מרבית בני-האדם מחזיקים בבעלות על קניין-מוחשי, בין שמדובר בבית, מכונית, ציורים או אפילו כסף מזומן. בכל המקרים הללו מדובר בסוגים שונים של רכוש שזוכה להגנה מוחשית, או באמצעות גדר או חומה או על-ידי מצלמות אבטחה וגם באמצעות הגנה המעוגנת בחוקי-המדינה, כמו למשל רישום מקרקעין בטאבו. לקניין-מוחשי יתרונות רבים נוספים משום שהוא נמצא בדרך-כלל תחת השגחת הבעלים שלו, ניתן לטפל בו ואף לסחור בו והוא כמעט תמיד גם נגיש ומצוי בהישג-יד.
אבל מה קורה כאשר יש לאדם קניין-רוחני? איך אפשר, אם בכלל, להגן עליו מפני גזלה או שימוש לא-חוקי לרעה, במיוחד בעידן האינטרנט חסר הגבולות? האם ניתן להגביל שימוש לא מורשה בקניין-רוחני ומעבר לכך, האם יש הצדקה מוסרית-חברתית, למנוע שימוש בקניין-רוחני שהופך להיות נחלת הכלל כאשר הוא שוכן בפלטפורמה וירטואלית?
לפני שננסה להתמודד עם השאלות האלה, כדאי אולי להגדיר קודם מהו 'קניין רוחני'?
ככלל מדובר במונח משפטי (באנגלית: Intellectual Property) לזכויות בטובין ובמשאבים שאינם מוחשיים ואשר נוצרו בידי בני-אדם (נתעלם לרגע מן המשמעות הנגזרת מהפער שבין 'רוחני' בעברית לבין 'אינטלקטואלי' באנגלית...) כמו למשל מוזיקה, סרטים, ספרים, יצירות אמנות, ציורים, המצאות תכנות-מחשב, סמלים או מילים שמזהים מוצר-מסחרי, עיצובים של מוצרים ועוד כיוצא באלה. המונח 'קניין רוחני' מאגד זכויות שונות כגון זכויות-יוצרים, פטנטים, סימני-מסחר ועוד וקיימים הסדרים משפטיים מפורטים הקובעים את תנאי ההגנה של המושגים הרוחניים בכל אחד מענפי הקניין-הרוחני, את הבעלות עליהם, את היקף הזכויות כמו גם את החריגים, הסעדים השונים וצורות האכיפה.
קניין-רוחני נחשב לאחד התחומים החשובים בצמיחתן הכלכלית של מדינות ועובר תהליכים מואצים של גלובליזציה, בעודו מושפע מאוד משינויים טכנולוגים.
התחזקות ההגנה על הקניין-הרוחני שנויה במחלוקת קשה ומעוררת ביקורת ציבורית נוקבת (כפי שנראה בהמשך) כמו למשל בכל הקשור לשיתוף קבצים באינטרנט.
ההבדל המשמעותי בין הגנה על קניין-מוחשי (כמו למשל מטלטלין) לבין הגנה על קניין-רוחני נעוץ במהות המשאב הרוחני:
* מדובר במשאבים שהם יציר האדם להבדיל למשל ממקרקעין אבל בדומה לחלק מהמטלטלין.
*במשאבים רוחניים אין מגבלה פיזית של שימוש בו זמני שלהם (ביצירה מוזיקלית למשל רבים יכולים להשתמש בה בו זמנית).
* קשה יותר לגדר משאב-רוחני להבדיל למשל ממקרקעין, אותם ניתן להקיף בחומה או גדר. קשה להגביל גישה לא רצויה למשאב-הרוחני ולכן גם קשה יותר למנוע את השימוש ביצירה ממי שאינו מסכים להישמע להוראות היוצר או הממציא ועל כן, בהעדר מגבלה פיזית, מתערב המשפט ויוצר הגנה באמצעות 'גדר משפטית'.
