חיסולים פוליטיים

חיסולו המבורך של הגנרל האירני קאסם סולימאני על-ידי האמריקאים, הצטרף לשורה ארוכה מאוד של חיסולים פוליטיים שהתקיימו בעידן החדש והוכיחו כי מדובר באמצעי בדוק למיגור יריבים מבית ומחוץ כמו גם לניסיונות לשנות מהלכים היסטוריים ואפילו ככלי-נקמה.

רשימת החיסולים הפוליטיים ארוכה מאוד ואף שלא כולם השיגו את מטרתם, מדובר במעשים שבוצעו על-ידי מדינות בצורה גלויה, או בידי מוסדות וארגונים עלומים וגם על-ידי בודדים, מתוך כוונה ורצון להשיג באמצעותם את המטרה המוגדרת מראש. מרבית החיסולים הפוליטיים היו מתוכננים והושקעו בהם מחשבה ומשאבים רבים ורק במקרים נדירים מדובר היה במעשה ספונטני ולא מתוכנן.

חלק מהחיסולים הפוליטיים שנפרט בהמשך, מיוחסים גם לישראל 'על-פי מקורות זרים' אבל לצורך העניין לא פרטנו חיסולים המוניים שבוצעו למשל על-ידי יוסף סטאלין בברית-המועצות לשעבר או מאו טסה-טונג בסין וחיסולים אתניים באפריקה ובמדינות אחרות, אלא התמקדנו רק בחלק מהחיסולים הפוליטיים 'הקלאסיים' שבוצעו במהלך העידן החדש.

נראה כי אחד החיסולים הפוליטיים המשמעותיים ביותר אירע ב-28 ביוני 1914 כאשר פרנץ פרדיננד, שליט הקיסרות האוסטרו-הונגרית, נרצח על-ידי לאומן סרבי בשל שנאה עזה בין שני העמים, על רקע דרישת הסרבים לקחת שטחים מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. באותו יום נסעו פרדיננד ואשתו במכונית, לעברה הושלך רימון-יד שהחטיא את מטרתו אולם הנסיך התעקש להמשיך בנסיעה לבית-החולים, לבקר שם מי שנפצע מרסיסי הרימון וכאשר חלפה מכוניתו על פני בית-קפה, התנפל עליה מתנקש נוסף שהרג ביריות אקדח את פרנץ פרדיננד ואת אשתו.

התוצאה הרת האסון הייתה למעשה פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.

חיים ארלוזרוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נרצח בחוף-הים של תל-אביב ב-16 ביוני 1933 בידי צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי, במה שנחשב כחיסול-הפוליטי הראשון בארץ-ישראל. רוזנבלט זוכה ואילו סטבסקי הורשע בדין ונדון למוות בתלייה, אולם בערעור שהגיש זוכה. תעלומת 'רצח ארלוזרוב' מעולם לא פוענחה עד תום, אף שהחשד לחיסול-הפוליטי רבץ שנים רבות על גורמי הימין בישראל.

הלורד מויין היה הנציב הבריטי הממונה על המזרח-התיכון ונודע כאנטי-ציוני מובהק שמנע כניסת יהודים לארץ-ישראל. ב-5 בנובמבר 1944 ארבו לו שני לוחמי מחתרת אליהו חכים ואליהו בית-הצורי באחד הרחובות בקהיר וירו בו למוות. שני המתנקשים נלכדו והוצאו להורג בתלייה.

הצורר הנאצי אדולף היטלר ניצל מחיסולים שיזמו מתנגדיו, כאשר כבר בשנת 1943 הוטמנה פצצה שלא התפוצצה במטוסו ואילו ב-20 ביולי 1944, הופעל מטען-נפץ ב'בונקר' שלו, אלא שגם אז ניצלו חייו ומתנקשיו ותומכיהם הוצאו להורג.

יוסף דוידסקו, חקלאי תושב זיכרון-יעקב, עבד בשירות 'האינטליג'נס' הבריטי אולם נחשד על-ידי מחתרת לח"י כי גם העביר מידע מודיעיני למעסיקיו, להפליל חברים במחתרות העבריות שלחמו בבריטים. ב-21 באוגוסט 1945 ירו בו למוות בביתו שבזיכרון-יעקב שני מתנקשים, שרק אחרי מלחמת-השחרור נודע כי היו חברי מחתרת לח"י.

הרוזן פולקה ברנדוט, דיפלומט שבדי שבעברו הציל יהודים ממחנות-ריכוז בגרמניה, מונה לשמש מתווך מטעם האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי. בעקבות תכנית לחלוקת הארץ שהגיש למעסיקיו, נרצח ב-17 בספטמבר 1948 בידי מתנקשים ממחתרת לח"י.

