למה חייבים להחרים את הבחירות ומה החלופה?

בשבוע שעבר יצאנו כאן ב'קריאה טרומית' להחרים את הבחירות הקרובות לכנסת והבטחנו לנסות להסביר מדוע מדובר בצורך חיוני-קיומי למדינת ישראל, מה שננסה לעשות בשורות הבאות. צריך עם זאת להודות על האמת ולפיה אנחנו מטיפים כבר 3 מערכות בחירות להחרמתן אבל נראה כי 'העדר הישראלי' עדיין שבוי בדעותיו ומנהגיו ויתכן כי יידרש עוד זמן עד אשר יבין כי פשוט אין ברירה וצריך לבצע שני מהלכים: לשנות את שיטת הבחירות במטרה להקים בישראל שלטון נשיאותי ובמקביל להחרים את הבחירות לכנסת.

הצורך בצעדים הללו נובע מהעובדה הפשוטה לפיה 'הדמוקרטיה' הישראלית פשטה כבר מזמן את הרגל ואינה אלא עלה תאנה המתקשה לכסות על ערוות הממשלות. ההוכחה לכך מצויה במציאות השוררת כיום במדינה כאשר זרועות השלטון משותקות, הממשלה לא מתפקדת וכל מקבלי ההכרעות וההחלטות הגורליות עסוקים בהשלכת רפש זה על זה ובהעמקת השסע והפילוג בחברה והכל מטעמים אישיים. למציאות הזאת אין קשר לנגיף הקורונה משום שהיא קיימת כבר שנים ארוכות, רק שהנגיף הזה הביא את מהלך הדברים לקצה בלתי אפשרי.

לפני שננסה לעמוד מקרוב על הסיבות להחרמת הבחירות, מעבר לדברים שאמרנו עד כה, ראוי אולי לתת את הדעת על בחינת המציאות השוררת במדינה המתיימרת להתנהל באופן דמוקרטי: ישראל מורכבת מ-4 'שבטים' שונים ובהם ערבים (שחלקם לא מכיר בה), חרדים (שרובם לא מכיר במדינה ובחוקיה), דתיים-לאומיים (שחלקם לא מכיר בזכויות המיעוטים) וחילוניים (רובם מבולבלים וחסרי אמונה למרות שנושאים במרבית הנטל). זה מצב המזמין פורענות והתנגשות בלתי פוסקת ואם להוסיף לתבשיל הזה את הפוליטיקה, הנה התוצאה לפניכם: מדינה שסועה ומפולגת המסתתרת מאחורי גלימה דמוקרטית מוכתמת ובה אבד אמון הציבור לא רק בזרועות השלטון, המשפט והאכיפה אלא אפילו בתקשורת שהרוויחה ביושר את הבוז וחוסר האמון שרוחש לה הציבור. זאת התמונה המשתקפת מפניה של ישראל כבר שנים ארוכות אבל עכשיו, נוכח הבחירות הקרבות, ראוי גם ראוי להסביר מדוע חייבים להחרים את הבחירות ומה החלופה אליה מוביל הצעד הזה.

למעשה יש סיבות למכביר להחרים את הבחירות לכנסת אבל בחרנו כאן להתרכז רק ב-10 העיקריות:

* כולם משקרים כל הזמן - מאז מערכת הבחירות האחרונה היינו עדים למצעד בלתי פוסק של חברי כנסת שקרנים המשקרים במצח נחושה ואולי אפילו מאמינים בשקרים של עצמם. תרבות השקר של חברי הכנסת אינה חדשה, רק שלאחרונה קיבלה סוג של הכרה בזכות קיומה כחלק מהאופן בו אפשר לנהל מדינה ואו אופוזיציה. לשקרים הללו היה כמובן מחיר יקר שבא לידי ביטוי באי עמידה בהבטחות לבוחרים ובעיקר באבדן אמון הציבור בפוליטיקאים ובכלל זה למי שהצהיר למשל שאינו רוצה להיות נשיא-המדינה וכעת הצהיר שהוא מתכוון להיות הנשיא הבא... חברי-הכנסת נעזרים להפצת השקרים שלהם ביחצ"נים בשכר אבל בעיקר באנשי תקשורת מגויסים המשרתים אותם תחת אצטלה שקרית של 'עיתונות חופשית' והם שותפים מלאים להנחלת תרבות השקר בפוליטיקה.

