התרמית הגדולה של הזיכרון-הקולקטיבי

אנחנו נוהגים באופן טבעי להתבשם לא פעם מהזיכרון-הקולקטיבי, שואפים מתוכו כוחות ורעיונות ועושים בו שימוש נרחב בעיקר על-מנת להזין מיתוסים ולחזק אמונות שונות והכל מתוך כך שהזיכרון-הקולקטיבי מחבר אותנו לעבר המפואר או העגום שלנו כמקור להתמודדות עם אתגרים או סימני-שאלה. בני-האדם מגייסים לעזרתם את הזיכרון-הקולקטיבי בעת צרה, או לרגל שמחה, להתחזק לאורו וגם למצוא הצדקה למעשיהם, אבל מעטים בלבד נותנים דעתם על התרמית הגדולה של הזיכרון-הקולקטיבי.

הזיכרון-הקולקטיבי משותף לכלל החברה וטבע אותו הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס (1877-1945) מחיבוריו משנות ה-20 של המאה הקודמת, אף שרק בשנות ה-70 נעשה במושג זה שימוש נרחב ביותר.

הנחת היסוד של האלבווקס הייתה כי העבר שנותר בתודעה אינו העבר כפשוטו, אלא הדימויים שלו ואלה הנם בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים ומכאן שזיכרון-קולקטיבי הוא תמיד מערכת בה משתלבים עובדות יחד עם דימוייו. הוא גרס כי הבנת החברה את עברה תמיד אינסטרומנטלית (זרם בפילוסופיה האמריקנית הפרגמטית שפותח באוניברסיטת שיקגו על-ידי ג'ון דיואי וחבריו) לעיצוב תודעה ולמעשים בהווה.

אם לתרגם את הדברים הללו ללשון פשוטה, מדובר בקביעה לפיה אין הזיכרון-הקולקטיבי ישות העומדת בפני עצמה ונטולת השפעות אלא ההפך הוא הנכון: הזיכרון-הקולקטיבי מורכב מאלמנטים השוזרים בתוכם לא רק עובדות אלא גם דמיונות וזאת נקודת-מפתח בהבנת התעתוע הגלום בו.

אסכולת 'האנאל'

להבנה מעמיקה יותר של העניין יש להתייחס ל'אסכולת האנאל'. מדובר באסכולה היסטוריוגרפית מראשית 1929 באוניברסיטת שטרסבורג בצרפת ואשר טוענת כי אין לבחון אירוע ספציפי בפני עצמו אלא במסגרת רחבה יותר, הכוללת את הבנת התהליכים ארוכי-הטווח אשר הובילו לאותו אירוע ורק הבנתם של אירועים אלה, מאפשרת הבנה שלימה של האירועים בפועל. 'אסכולת האנאל' נכתבה על-ידי שני היסטוריונים צרפתיים מרק בלוך (1886-1944) ולוסיאן פבר ( 1878-1956) ולמעשה הניחה את אחד מיסודות המחשבה על אודות הזיכרון-הקולקטיבי.

בהמשך נמצא כי 'אסכולת האנאל' גרסה גם כי קריאתם של מסמכים, כמו למשל פרוטוקולים או לימוד תולדותיהם של מנהיגים והבנת מהלכים צבאיים, כל אלה לא יספקו תמונה היסטורית מלאה וזו תתאפשר אך ורק על-ידי הבנת המציאות היום-יומית, הכוללת מרכיבים כגון האזור הגאוגרפי, התרבות החומרית וכדומה וכי כל אלה ייצרו תפיסה טוטלית של המציאות על כל חלקיה.

הנה כי כן מדובר בזיכרון-קולקטיבי המתכתב היטב עם עובדות היסטוריות ועם בחינת המציאות, מה שמבטיח סיעור מוחות שנועד לנסות ולעמוד על המשמעות וההשפעה של מה שאנו נוהגים לכנות 'זיכרון-קולקטיבי'.