מוהנדס קרמשאנד גאנדי, ניהל מאבק לא-אלים נגד המשך השליטה של בריטניה בהודו ושמו יצא לתהילת עולם בעקבות סגנון המאבק שניהל, אולם לא הכל ראו בעין יפה את הצעדים שנקט ובחודש ינואר 1948 נורה גאנדי למוות בידי מתנקשים חברי ארגון הינדואים קנאים.

לברנטי בריה היה מפקד המשטרה החשאית הסובייטית ונודע לשמצה במשך שנים בגלל אכזריותו הרבה ובנאמנותו העיוורת לשלטון, אלא שמזכיר המפלגה הקומוניסטית ניקיטה חורשצ'וב, פחד מפניו שמא יפליל אותו בהאשמות כלשהן והורה להוציא אותו להורג במסגרת חיסול-פוליטי קלאסי מבית-היוצר של סטאלין. לברנטי בריה הכל-יכול חוסל בירי בחודש דצמבר 1953.

ישראל קסטנר היה חבר 'וועד ההצלה של יהודי הונגריה' אולם הואשם בשיתוף-פעולה עם הנאצים, כאשר פרסם העיתונאי מיכאל גרינוולד מאמר על כך. קסטנר תבע את העיתונאי לדין בגין הוצאת דיבה ו'משפט קסטנר' , שעורר סערה גדולה בארץ ובעולם, הסתיים בחודש יוני 1955 בזיכוי העיתונאי גרינוולד. ב-4 במרץ 1957 בעוד הערעור שהגיש קסטנר נשמע בבית-המשפט, התנקשו בו שלושה צעירים בתל-אביב, ירו בו 3 כדורים והרגו אותו. המתנקשים יוסף מנקס, זאב אקשטיין ודן שמר נדונו למאסר עולם.(לימים התברר כי זאב אקשטיין היה סוכן של השב"כ).

לפידל קסטרו שליט קובה, שיחק המזל כאשר ניצל יותר מפעם מניסיון לחיסול פוליטי שישים קץ לחייו ולשלטונו באי הקובני. כך אישר למשל הממשל האמריקני בשנת 1961 להתנקש בחייו של קסטרו אלא שגם ניסיון זה, כמו הבאים אחריו נכשל וקסטרו המשיך לשלוט בקובה עד שיבה טובה ונמנע עוד חיסול פוליטי.

הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי ורעייתו ז'קלין הגיעו לדאלס טקסס ונסעו בלימוזינה פתוחה ב-22 בנובמבר 1963. כאשר חלפו מתחת לאחד הבניינים שבמרכז העיר, נורו לעברם 3 יריות קטלניות שהרגו את הנשיא קנדי ואשר נורו מנשקו של לי הארי אוסוולד, מי שחיסל את הנשיא האמריקני לעיני העולם כולו בשידור-חי. החיסול הפוליטי הזה היה מן הסתם המהדהד ביותר במאה הקודמת וגרר אחריו עשרות תאוריות בדבר קונספירציות שונות ועד היום עדיין לא ברורה האמת שמאחורי רצח הנשיא קנדי. (אגב מדובר גם במשפחה שסבלה מאסונות דומים, כאשר אחיו של קנדי נרצח בשנת 1968 כשהתמודד על הנשיאות ובנו נהרג בשנת 1993 בתאונת מטוס מסתורית).

מרתין לותר קינג, פעיל למען זכויות האפרו-אמריקנים בארה"ב וחתן פרס נובל לשלום, נורה למוות ב-4 באפריל 1968 בעת שעמד על מרפסת במוטל בו שהה. היורה ג'יימס ארל ריי נלכד ונדון ל-99 שנות מאסר.

רוברט ('בובי') קנדי ערך ב-5 ביוני 1968 מסיבת-עיתונאים במלון 'אמבסדור' בלוס-אנג'לס וכאשר כבר עשה דרכו החוצה, התנקש בו סירחאן סירחאן ( בן למשפחה נוצרית-פלסטינית מירושלים) ירה בו 3 כדורים שגרמו למותו, כ-5 שנים לאחר שאחיו ג'ון קנדי חוסל אף הוא. על סירחאן סירחאן נגזר עונש מוות שהומר אחר-כך במאסר-עולם.

במהלך אולימפיאדת-ברלין בשנת 1972 נרצחו 11 ספורטאים ישראלים על-ידי חברי ארגון הטרור 'ספטמבר השחור'. מדינת-ישראל החליטה לבצע חיסולי-נקמה ובין השנים 1972-1975 חוסלו 8 מחבלים-רוצחים כאשר בכל אחד מהם נורו 11 כדורים, סמל וזכר ל-11 הספורטאים הישראלים שנרצחו בברלין.