בשורה התחתונה: מאחר שכולם שקרנים ועושים זאת קבל עם ועולם, אין להאמין באיש מחברי הכנסת והפוליטיקאים ודי בכך כדי לסלק אותם אחת ולתמיד מבית המחוקקים.

* שחיתות שלטונית - לא מדובר בחשדות וכתבי האישום נגד ראש-הממשלה משום שאלה יתבררו בסופו של דבר רק בבתי-המשפט ולא בתקשורת או בהפגנות רחוב. הכוונה לשחיתות שלטונית שבאה לידי ביטוי (אגב, מאז ימי מפא"י ובן-גוריון) בהענקת תפקידים (בכירים), 'גובים' עטירי ממון ומנגנון, עמדות כוח ושררה למקורבים (ע"ע אריה דרעי שדאג לאחיו לג'וב דווקא במסגרת ציונית...). במקביל מוכרת התופעה של 'קבלני קולות' כאשר מי שמצליח לקושש מספר רב של בוחרים נהנה מיד מאתנן פוליטי ו/או כלכלי וכך הפכה המדינה לתעשייה משגשגת של יצור תפקידים ומקורות הכנסה על חשבון הציבור. אגב התופעה הזאת חדרה כבר מזמן לשלטון-המקומי הנתון כל העת תחת חשדות כבדים של שוחד וטובות הנאה ובמידה לא מבוטלת גם במערכת המשפט שם 'חבר מביא חבר'... שחיתות שלטונית אינה נמדדת רק על-פי סרגל פלילי אלא דווקא בהתנהלות לא מוסרית ולא ערכית, מה שמאפיין את מרבית 'נבחרי הציבור' בעיקר בהפצת שקרים, חצאי אמיתות ופוליטיקה שאין מאחורי הבטחותיה ולא כלום. אכן כל אלה יחד הם בבחינת שחיתות שלטונית גם ללא צורך בכתבי אישום.

בשורה התחתונה: שחיתות שלטונית היא מחלה ממארת בקרב העסקנות והפוליטיקה הישראלית ולכן הגיעה העת לחסל אותה באמצעות גדיעת זרועות התמנון שלה וסילוקה מעמדת מקבלי ההחלטות..

* מות האידיאולוגיה - פעם ולא כל-כך מזמן, התמודדו המפלגות בארץ למערכות הבחירות על בסיס אידיאולוגי. מי שבחר במפלגות השמאל, המרכז או הימין, ידע פחות או יותר מה יקבל , איזה מצע מסמלת כל מפלגה ואז גם נוצרה זהות בין ראשיה וחבריה לבין ההצהרות המחייבות שלה.

מאז עברו ימי-התום והאידיאולוגיה היחידה שנותרה לפליטה היא 'אידיאולוגיית הכסא' שהפירוש המעשי שלה פשוט בתכלית: אפשר וצריך לעשות הכל במטרה לזכות בכיסא בכנסת ואחר-כך להחזיק בו בכל מחיר. כל השאר אינו אלא גיבוב ססמאות עקרות וממילא לא מחויבות ולכן חסל סדר האמונה ב'מצעים אידיאולוגים', אגב עניין זה מתכתב יפה עם תרבות השקר שכה נפוצה. מתברר כי קל מאוד להחליף אידיאולוגיה כאשר ממילא אין המצהיר עליה רואה עצמו מחויב לה וכך יכולים חברי-כנסת להחליף 'מצעים' וסמלים כאילו מדובר במצעי המיטה שלהם. ראוי גם לזכור כי מעטים בלבד מאמינים להצהרות ולהתחייבויות של חברי-הכנסת, בעיקר כשהם מצהירים כי פועלם נעשה רק 'לטובת המדינה' מה שהופך את 'האידיאולוגיה' שלהם לבדיחה גרועה.

