ט׳ באב- למה לנו?

החל ממוצאי-השבת יתכנסו ויבואו מאות אלפי יהודים שומרי-מצוות לבתי-הכנסיות לקרוא ב'מגילת איכה' ולקבל בצום ובמנהגי אבלות שונים את ט'-באב. במידה רבה מסמל היום הזה סוג של חלוקה ברורה, כאשר משני עברי החיץ החברתי בישראל, מצויות שתי קבוצות שרק השפה העברית משותפת להם וכבר מזמן התקבעה בתודעה הציבורית כאילו 'שייך ט'-באב לדתיים בלבד'. יתר על כן, במקביל למנהגי העדות השונות ולקינות המאפיינות את יום האבל, הוחל במנהג לקיים ט'-באב 'אלטרנטיבי', במהלכו מתכנסים חילוניים לדון במשמעות של 'שנאת חנם' אשר הביאה על-פי המסורת לחורבן בית-המקדש. בדיונים הללו מדברים גבוהה-גבוהה על 'אחדות ישראל' ועל השנאה המפעפעת בקרב מגזרי אוכלוסיה שונים, מתוך מטרה לכבס אולי את המצפון הציבורי ולהזהיר מפני הבאות, אבל כמעט בלי שום קשר ליהדות-המעשית.

צריך אולי להזכיר כי ט'-באב הוא יום-תענית 'מדרבנן' ושיא תקופת האבלות של 'בין המצרים', אותם שלושה שבועות שבין 10 בתמוז לצום ט'-באב והיא החמורה מבין ארבע התעניות הנהוגות על חורבן בית-המקדש. הרעיון המרכזי שעומד מאחורי האבלות הנמשכת כבר אלפיים שנה, הוא להתייחד עם חורבן הבית-הראשון והבית-השני, שחרב בשנת 70 לספירה ושאחריו החלה למעשה הגלות הגדולה מכולן, עד השיבה לארץ-ישראל.

במהלך הדורות נוספו לט'-באב מנהגי אבלות על אסונות נוספים שאירעו לעם-היהודי גם בתקופות מאוחרות יותר כמו למשל גירוש יהודי אנגליה (1290),גירוש צרפת (1306), גירוש ספרד (1492), מלחמת-העולם הראשונה (1914), 'ועידת וואנזה בה נקבע 'הפתרון הסופי' (1941), מלחמת-העולם השנייה (1942) ואפילו 'תכנית ההתנתקות' משנת תשס"ה. כל האירועים הללו התרחשו בחודש מנחם-אב ולמעשה 'תפסו טרמפ' על יום ט'-באב המסורתי.

בהתאם למנהגים השונים בעדות ישראל, נוספו ל'מגילת איכה' קינות על מות חנה ושבעת בניה, הריגת יהודי מגנצא ורמיזא בעת מסעי-הצלב, שרפת התלמוד, פרעות ת"ח-ת"ט ועוד פרעות ואסונות.

יהודים שומרי מצוות נוהגים להקפיד על מנהגי האבלות ביום ט'-באב ומתעלמים לחלוטין מתהיות ושאלות של ישראלים שאינם מבינים כיצד אפשר להתאבל על אירועים שהתרחשו לפני כאלפיים שנה. זאת וגם זאת: על-פי המסורת נבע חורבן בתי-המקדש כתוצאה מ'שנאת-חנם' אבל גם כעונש שהושת על העם בגין השחיתות והחטאים של הכוהנים-הגדולים ומכאן מתחדדת השאלה בדבר נשיאת האחריות בשנת תשע"ט על מעשים שבוצעו בידי מנהיגי העם, רגע לפני החורבן והגלות.

אלא שדווקא השאלות הללו מזמינות התייחסות שונה לט'-באב במדינת-ישראל העצמאית, החזקה והמתקדמת.

להתאבל על ההווה

החברה הישראלית בשנת 2019 גורסת רובה ככולה, כי אין מקום להתנהלות יהודית במדינה דמוקרטית שמרבית תושביה חילוניים. הגישה הזאת יצרה גם 'שני עמים בארץ אחת', כאשר החלק הארי של תושבי ישראל שואף 'להיות ככל העמים', חלקו מחפש לעצמו עתיד באמצעות 'דרכון אירופי' או 'מילקי' זול' בברלין ורואה את ילדיו ונכדיו כחלק בלתי נפרד מן החברה המערבית 'החופשית והמתקדמת'. זה הבסיס לדחיית כל עניין בעל צביון יהודי ומכאן גם הרתיעה מהגדרת ישראל כ'מדינת הלאום-היהודי' (גזענות) או מהטלת הגבלות הלכתיות על הציבור הרחב, על-ידי 'מיעוט חשוך ומפגר' ('כאן לא איראן או ערב-הסעודית').