קניין רוחני במשפט העברי
המשפט העברי התייחס לנושא הקניין-הרוחני אלפי שנים טרם עלה לסדר-היום הציבורי בעולם המערבי. כך למשל נמצאו תשובות של הרמ"א (1530-1572, גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16) שבא להגן על זכויותיו של מהר"ם פדואה (1473-1565) שהשתתף בהדפסת ספר 'משנה לתורה' להרמב"ם ולאסור קניית מהדורה מתחרה של הספר. הוא הסיק מהסוגיה כי 'אסור לאדם להיכנס לאמנות חברו' אם יגרום לו פגיעה וודאית. מכאן סבר הרמ"א כי אסור להתחרות במו"ל ולהדפיס את אותו הספר שהלה מתפרנס מהפצתו.
ר' מרדכי בנעט ( 1753-1829 אב בית-דין ורב במורביה) דחה את שיטת הרמ"א ועמד על נקודות התורפה שלה בניסיון ליישם הסגת-גבול בהקשר של זכויות-יוצרים ולפיכך מתירים לדעתו דיני הסגת-גבול לאומן הראשון להגביל רק את זכותו של אומן אחר בן עיר אחרת הרוצה לפלוש לעירו ולעסוק בה באותו תחום עיסוק. ר' בנעט עמד על כך שאין לאומן שום זכות להגביל את תחום עיסוקו של אומן אחר השוכן בעיר אחרת ואילו חכמים אחרים הציעו לדון בזכויות-יוצרים על-פי עקרונות חיוב-הנאה: להלכה, זה נהנה וזה לא חסר, פטור ואילו זה נהנה וזה חסר, חייב, כלומר: אם אדם נהנה מרכוש חברו חייב לשלם לו רק אם חברו נחסר והפסיד.
הרמב"ם נתן דעתו בעניין כאשר קבע כי " השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן" (נזיקין במשנה-תורה להרמב"ם, הלכות גזלה, לג' טו') וכן "...או כשירד לתוך שדהו (של חברו) ואכל פירותיה וכל היוצא בזה הוא גוזל" (שם, כח',ג').
מסגרת אחרת שהוצעה הייתה 'מנהג האומנים'. בין האחרונים שהתייחסו לזכותו של המו"ל שלא יעתיקו את הספר שהוציא במשך תקופה מסוימת, כפי שנקבע ב'מנהג האומנים' ( שו"ת דברי-חיים חו"מ ס', נו') כלומר: המדפיסים עצמם הסכימו לכבד זכויותיו של המו"ל ולא להפר אותן . הגמרא (בב"ב ז') היא המקור לתוקף ההלכתי של הסכמה זאת ובמקרים רבים גזרו חכמים חרם על מי שיפגע בזכויות-יוצרים של המדפיס. פרשנים רבים מנסים לעגן את תופעת הקניין-הרוחני בתחומים רבים של ההלכה ומכאן שהמשפט-העברי כבר נתן דעתו על סוגיה זאת, כאמור זמן רב טרם הונח על סדר-היום המערבי.
מאז סוף המאה ה-19 נוצרה שורה של אמנות בינלאומיות שמגוננות על קניין-רוחני ובהן 'אמנת-ברן' משנת 1886 שעסקה בזכויות-יוצרים ו'אמנת פריז' משנת 1883 שעסקה בהסדרת כללים להגנה על הקניין-הרוחני של נתיני המדינות החברות בה ויחסי הגומלין ביניהן. ישראל הצטרפה להסכם זה כבר בשנת 1950. כיום המסגרת הבינלאומית המרכזית בתחום הקניין-הרוחני' היא 'הסכם טריפס' שנחתם בשנת 1994 כחלק מארגון הסחר הבינלאומי ומכיל את 'אמנות ברן ופריז' גם יחד ומרבית מדינות העולם מחויבות להסכם הזה. קיימת גם סדרה של אמנות נוספות ובהן WIPO, ו- EPC.