בשורה התחתונה: אין שום חשיבות להצהרות הנבובות בדבר אידיאולוגיה של חברי-כנסת למעט כמובן האחיזה שלהם בקרנות הכיסא וכאשר מי מהם מצהיר כאמור כי הוא 'פועל רק לטובת המדינה' פשוט אסור להאמין לו!.

* מחליפים מפלגות ורשימות - גם התופעה הזאת מדגישה ומעמיקה את חוסר האמון בחברי כנסת ו'נבחרי הציבור' משום שבאופן הפשוט ביותר מדובר בבגידה פוליטית ואידיאולוגית כאשר חברי-כנסת מחליפים מפלגות, זהויות ורשימות כמו גרביים.

כאשר פוליטיקאי מתמודד על מקום בכנסת וחובר לשם כך למפלגה מסוימת, הוא אמור לקחת בחשבון שבוחרי המפלגה מזהים אותו כמי שנאמן לה וגם להם, אבל מקץ מערכת הבחירות הוא נוטש את המפלגה לטובת רשימה אחרת, חובר אליה כ'סיעת יחיד' (וזוכה בהרבה כסף למימון בחירתו), מתברר כמובן כי החליף לא רק זהות פוליטית אלא גם את עורו. בשפה פשוטה מדובר בתרמית המתכתבת גם היא היטב עם תרבות השקר (ע"ע למשל ח"כ לוי אבוקסיס, או אריק שרון ורבים נוספים..). לשקר ולבגידה הפוליטית הזאת אמורים היו להיות מחירים כבדים, אבל בתוך המועדון הסגור של הכנסת, מסתבר כי הכל מותר ואין איש נדרש לדין וחשבון על מעבר בין רשימות או שינוי של 180 מעלות בגישה או הבטחה ומדיניות, כי הנייר סובל הכל ולבוחרים יש זיכרון קצר.

בשורה התחתונה: מאחר שאסור להאמין להצהרות הנאמנות של חברי הכנסת למפלגותיהם, ראוי שכלל לא יתקיימו בעתיד וכפי שנוכיח כאן בהמשך, די יהא ב-2 מפלגות שגם הן נתונות תחת פיקוח נשיאותי.

* חכ"ים נגד המדינה - בישראל יש תופעה כמעט חסרת תקדים בעולם כאשר בבית המחוקקים שלה מכהנים חברי-כנסת המתנגדים לקיום המדינה!. מדובר כמובן בחלק גדול של האוכלוסייה הערבית בישראל שאינם מסתירים את דעתם נגד המשך קיומה של המדינה ואף תומכים במוצהר במי שמבקש להשמיד אותה. למרות שינויים קלים שהתרחשו בקרב המגזר הערבי, עדיין מדובר במנהיגות קיצונית שלא רוצה לחיות תחת שלטון ישראלי ולמרבה ההפתעה ממשיכה להתנהל בכנסת (ע"ע רשימת רע"ם) כאילו מדובר בשלטון זר.

לצד חברי הכנסת הערבים יש את עמיתיהם החרדים שחלקם כלל לא מכיר במדינת ישראל וחוקיה, מתנהל בהתאם לקביעת הרבנים והמנהיגים הרוחניים, אבל באותה העת סוחט עד תום את הקופה הציבורית, לא נושא בנטל מסים או שירות צבאי-לאומי ולמעשה מוכיח כי מדובר בחברי-כנסת הנאמנים לבוחריהם אבל לא למדינה המפרנסת אותם. לא מדובר ב'סוס טרויאני' או ב'גיס חמישי' הפועלים בדרך-כלל בסתר, אלא בשני זרמים גלויים בחברה הישראלית שהוענקה להם במה ציבורית בזכות 'קדושת חופש הביטוי' להביע סלידה והתנגדות למדינת ישראל וחוקיה ועוד לדרוש לקבל הטבות ו'תיקונים' על בסיס 'שוויון דמוקרטי' כשכל הבדיחה הזאת זוכה לגבוי של שאר חברי-הכנסת וחלק מהתקשורת.

