנו.

העניין הוא שבינתיים הוקמה בארץ-ישראל מדינה (דמוקרטית) המתנהלת על-פי חוקים ועקרונות זרים ובתוך גבולות ששורטטו בידי נכרים. מטבע הדברים 'מדינה' אינה אלא כלי-ניהולי ( יווני) לארגן באמצעותו את חיי התושבים, אבל מאחר שמדובר בהמצאה יוונית שאינה עולה בקנה-אחד עם היהדות, השילוב שלה עם הדרישות המחייבות את העם-היהודי ועוד בגבולות מצומצמים, לא יחזיק מים עוד זמן רב, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי...

"...לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת..." ( בראשית, טו', יח').