למה לי ט'-באב?

במוצאי-שבת יחול ערב ט'-באב והמונים משומרי המצוות בארץ ובעולם יתכנסו ליום אבל מיוחד, זכר לחורבן בתי-המקדש שנחרבו, בעוד רבים אחרים ימשיכו במקרה הטוב בעיסוקיהם, מנותקים ממסורת רבת שנים במדינה שחלקה הגדול שואף 'להיות ככל הגויים' ולהתעלם מכל נגיעה יהודית בישראל החילונית ו'הדמוקרטית' לכאורה.

למי ששכח או לא התעניין ראוי להזכיר כי 'הבית הראשון' נחרב בשנת 422 לפנה"ס (למניינם) או אם תרצו בשנת 586 לפנה"ס (למניינם) על-פי הכרונולוגיה ההיסטורית על-ידי נבוכרדנצר מלך בבל.

'הבית השני' נחרב בתקופת 'המרד הגדול' בשנת 70 לספירה (למניינם) על-ידי טיטוס מצביא צבא רומי. במקביל התרחשו לעם ישראל אסונות נוספים מעבר לחורבן ולגלויות, כמו לכידת ביתר, סדרה של גירוש יהודים מאנגליה, צרפת וספרד ועוד סדרה ארוכה של צרות שנהוג לקשור אותן למועד ט'-באב כאילו מדובר בהמשך ישיר לחורבן שני 'הבתים'. מתוך כך נגזרו צומות, תעניות, הלכות-אבל, ימי 'בין המצרים', איסורים מיוחדים לקראת ט'-באב, קריאה ב'מגילת איכה' ועוד כהנה וכהנה ואפילו הכרה רשמית של מדינת ישראל בתאריך הזה כיום אבל-לאומי ובמסגרתו חל גם איסור פתיחת בתי-עינוגים ואף אפשרות לעובדים להכיר בו כ'יום בחירה'.

הסיפור המיוחד הזה מלווה את היהודים שבוחרים בכך כבר אלפי שנים ויש בו ללמד משהו על דבקות מתמשכת במסורת שאמורה ללכד אותם סביב גורל משותף ובעיקר להזהיר מפני האפשרות שמא יתרחש שוב חורבן דומה ודווקא כאשר מדינת-ישראל מצויה לכאורה באחד משיאיה.

אלא שבדיוק כאן נדרשת השאלה 'למה לי ט'-באב'?

מי שטרח פעם לבדוק את הסיבות לחורבנם של 'הבתים' יגלה אולי להפתעתו כי מדובר בחלק מהכותרות המופיעות בתקשורת הישראלית מאז הקמת המדינה ועד לשבוע הזה, כאילו לא אירע כאן דבר לפני כשלושת-אלפים שנים.

חורבן בתי-המקדש וכל שאירע אחריהם, נבע על רקע עימותים פוליטיים מדיניים ודתיים שגלשו למלחמת-אחים אלימה בתוך חברה רקובה, נהנתנית ואכולת שנאה שסע ופילוגים. מדובר היה אז, ממש כמו היום, בשחיתות שלטונית, בשנאת-אחים, בביצוע פשעים (ע"ע מעשי הכוהנים), בהפצת שקרים ובאווירה המקדשת השמצות, דיבה וכאמור שנאה-שאינה-לחינם. 'ממלכת ישראל' המודרנית בת ה-73 מחולקת כיום לשבטים יריבים, ביניהם פעורה תהום דתית ופוליטית ערכית ואתנית שאינה ניתנת לגישור, בעוד הזירה הציבורית עמוסה שנאה ומשטמה והשיח-הציבורי אלים כפי שלא היה עשרות שנים. המציאות הזאת נוצרה אחרי שהתגבשה כאן תחילה חברה של חלוצים בעלי אידיאל לגאולת הארץ אבל מהר מאוד הייתה לחברה אוכלת יושביה, מפולגת ומסוכסכת ובה בעת מתהדרת במכנה-משותף שלא קיים וגם מנציחה מגזרים טפילים החיים על חשבון הכלל מבלי לתרום דבר.

המציאות בחברה הישראלית מזכירה באופן מדהים את זאת ששררה ערב חורבן 'הבית הראשון והשני', כאילו קפא הזמן על מקומו ושום לקח לא נלמד מאז. מיותר להיכנס כאן לפירוט יתר של הדברים המתרחשים כיום במדינה המתיימרת להיות עצמאית ודמוקרטית, חזקה ו'מתקדמת', בעוד אנשיה מוכנים לאכול איש את רעהו מתוך דבקות באמונת צדקתם, ממש כפי שבזמנו קם איש על אחיו והוביל לחורבן כפול ולגלות. קשה מאוד לנתק את המציאות הישראלית מזאת ששררה לפני החורבן שהביא לט'-באב משום שהדמיון מדהים.

ברור גם לחלוטין כי בלתי אפשרי הדבר להמשיך לתחזק מדינה המורכבת מפלגים שסועים השונאים זה את זה ולקוות כי העסק הזה ישרוד עוד זמן רב, שהרי יום-יום נכתבת מחדש הכתובת על הקיר: מדינת-ישראל עושה צעדים בטוחים לקראת חזרה על החורבן שפקד אותה וגם הפעם בגלל אותן הסיבות בדיוק!

אלא שהפעם מדובר בהבדל מהותי בין החורבן הקודם לבין זה שצפוי הפעם משום שישראל כלל אינה 'בית שלישי' (בניגוד למה שאמר משה דיין במלחמת יום-הכיפורים) :אלא מקום מקלט ליהודים שנסו שוב על נפשם מקצווי תבל והתכנסו לחלקת הארץ הציונית. בסופו של דבר ולמרות ההצהרות הנבובות בדבר היותה של ישראל 'מדינה יהודית ודמוקרטית' כביכול, מדובר במנהל אזרחי-חילוני המתנהל על-פי עקרונות זרים למסורת היהודית שעברה פעם מדור לדור, תוך כדי אימוץ מחשבה דמוקרטית-ליברלית-מערבית ובשאיפה 'להיות ככל הגויים'. בתוך כך 'הצליחה' ישראל להפוך חלקים גדולים ממנה לכאורה ל'קדושים' ואף לשלם על כך מחיר דמים כבד.

בישראל של קיץ 2021 מצויים כל הסימנים שהובילו בזמנו לחורבן שהנציח את ט'-באב, אבל אין שום סכנה שהדבר יחזור על עצמו באותה צורה משום שטרם הוקם כאן 'הבית השלישי' במובן המסורתי של ההגדרה. מדובר במקרה הטוב ביותר בהתכנסות זמנית של יהודים שעלה בידם בתוך פחות מ-80 שנה להביא על עצמם פילוגים, שסעים, משטמה, שנאות, אלימות וחיים בהם משמש עגל-הזהב המערבי את משאת נפשם ובכלל זה היכולת 'לתרום' להשמדה-עצמית מבית.

מתוך כך עולה כי הבכיות, הנהי, התענית והצומות, נכונים וראויים אולי למה שהתרחש כאן בעבר הרחוק, אבל אינם רלוונטיים למציאות הקיימת היום, פשוט מפני שאין ישראל 'בית שלישי', למרות שגורל תושביה מוביל בדיוק נמרץ לזה של אבותיה.