בשורה התחתונה- הגיעה ההזדמנות הנפלאה לרפא את הפצע המדמם הזה ולסלק את נציגי שני המגזרים האנטי-ישראלים מהכנסת.

* מקום עבודה נפלא - הכנסת בישראל היא אחד ממקומות העבודה הטובים הנוחים והמשתלמים במדינה. מעבר לתנאי השכר המשופרים של חברי הכנסת, הם גם סידרו לעצמם מנגנון משומן המאפשר להם לקבוע לעצמם את גובה השכר והצמדתו לסולמות הגבוהים במשק באופן אוטומטי כך שלאיש מהם אין מה לדאוג בקשר לחשבון הבנק שלו והכל כמובן על חשבון הציבור האדיש. יתר על כן, חבר-כנסת לא חייב בשעות עבודה כמקובל בכל מקום עבודה, אין לו 'שעון נוכחות' ולמעשה הוא יכול להתרווח במשך קדנציה ארוכה או קצרה על כורסתו המרופדת מבלי לעשות דבר וללא צורך לדווח לאיש על מעשיו או בטלנותו. פרט להימצאות אקראית בוועדות שונות לא חלות עליו מחויבות כלשהן והוא יכול להנות מכל העולמות תוך התעלמות מוחלטת מהמשתמע מהמושג המקובל 'עבודה'.

יתר על כן, חברי הכנסת נהנים לא רק מפנסיה דשנה אלא גם מתוספות מטורפות שחלקן לקוח מעולמות הקולנוע, כמו למשל הזכות לקבלת תקציב מיוחד 'לשמירה על קשר עם הציבור', במסגרתו יכול חבר-הכנסת גם ללמוד סינית...במידה רבה מדובר בהעסקה בתנאים מועדפים של 120 שכירי-חרב, שאינם חייבים עבודה ותפוקה אלא לעצמם.

בשורה התחתונה: הכנסת הפכה להיות גם מפלט לבטלנים ומספקת להם על חשבון הציבור פינוקים ותנאי עבודה נפלאים, אף שאינם ראויים לכל אלה והגיע הזמן לחסל סופית את מדגרת הנצלנים והעצלנים הזאת ולהכתיב תנאי עבודה חדשים ומחייבים לחברים.

* פוליטיזציה מיותרת - חברי הכנסת למדו מהר מאוד כיצד לנצל את מעמדם המיוחד במטרה לעשות שימוש פוליטי כמעט בכל עניין ודבר ובכלל זה בנושאים ותחומים שעד לא מכבר היו בבחינת 'טאבו' בחברה הישראלית בכלל ובמחוזות הפוליטיים בפרט.

כאשר עושים שימוש פוליטי בנושאים ביטחוניים (ע"ע צוללות ומטוסי חמקן או תקיפות כאלה ואחרות) במטרה לקושש כותרות ואולי גם קולות תמיכה של מצביעים בעתיד, מדובר בפגיעה בביטחון המדינה ואילו עשו זאת אנשים מנועי-חסינות, מן הסתם היו עומדים לדין.

הניצול הציני הזה של מעמד חברי-הכנסת לעשיית הון-פוליטי באמצעות פוליטיזציה מיותרת, מתווסף להתנהלות הכללית שלהם, שדוגלת כאמור בהצגת 'עוצם כוחי' נוכח עיניו הסומות של הציבור האדיש.

בשורה התחתונה: יש למנוע אפשרות חוקית מעשיית מטעמים פוליטיים על-ידי חברי-הכנסת בשורה ארוכה של נושאים והדרך לשם עוברת בסילוקם מהבית ובשינוי שיטת הממשל בישראל.