גאורגי מארקוב היה סופר בולגרי נודע, שלא הסתיר את התנגדותו לשלטון בארצו ולהשפעת ברה"מ על מולדתו ונאלץ עקב כך לשהות בגלות בלונדון. ב-7 בספטמבר 1978 המתין בתחנת אוטובוס בבירה הבריטית כאשר חלף מישהו על פניו ודקר אותו במטרייה חדה. התברר כי מדובר היה במטרייה מורעלת ששמה קץ לחייו, אולם איש כמובן לא נטל את האחריות לחיסול הפוליטי הזה לידיו.

מוחמד אנואר א-סאדאת נשיא מצרים, עמד ב-6 באוקטובר 1981 על במה, בעת שצפה במצעד לציון יום-השנה למלחמת יום-הכיפורים, כאשר חלפו על פניו כוחות הצבא שצעדו בסך. מבין המשאיות שעברו מול הנשיא המצרי, בעודו מכבד את יושביהן בהצדעה, זינקו לעברו מתנקשים מאנשי 'הג'יהד המוסלמי' וירו בו למוות.

'אבו ג'יהאד' או בשמו המלא חליל אל ווזיר, שימש סגנו של יאסר עראפת ומצא מקום מקלט בתוניס אלא ששם השיגו אותו בשנת 1988 ידיהם של לוחמי סיירת מטכ"ל והקומנדו הישראלי וחיסלו אותו. ( אגב לגבי מותו של יאסר ערפאת בשנת 2004 נפוצו שמועות כאילו הורעל על-ידי 'המוסד' הישראלי, דבר שמעולם לא הוכח).

פתחי שקאקי, מייסד ומנהיג 'הג'יהאד האסלמי הפלסטיני' מצא מקלט זמני באי מלטה. בקיץ 1995 עשה דרכו לפגוש את שליט לוב מועמר קדאפי אלא ששני אופנוענים הגיעו למכוניתו וירו בו מקרוב למוות, חיסול שיוחס כמובן ל'מוסד' הישראלי.

יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, עמד ב-4 בנובמבר 1995 על במה למרגלות בניין עיריית ת"א בעת עצרת למען השלום ולקראת סיומה, יריד במדרגות וצעד לעבר המכונית שהמתינה לו, אלא ששם ארב לו יגאל עמיר שירה בו 3 כדורים שגרמו למותו. מאז ועד היום נותרו סביב לחיסול הפוליטי הזה עשרות שאלות שעדיין לא ניתנה עליהן תשובה משכנעת ופרחו עשרות תאוריות של קונספירציה. על יגאל עמיר נגזר עונש של מאסר-עולם ללא אפשרות קבלת חנינה או שחרור מוקדם ו'רצח רבין' הביא למעשה לקריסת 'תכנית השלום' שלו.

יחייא עייש, בכיר ארגון הטרור של חמאס ומי שנודע בכינוי 'המהנדס' חוסל ב-5 בינואר 1996 באמצעות הפעלת טלפון נייד.

רחבעם זאבי ('גנדי') נרצח ב-17 באוקטובר 2001 במלון 'הייאט' בירושלים על-ידי חוליה של מתנקשים מ'החזית הלאומית', כנקמה על הריגת מנכ"ל הארגון אבו עלי מוסטפא חודשיים קודם לכן, באמצעות סיכול ממוקד שבוצע באמצעות מסוקים. הרוצחים של 'גנדי' נלכדו והושתו עליהם מאסרי-עולם.

בין השנים 2001-2004 בוצעו עוד שלושה חיסולים פוליטיים שכולם יוחסו לחיל-האוויר הישראלי: בשנת 2001 חוסל אבו עלי מוסטפא, מפקדה הבכיר של 'החזית העממית', בשנת 2002 חוסל סאלח שחדה, מפקד 'גדודי עז א-דין אל-קסם' ואילו בשנת 2004 חוסלו אחמד יאסין , מנהיג ארגון הטרור של 'החמאס' וסגנו עבד אל-עזיז רנטיסי.

עימאד מורנייה, מי שהיה מספר-2 בארגון 'חיזבאללה' ומי שפיקד על עשרות פיגועים נגד ישראל, חוסל ב-12 בפברואר 2008 בדמשק כאשר מטען נפץ מתוחכם התפוצץ במכוניתו.

סאלח עלי סאלח נבחאן, פעיל מרכזי ב'אלקעידה' בסומליה, מי שהיה אחראי בין השאר לפיגועים במטרות ישראליות ואמריקניות באפריקה, חוסל יחד עם עוד שלושה מאנשיו ב-14 בספטמבר 2009 בירי של צלפי קומנדו אמריקנים.