בסעיף-27 (2) של 'ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות-אדם' נכתב כי : " כל אדם זכאי להגנת האינטרסים המוסריים והחומריים הכרוכים בכל יצירה מדעית, ספרותית או אמנותית שהוא פרי רוחני". הקביעה הזאת באה כמובן על רקע העובדה לפיה קניין-רוחני (המצאה, רעיון, יצירה) לא מוחשי ולא גשמי אלא תוצאה של השקעה אינטלקטואלית או רוחנית ומרגע שיצא מימוש הרעיון או ההמצאה לאוויר העולם, לא יכול הממציא ההוגה לשלוט עליו פיזית ולא ניתן להפעיל עליו חזקה על הידע הגלום בו, אלא אם כן יזכה להגנה בדין.
מתוך הכרה בצורך להגן על זכויות ממציאים, יוצרים ומעצבים ועל מי שמשקיעים בבניית מוניטין למוצריהם ושירותיהם ועל-מנת ליצור תמריץ לפעילותם, נוצרו דיני קניין-רוחני המבטיחים בלעדיות וזכויות ליוצרים.
צריך להדגיש כי למרות כל האמור עד כה, מדובר בבעלות לא אבסולוטית אלא יחסית, הכפופה לסייגים וגם למגבלות של זמן. ההגנות האמורות מתכתבות עם זכויות-יוצרים, זכויות-מבצעים, סימני-מסחר, פטנטים, עיצובים, סודות מסחריים, זכויות פרסום, מוניטין וכינויי-מקור.
'רוב הכסף נמצא בראש שלנו!'
חדשנות ויזמות כרוכים כמובן במאבקים על שמירת קניין-רוחני המהווה כ-70% מערכה של חברה ולכן הפרה או גניבה של קניין-רוחני עלולים לגרום נזק בלתי הפיך לחברה. קניין-רוחני יהיה בעל ערך ממשי רק כאשר בעל הזכות יכול לאכוף אותה באופן אפקטיבי נגד המפרים את זכויותיו.
מתברר לאחרונה כי במדינות ה- OECD הגיע התוצר מקניין-רוחני ל-345 אלף דולר לנפש ומכאן נוצרה האמירה הידועה לפיה " רוב הכסף נמצא בראש שלנו, שם מצויים הרעיונות, ההמצאות, המחקרים והיצירות".
אלא שכל הדברים הללו עברו שינוי מהותי ומשמעותי מאז כבש האינטרנט את העולם. מאחר שמדובר בפלטפורמה פתוחה וללא גבולות, המאפשרת פרסום נגיש לכל אדם בעולם, נוצרה ברבות הזמן סכנה ממשית על כל קניין-רוחני. העולם המערבי נדרש לזמן רב עד שהתעורר והחליט לנסות ליצור חומות-מגן על הקניין-הרוחני באינטרנט וכך נוצר רק בשנת 2007 'חוק זכויות היוצרים באינטרנט' והוא מכיל הגנתו של קניין-רוחני וזכויות-יוצרים ברשת ובדרך זו מוגנים מכוח החוק זכויות שונות הכוללות בין השאר זכויות של היוצרים והמעצבים אתרים ברשת, כמו גם הגנה על 'פונטים', צבעים, וסמלים של תוכן שיווקי, מאמרים וכדומה, המהווים קניין-רוחני של יוצרים ובעליהם ועל-כן העתקה מאתר לאתר על גלי הרשת, מהווה פגיעה אסורה בזכות הקניין-הרוחני של היוצר ו/או הבעלים של האתר!.
בניגוד לדינים אחרים בעולם המשפט, בדיני קניין-רוחני וזכויות יוצרים, ניתן גם לזכות בפיצוי אפילו אם לא הוכח נזק. על-פי סעיף 3-א לפקודת זכויות-היוצרים נקבע כי בנסיבות בהן בוצעה הפרה, אך לא הוכח נזק בצידה לכל הפרה בנפרד, יזכה התובע בפיצוי בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח אך לא יעלה על 20 אש"ח (לכל הפרה).