* חסינות- חברי הכנסת המציאו לעצמם 'פטנט' נהדר שמגן עליהם מכל צרה והמדובר כמובן בחסינות. זהו אמצעי בדוק להימלט באמצעותו כמעט מכל דין, תביעה ואולי אף הרשעה משום שחברי-הכנסת מגנים על עצמם ועל חבריהם באמצעות החסינות וכך שומרים המכובדים לא רק על חבריהם אלא גם על המוסד כולו.

עצם העובדה שלהסרת החסינות של חבר-כנסת נדרש רוב מיוחד, מעידה על כך שחברי הכנסת דאגו היטב לאינטרס שלהם למען לא יחשפו בקלונם ברבים ותהא להם הגנה מספקת מבית. כך למשל הם מוגנים הודות לחסינות מפני תביעה פלילית, מעצרים, חיפוש, האזנת סתר, קובלנה פלילית ועוד, כל עוד החסינות לא הוסרה ומגינה עליהם, בניגוד מוחלט למעמדו של כל אזרח אחר.

בשורה התחתונה: נכון שהחסינות אינה רק המצאה ישראלית ונהוגה בעוד פרלמנטים בעולם, אלא שבישראל נעשה בה שימוש רחב מידי מה עוד שהיא מתחברת היטב לכל שאר המרכיבים של התנהלות חברי הכנסת, מה שמוביל בהכרח לשינוי מבני וחוקי של המוסד הזה לאחר פיזור וגירוש חבריו.

* רשימות לא דמוקרטיות- מדינת ישראל הוקמה והוכרזה כאילו מדובר במדינה דמוקרטית כנהוג בעולם הנכרי. הקמת בית-המחוקקים והפרדת הרשויות רמזו על הדרך בה מתכוונת המדינה היהודית ללכת, אלא שמאז הקמתה השתבשה הדרך הזאת לחלוטין עד כדי כך שמנוצות הדמוקרטיה נותרו רק כרבולות מרוטות בלבד.

הסימן המובהק לכך נמצא ברשימות המתמודדות על מקומן בכנסת. פעם היו כאן 'וועדות מסדרות' שקבוצת פעילים מצומצמת קבעה את זהותן ואף דאגה לדרג את המועמדים, אחר-כך עבר התהליך הזה ל'פריימריז' שנוהלו על-ידי 'קבלני קולות', 'לוביסטים' ובעלי-הון ושררה, עד שהגיעו מרבית המפלגות למסקנה כי 'המשחק הדמוקרטי' עבר זמנו ובטל קורבנו ומאז הוקמו רשימות ומפלגות שרק העומד בראשן קובע למעשה את ההרכב, הדירוג והאופי.

מדובר במפלגות ורשימות מאוד לא דמוקרטיות (מליברמן, עבור בלפיד, החרדים ועוד) שמצפצפות על רצון הבוחרים ומעמידות בפני הציבור עובדות מוגמרות, כאילו מדובר היה בהכרעות דמוקרטיות ואחר-כך מדברות על 'סוף הדמוקרטיה'...

בשורה התחתונה: הגיעה העת לשים קץ לשקר הגלוי הזה ומאחר שפנינו ממילא לשינוי שיטת הבחירות והממשל בישראל וזאת על בסיס 2 מפלגות לכל היותר, כבר לא תהא חשיבות לאופן בו יחליטו הרשימות מי מועמד לבית-הנבחרים החדש ובלבד שאלה המכהנים בו היום כבר לא יהיו שם.

* שלטון בית-המשפט וקריסת מערכות השלטון - מאז 'המהפכה החוקתית' שהנהיג כאן השופט אהרון ברק בשנת 1992, נראה כאילו התהפכו היוצרות במדינה שדגלה מיום הקמתה לא רק בהפרדת הרשויות אלא בכך שבית-המשפט העליון יוגבל בסמכויותיו וכי הגורם הבלעדי לחוקק חוקים היא הכנסת.