מחמוד אל-מבחוח, פעיל 'חמאס' בכיר, כבר היה מטרה לחיסולים קודמים שנכשלו עד שב-20 בינואר 2010 שהה בבית-מלון בדובאי, שם הזריקו לו חומר שפגע בשריריו ואחר-כך נחנק למוות באמצעות כרית. גם החיסול הזה יוחס כמובן ל'מוסד' הישראלי.

אוסמה בן-לאדן היה במשך זמן המבוקש מספר-1 בעולם המערבי, מאז פיגועי התופת של 9/11 אולם הצליח איכשהו לחמוק מרודפיו עד אשר הצליחו כוחות קומנדו של ארה"ב לאתר אותו בפקיסטן וביצעו את החיסול הפוליטי המתבקש, בשידור-חי לעיני הנשיא ברק חוסיין אובמה , שצפה במתרחש בבית-הלבן.

פאדי אל-בטאש נשלח על-ידי ארגון 'החמאס' בו היה חבר למלזיה, לסייע שם בפיתוח מלט"ים לטובת ארגון הטרור. בחודש אפריל 2018 עשה דרכו למסגד כאשר הגיחו אליו שני אופנוענים וירו בו למוות, חיסול שגם הוא יוחס ל'מוסד' הישראלי.

חאמד אל-חדרי היה חבר בזרוע הצבאית של 'החמאס' ואחראי על העברת הכספים מאיראן לעזה. ב-5 במאי 2019 חוסל על-ידי חיל-האוויר הישראלי בלב עזה.

ג'מל חאשוקג'י היה עיתונאי סעודי שנודע בביקורת החריפה שמתח על בית-המלוכה הסעודי. ב-18 במאי 2019 נכנס האיש לקונסוליה הסעודית באיסנטבול תורכיה ובדיעבד התברר כי חוסל בתוכה וחלקי גופתו המבותרת פוזרו לכל עבר. החשד נפל על הנסיך הסעודי בן-סלמן אלא שלא נמצאו ראיות לחיזוק החשד והפרשה נותרה לוטה בערפל.

עד כאן הצגנו רשימה חלקית של חיסולים-פוליטיים בולטים שאירעו בעידן החדש וזאת כאמור על רקע החיסול המבורך של הגנרל האירני קאסם סולימני. דברי הימים יודעים לספר על חיסולים-פוליטיים רבים נוספים, אבל נראה כי התקציר שהצגנו מספק הצצה מעניינת לתופעה ובה שני מרכיבים עיקריים: חיסול-פוליטי מתבצע בדרך-כלל בידי מדינה/מוסד/ארגון במטרה לחסל יריב פוליטי/צבאי כאשר לא נמצאה דרך אחרת לעשות זאת וכאמור כשמדובר בפעולה אלימה, שטומנת בחובה גם סיכוי לשנות מהלכים היסטוריים או מדיניים. בקטגוריה הזאת לא נכללים כמובן חיסולים ספונטניים שמבוצעים בידי יחידים בעלי מניעים שונים, אף שגם במקרים כאלה התוצאות זהות.

אבל המרכיב השני במשוואת החיסולים-הפוליטיים נוגע בעצב הרגיש של מי שמעדיפים לדבוק בעקרונות החוק והדמוקרטיה וטוענים כי אין הצדקה חוקית-ערכית-מוסרית לבצע חיסול-פוליטי, גם אם הוא נועד להגן על המדינה. מי שמחזיק בטענה הזאת, מוכן אולי להסכים לביצוע חיסול-פוליטי נגד מי שמוכח כי הנו 'פצצה מתקתקת' המסכנת חיים, אבל בשום פנים ואופן לא נגד אויב, מתנגד, יריב פוליטי, או אפילו מי שנחשב כסכנה לשלטון, שלא לדבר על חיסול כמעשה נקמה.

הוויכוח הזה עתיק מאוד וגם לא נראה כי יגיע להכרעה, בעיקר משום שמרבית החיסולים-הפוליטיים (שבאים לידי ביטוי בדרך-כלל באמצעים צבאיים או דומים) מקבלים את הגבוי החוקי מטעם מי ששולח את המבצעים לחסל אנשים וגם דעת-הקהל במדינות המאוימות תומכת בפעילות הזאת. הסיפור קצת יותר מסובך כאשר מדובר רק בעמדות פוליטיות סותרות ולא בחיסול מחבלים מסוכנים,

משום שאז אין לחיסול-הפוליטי הצדקה חוקית-מוסרית ומדובר בעצם ברצח ולא במעשה שנועד להגן על החברה והמדינה.

כך או אחרת, נראה כי תופעת החיסולים הפוליטיים' תמשיך ללוות אותנו כפי הנראה לעד.