אלה רק חלק מהטיעונים המושמעים מפי הרוב החילוני בישראל ובהם כמובן ההסתייגות והבוז כלפי יום ט'-באב.

אלא שדווקא בתפר הגס הזה, שבקושי מחבר את שני העמים החיים בישראל, מצויה הסיבה המרכזית למנהגי האבל והקינות של ט'-באב. עם כל הכבוד למסורת-אבות ראוי ט'-באב לציין אבלות על המתרחש כבר כ-70 שנה במדינת-היהודים ולא רק על האסונות הנוראים שפקדו את העם היהודי בעבר הרחוק.

האבל חייב להיות בגין העובדה לפיה הפכה 'הרבנות' לגורם דוחה ומזה ומחלל שם-שמים. כאשר רבנים הופכים את מעמדם קרדום לחפור בו, גובים כספים בניגוד למותר (חופות), מוצאים עצמם בבית-הסוהר בגין קבלת שוחד, עבירות-מין ועבירות חמורות אחרות, כשרבנים-לאומיים מנסים לקבוע את פני החברה מבלי להכיר בסמכות חוק-המדינה והצבא, כשבחוגים רחבים במגזר הדתי-חרדי מתקיימת גזענות גלויה שאינה מאפשרת למשל לתלמידות ממוצא ספרדי ללמוד יחד עם אשכנזיות וכאשר רבנים מטילים ספק ביהדותם של יהודים יוצאי אתיופיה,- אין מנוס אלא להיזכר בהתנהלותם של 'הכוהנים הגדולים' שהביאה בזמנו לחורבן-הבית!.

לפחות בעניין זה נראה כי המנהיגות הדתית על כל זרמיה, לא למדה לקח מן העבר ומעדיפה לצום ולהתענות בט'-באב בגלל חטאי העבר מבלי להביט במראה ולראות את פרצופה האמתי ודי בכך כדי להתאבל בט'-באב.

אבל בכך לא די כי באין מנהיגות רוחנית משמעותית בקרב 'העם הישראלי', אך טבעי הדבר כי הורים יעשו הכל לנתק את ילדיהם ממסורת-האבות, יטפחו בורות עמוקה בקרב דור העתיד בכל הקשור ליהדות ויטיפו לנכדים לבחור בדרך 'דמוקרטית וחופשית' וחלילה לא להתכנס תחת כנפי 'הפיגור' היהודי העתיק ('סבא שלי היה רב'). האבל הנהוג בט'-באב צריך שיהא גם על הנתק הזה ובעיקר על הסכנות הטמונות בהתרחבותו הנמשכת.

הקשר בין מדינת-ישראל לבין יהדות התפוצות התבסס תמיד על ההכרה לפיה ישראל היא 'הבית לכל היהודים' בעולם, אבל במרוצת השנים התרחשו שתי תופעות המאיימות על המשך קיום הקשר הזה: גברה עד מאוד ההתבוללות, בעיקר בקרב יהודי ארה"ב ובמקביל נקטו יותר יהודים (בעיקר בארה"ב) לנקוט עמדה פוליטית שמנוגדת למדיניות של ממשלות ישראל ולא הסתירו את תמיכתם גם בגורמים אנטי-ישראלים. קשה להצביע על האחראים לשתי התופעות הללו, אבל דבר אחד ברור: הניתוק בין יהדות התפוצות לבין מדינת-ישראל, במקביל להתגברות ההתבוללות, הם סיבה מספיק טובה למנהגי אבילות בט' באב.

ואם לא די בכל אלה, הנה סיבה נוספת להנהגת צום, קינות ואבל בט' באב: הפער העצום בין עניים לבין עשירים בישראל, מצבם של הנכים וניצולי-השואה, האטימות כלפי נזקקים שמצליחים לשרוד רק הודות לעמותות של מתנדבים ומצבם המביש של קשישים, שאין ידם משגת לרכוש תרופות, כל אלה מסמלים חברה חולה וחסרת חמלה. ישראל הפכה להיות מי שמקדשת את 'עגל הזהב' של הדולר, הקניין וההתעשרות הקלה ומתעלמת מנחשליה ונזקקיה ועל כך ראוי גם ראוי להתאבל בט-באב.

הנה כי כן יש די והותר סיבות לנהוג אבלות בט' באב ואין להם שום קשר לאסונות שאירעו בעבר לעם-היהודי. העניין הוא שט' באב תשע"ט משמש תמרור אזהרה גדול ומאיר עיניים, שמא חלילה יתרחש כאן חורבן נוסף רק בגלל 'חטאי ההווה'.

את דמעות הקינה והאבל יש לכוון למציאות הקיימת ולא רק לעבר