אלא שמאז תקופת אהרון ברק חל שינוי מהותי בסדר-היום המשפטי-ציבורי-ערכי ומי שמנהל מאז את המדינה הוא למעשה בית-המשפט העליון ובמרבית המקרים בשבתו כבג"צ הקובע מסמרות מעל הכנסת.

לא זו בלבד שנקבע באותה 'מהפכה' כי 'הכל שפיט' אלא שבגלל חולשתה ורפיסות כוחה של הכנסת החל בית-המשפט העליון להתערב ביותר ויותר תחומים ונושאים בהם מעולם לא התערב קודם לכן וכך נוצר מצב בו הפך בית-המחוקקים מיותר משום שבית-המשפט העליון המשיך לכפות עליו את דעותיו.

המצב הלא-נורמלי והמאוד לא-דמוקרטי הזה גרם נזק כפול: אבדן אמון הציבור במערכת המשפט עד כדי 'סכנה לדמוקרטיה' בפי מהללי ומשבחי בית-המשפט העליון בהתאם להחלטותיו ובמקביל זלזול מופגן ומוצדק בחברי-הכנסת הנרפים שלא מצאו את הדרך להגן על בית-המחוקקים מפני תאוות החקיקה(לא-לו!) של בית-המשפט העליון.

בתוך כך יש לעמוד על קריסת מרבית זרועות השלטון בישראל, בעיקר בעידן המשבר הבריאותי-כלכלי החמור שנודע כאן מעולם: בגלל המהומה הבלתי נתפסת ששוררת בכנסת ובעיקר בקרב החברים המבקשים לקבל הנחות מגזריות ופוליטיות על רקע הקורונה, התרסקו במקביל כל יתר זרועות השלטון במדינה ואין אף לא משרד ממשלתי בודד המתפקד ועובד כנדרש . אווירת התוהו-ובוהו שוררת בשלטון המרכזי כבר זמן רב והכל על רקע התמוטטות הסדר הישן שנהוג היה בין הכנסת למערכת המשפט.

בשורה התחתונה: מישהו כאן התבלבל ואפשר לבית-המשפט העליון לנהל את המדינה מבלי להקנות לו סמכות לכך ולבזות את הכנסת הרופסת עוד יותר ממעמדה הבזוי גם כך. הפתרון כמובן בהגבלות נוקשות על סמכויות בית-המשפט העליון במשטר הנשיאותי החדש.

החלופה המתבקשת

היא נמצאת ממש מעבר לפינה משום שכבר בקיץ הקרוב אמורה הכנסת לבחור בנשיא המדינה הבא וזאת הזדמנות משמים לבצע את המהלך היחיד שיכול להציל את ישראל מהמשך התרסקותה החברתית-כלכלית-פוליטית.

ואחרי שאמרנו את כל הדברים הללו ועמדנו על מעט מהסיבות להחרמת הבחירות לכנסת, נשאלת כמובן השאלה: מה החלופה? כיצד תראה מדינת-ישראל בלבושה החדש ואחרי שנפטרה מעונשם של 120 חברי-הכנסת? מי ישלוט במדינה הזאת והאם זה אכן 'סוף הדמוקרטיה'.

אם להתחיל להשיב על כך מהסוף, התשובה חיובית! למעלה מ-70 שנה הוכח כי הרכב החברה הישראלית ואופייה אינו מצדיק את המשך משטר המכנה עצמו דמוקרטי ואין מקום להמשיך להרע לאזרחי ישראל באמצעות מנגנון שלטוני שזכה בסוג של 'קדושה' מיותרת.

נוכח התנהלות פני הדברים במיוחד בעת האחרונה, הגיעה העת להתמודד עם המציאות ולהכיר בעובדה שאין המשטר הדמוקרטי המוכר מתאים וראוי לישראל וכי יש צורך דחוף להחליפו במשטר נשיאותי.

