המהומות הגדולות שהקיפו את המדינה בעקבות הריגתו של הצעיר סלומון טקה ז"ל, מבני העדה האתיופית, לא התחוללו רק בשל האירוע החריג בו ירה בו שוטר אלא, היו המשך ישיר לתופעה שמרבית הציבור הישראלי מסרב להודות בה.
צריך להתייחס למחאה האלימה של יוצאי העדה האתיופית, כאל המשך ישיר של מאורעות שכבר התרחשו בישראל על רקע גזעני מוחצן והללו עוברים כחוט-השני בדברי ימי הארץ הזאת מאז הקמתה.
נתחיל אולי בכך כי האבות-המייסדים של המדינה, אשכנזים שהגיעו לכאן מאירופה, ממש לא שמחו בלשון-המעטה לקלוט עולים מארצות-ערב וכאשר הגיעו הללו ארצה, פוזרו לכל עבר במה שהפכו לימים להיות עיירות-ספר.
קדמה לכך גזענות מוצהרת שהפגינו איכרים אשכנזים לעולים שבאו מתימן ומי שמבקש ללמוד על כך מקרוב מוזמן להיכנס לתולדות זיכרון-יעקב, רחובות והמושבה כינרת, משהו שהיה לכתם שחור ובלתי מחיק בתולדות הציונות.
אחרי ההתעמרות הגזענית בעולי-תימן הגיע כאמור תורם של עולים מצפון-אפריקה ומדינות ערב אחרות לשלם את מחיר הגזענות הישראלית-אשכנזית ואחד האירועים המכוננים בסיפור הזה ואשר הניח את היסודות גם למה שהתרחש השבוע מול עולי אתיופיה, התרחש בחיפה.
בשכונת 'וואדי סאליב' בעיר-הכרמל, התגוררו עולים מצפון-אפריקה בבתים שנטשו הערבים שברחו מהארץ. מצבם של תושבים אלה היה בכי רע מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית והם נחשבו בעיני הממסד האשכנזי 'שקופים' או ליתר דיוק סרח-עודף שראוי להתעלם ממצוקותיו.
ב-9 ביולי 1959 הגיעה המשטרה ל'וואדי סאליב' במטרה לעצור את הסבל עקיבא-יעקב אלקריף שנקלע למריבה עם אחד משכניו בקפה 'רוזיליו' בשכונה. התפתח עימות בינו לבין השוטרים עד שאחד מהם ירה באלקריף וגרם לפציעה חמורה ברגלו (נשמע מוכר?) מה שגרם לו להישאר כל חייו על כיסא גלגלים, מבלי שהמדינה תפצה אותו.
הירי בעקיבא-יעקב אלקריף הצית את האש ב'וואדי סאליב' וגרר אחריו מהומות קשות כאשר התושבים יצאו להפגנות סוערות ואלימות, על רקע עדתי מובהק, נגד הממסד ונגד מפלגת 'מפא"י' השלטת. המהומות הגיעו גם לשכונות 'הדר' ו-'הכרמל', במהלכן חיבלו המפגינים ברכוש ציבורי, הפכו את המועדונים של ההסתדרות ושל 'מפאי' והתעמתו עם המשטרה. בעקבות כך הושבתה העיר חיפה כולה למשך יומיים והארץ כולה זועזעה נוכח ההתפרצות האלימה.
הממסד האשים את מנחם בגין בליבוי המהומות והוקמה וועדת-חקירה בראשות השופט עציוני שקבע כי 'המשטרה נהגה באיפוק'. בסופו של דבר החליטה הממשלה לפנות את 'וואדי סאליב' מיושביו ומרבית התושבים קיבלו פתרונות דיור מתקבלים על הדעת ברחבי חיפה והקריות.
אלא ש'מהומות וואדי סאליב' הניחו את היסודות למה שהתרחש בתחילת שנות ה-70 כאשר קמה תנועת-המחאה של 'הפנתרים השחורים' בירושלים. חברי התנועה החליטו למחות כנגד האפליה והקיפוח של בני עדות-המזרח בכל תחומי החיים בישראל והחלו בסדרה של הפגנות ומחאות תוך כדי עימות עם המשטרה (גם זה נשמע מוכר?). 'הפנתרים השחורים' נאבקו בממסד האשכנזי שהתייחס אליהם בהתנשאות ובגזענות ולמעשה הניחו את המסד ל'מהפך' הגדול שהתחולל בשנת 1973 כאשר עלה 'הליכוד' לשלטון.
הנה כי כן, כחוט-השני עוברים האירועים מאז עליית התימנים לארץ בשנת תרע"ב, עבור ב'וואדי סאליב' ואחר-כך ב'פנתרים השחורים' ועד למחאה השנייה של יוצאי אתיופיה נוכח האפליה הגזענית כלפיהם והירי חסר ההצדקה בסלומון טקה המנוח.
לא מדובר במקרים בודדים המתפרסים על פני 70 שנה אלא על ביטוי מוחצן של אוכלוסיות בעלות צבע-עור כהה שנחשבות בקרב רבים עד היום הזה נחותות ואשר משמשות גם מקור לגינויים גזעניים, לאפליה גלויה ולהתעמרות גזענית רק בגלל מוצאם.
ועוד לא אמרנו דבר על הממסד-הדתי, על רבנים ומעצבי דעת-קהל בקרב אוכלוסיה דתית, שסירבו מאז ומתמיד להכיר ביהדותם של העולים מאתיופיה, סירבו להכיר בהם כיהודים כשרים, לא אפשרו לקבל מהם תרומות-דם והתייחסו אליהם כאילו היו נכרים ו'כושים' לכל דבר.
הכתם הגזעני רובץ על מדינת-ישראל עוד מטרום הקמתה ומה שהתרחש השבוע נוכח מחאת יוצאי אתיופיה מוכיח למצער, כי הגזענות הישראלית נמצאת כאן ללא שינוי ובכוונתה להישאר!
Comments