בעידן האינטרנט בו העתקת יצירות קלה ביותר ובלא הגנת החוק, עלולים בעלי קניין-רוחני למצוא עצמם נגזלים ללא הרף (מה שקורה גם כאשר יש חוק...) שהרי מרגע שמתפרסמת יצירה באינטרנט, קיים קושי טכני מהותי למנוע העתקתה (בניגוד לחוק) ולפיכך ההגנה עליה משתרעת בעיקר בתחומי האכיפה וההרתעה אבל הרבה פחות במניעת הגזלה.
אז מה עושים?
אם וכאשר נדרש בית-המשפט לדון בתביעה על פגיעה בזכויות-יוצרים או גזלה של קניין-רוחני, או אז מועבר נטל ההוכחה לנתבע, שיצטרך להוכיח כי יצירתו היא מקורית וכי לא ביצע הפרה של זכויות-יוצרים.
הסיפור הזה קיבל עוד תפנית מרתקת כאשר בשנת 2005 הוקם ה-'יוטיוב' המשרת מליונים בעולם המשתפים מיליונים אחרים בערוצי מדיה שונים. למרות שהשימוש ב'יוטיוב' חינמי היא מציבה תנאים נוקשים ומחמירים בכל הנוגע להפרת זכויות-יוצרים ומקפידה על אכיפתם. כאשר משתמש מעלה סרטון ל'יוטיוב' הוא נדרש לאשר את תנאי השימוש הקובעים מחד-גיסא, כי הוא מאשר צפייה חופשית בכל הסרטונים שהוא מעלה אולם מאידך-גיסא, מתחייב שלא להפר זכויות-יוצרים. הפרה זאת יכולה להתרחש או על-ידי העלאת סרטון המכיל יצירה שאינה של מי שמעלה את הסרטון, או באמצעות העתקת יצירה שאינה שלו מה'יוטיוב'.
השימוש החופשי ב'יוטיוב' כולל העלאת סרטונים המכילים יצירה מקורית של בעליה בחינם וכן צפייה חופשית בסרטונים של אחרים, אולם האתר מנגד, צריך לבקש רשות להעלות סרטונים של אחרים, או להעתיקם מה'יוטיוב', שאם לא כן מדובר בהפרת כללי השימוש ב'יוטיוב'.
הביקורת הציבורית הקשה שספג האינטרנט בהקשר זה, נבעה מן העובדה לפיה לדעת מבקריו אין לו כלל סמכות מוסרית וערכית למנוע שימוש כללי בקניין-רוחני שמצא בו את מקומו. החל מרגע שיצירה כלשהי עלתה על הפלטפורמה הציבורית באינטרנט, היא הפכה להיות נחלת הכלל ופסקה מלהיות נחלתו הבלעדית של יוצרה ומכאן סבורים המבקרים, כי מרגע הפרסום ניטלה מהאינטרנט הזכות לדרוש הגנה על אותה יצירה וממילא בטלה זכות הבעלים של היצירה, לבקש הגנה על הקניין-הרוחני שהיה שלו.
זאת המהות של הוויכוח בעניין קניין-רוחני באינטרנט אולם לפי המגמה שכבר עוצבה במהלך השנים ועל-פי הנטייה של בתי-המשפט, עדיין שרירה וקיימת ההגנה על הקניין-הרוחני ברשת, כאילו מדובר היה בהגנה המשפטית-פיזית על קניין-מוחשי.
השורה התחתונה מכל אלה פשוטה: חשוב לדעת שלכל קניין-רוחני יש הגנה משפטית ועל-כן כדאי ומומלץ לעשות בה שימוש, לפני שמפרסמים יצירה, רעיון, מאמר או כל דבר אחר שמקורו במוחו של האדם.
הרשת גדושה הכוונה ועצות למכביר, כיצד להשיג הגנה נאותה ובטוחה (עד כמה שאפשר) על הקניין-הרוחני ועל-כן ראוי לכל אחד למצוא לעצמו את הגדר-המשפטית שתגן על הקניין-הרוחני שלו, לפני שימצא עצמו נגזל.
מקורו של הקניין-הרוחני במוחו של האדם עד שהוא רואה אור בדפוסים מוחשיים שונים
מאוד מעניין ומרתק
אולי תוסיף גם על נושא סימון רישום מסחרי