ישראל זקוקה כבר מזמן לשידוד מערכות שלטוני, למשטר שיצליח לארגן מחדש את חיי התושבים לטובתם ולמנגנון שלטוני בעל סמכויות רחבות וברורות, שישים קץ לתוהו ובוהו השורר כאן כבר שנים כה רבות. האפשרויות לכך לא מעטות אבל נראה כי אפשר וצריך לבחור בטובה ובנגישה ביותר להצלת המדינה והיא כאמור מתכתבת היטב עם בחירתו של נשיא המדינה הבא בקיץ הקרוב.

קווי המתאר לחלופה השלטונית הנדרשת פשוטים למדי:

* בחירת נשיא המדינה על-ידי התושבים לתקופה מוגדרת של 5 שנים.

* הענקת סמכויות שלטון מעשיות וכמעט לא מוגבלות לנשיא הנבחר בכל תחומי החיים במדינה.

* הגדרה מחדש של מעמד בית-המשפט העליון מול בית-המחוקקים תחת שליטת הנשיא הנבחר.

* מנגנון פיקוח ואכיפה בעל סמכויות ביצוע להשלטת חוק וסדר בכל המגזרים.

* קביעת הרכב חדש ל'בית-הנבחרים' ובו 2 מפלגות בלבד: ליהודים ולמיעוטים ובהם 70 נבחרי ציבור, כאשר זכות ההכרעה בכל נושא נתונה לנשיא הנבחר.

* ניסוח מחודש של מרבית החוקים במדינה ובסופו של תהליך קביעת חוקה בכפוף לאישור הנשיא.

* הגנה על עובדים ועל זכויותיהם ובלבד שלא ישביתו את המדינה.

* על כל שרי הממשלה להיות אנשי מקצוע מוכחים בתחום אחריותם כתנאי למינויים.

* על מחצית שרי הממשלה וחברי בית-המחוקקים להיות נשים.

רשימת מרכיבי החלופה השלטונית עוד ארוכה, אבל נראה כי התמצית הזאת מבהירה את הכיוון אליו צריכה ישראל לחתור ולהגיע: שלטון מרכזי-ריכוזי שישים קץ למנגנון ההרס-העצמי שמשתולל כאן כבר כ-70 שנה וקורא לעצמו דמוקרטיה.

העניין הוא שאת כל המהלך הזה צריכים לבצע אותם חברי-כנסת המכהנים בינתיים ולכן צריך ליצור סוג של מאסה ציבורית קריטית כדי להביא אותם לכלל מעשה וזאת ניתן להשיג קודם כל באמצעות החרמת הבחירות הקרובות לכנסת, צעד שיבהיר לח"כים כי פני ישראל לשינוי שלטוני וכי עבר זמנם.

יכול להיות שגם הפעם לא יהיו די אנשים להצטרף לקריאה הזאת (כמו בשלוש הפעמים הקודמות) אבל אנחנו מאמינים כי יש להמשיך לדגול בקו הזה עד שתיווצר אותה מאסה ציבורית לסגירת שערי הכנסת ולפתיחתם מחדש תחת שלטון נשיאותי נבחר.

מי שעדיין מאמין כי מדינת ישראל חפצה חיים וגם ראויה להם, מוטב לו להיפרד מהגדרות ומושגים שכפו על ישראל התנהלות זרה, כאשר קידשה את הדמוקרטיה שכבר מזמן פשטה כאן את עורה. הגיעה העת להציל את החברה הישראלית מעצמה ומ'נבחריה' המזיקים ולכונן משטר נשיאותי חדש.

מי שבוחר להתייחס לדברים הללו כאל הזיה או בדיחה גרועה , מוזמן להתענג על בחירתו ולהמשיך להתפלש בביצה הטובענית של מדינת ישראל, רק שיאלץ מן הסתם לאכול את כובעו בעוד זמן לא רב נוכח השינוי שיתחולל כאן.

הערה: בשבוע הבא נציג כאן בלי נדר את סמכויותיו ומעמדו של הנשיא הנבחר להשלמת התמונה.

לדגל הזה יש סיכוי לשרוד כדגל המדינה רק אם יהיה בישראל משטר נשיאותי