אמיל דורקהיים (1858-1917) הסוציולוג היהודי-צרפתי, טען כי החברה היא יותר מסך היחידים המרכיבים אותה וכי החברה התאפיינה בלכידות-מכנית בעלת קשרים חברתיים המבוססים על מוסר משותף (כמו בחברות קדם-תעשייתיות) וכי עד המאה ה-20 נבעה הסולידריות בחברה מהדמיון בין בני-האדם, אבל אז החלו להיווצר קשרים חברתיים המבוססים על התמחות, שנובעת דווקא מן ההבדלים בין בני-האדם ומהתלות הנובעת מכך. מכאן מצא דורקהיים כי המשותף החדש בבנייה של תודעה משותפת, בהתאם לתורתו של האלבווקס תלמידו, הוא הזיכרון-הקולקטיבי אשר מהווה חלק מאותה תודעה משותפת.

מוריס האלבווקס הבחין בין זיכרון-אישי אוטוביוגרפי, אותו נושא אדם מתוך אירועים שחווה על בשרו, לבין זיכרון-קולקטיבי הכולל אירועים שלא חווה כלל באופן ישיר, אלא שהועברו אליו האירועים על-ידי אחרים ומכאן שעיצוב הזיכרון-הקולקטיבי נזקק למתווכים שונים ובהם מערכת-החינוך, השלטון,התקשורת והאקדמיה.

יתר על כן, קבע האלבווקס כי יש קשרי-גומלין בין שתי המערכות הללו, כמו למשל נטייה לתעד ניסיון אישי על-פי אירוע היסטורי-חברתי ולא פעם הם חופפים, כמו בכינון לאומיות הדורשת בדרך-כלל התמודדות עם כוחות וזיכרונות נגדיים.

קליפורד גירץ (1926-2006) אנתרופולוג אמריקני משפיע, הטעים כי זיכרון-קולקטיבי מכוון לארגונו של העבר כאשר מובילי-החברה מבקשים לארגן את העבר בתבניות, בעזרתם ניתן למסד שינויים במציאות וכי האדם נבנה מתוך רשתות של הענקת משמעויות, שמקורן בארגון העבר בזיכרון-הקולקטיבי. אגב ראוי לציין כי האלבווקס טען כי לזיכרון-הקולקטיבי, בניגוד לזיכרון-האישי, יש ממד דורי וכחלוף דור, הזיכרון הופך להיסטוריה, ממנה מזוקקים הפרטים הנוגעים לבוחרים לשמור אותו ומכאן שהזיכרון-הקולקטיבי ניתן ללישה ולעיצוב על-ידי החברה, הממשל וארגונים שונים, בהתאם לצרכים שלהם.

איך עושים שימוש מניפולטיבי בזיכרון-הקולקטיבי

מכל אלה עולה כי הזיכרון-הקולקטיבי לא מעיד על האירועים ההיסטוריים שהתרחשו ולא אחת יש התנגשות בין התיעוד ההיסטורי לבין הזיכרון-הקולקטיבי. כך למשל עומד הזיכרון-הקולקטיבי של הפלסטינאים בניגוד גמור להתרחשות ההיסטורית שהתרחשה בארץ, אבל הם מעדיפים לדבוק בזיכרון-הקולקטיבי שמעניק להם הצדקה לראות את מדינת-ישראל כאילו נלקחה מפלשתין ומכאן קצרה הדרך לנרטיב השקרי ב'זכות השיבה'.

מהזיכרון-הקולקטיבי בארה"ב נמחק כמעט לחלוטין הפרק ההיסטורי שמעיד על השמדת המוני האינדיאנים שיבשת-אמריקה נמצאה ברשותם קודם הכיבוש הברוטלי. לעומת זאת, יש בקניה זיכרון-קולקטיבי מגובש בכל הקשור לשלטון הבריטי בארצם ולפשעים נגד האנושות שביצעו הבריטים בקניה, במאמץ למגר את מרד-העצמאות של 'המאו-מאו'. הזיכרון-הקולקטיבי בברית-המועצות לשעבר ובמה שהיה פעם 'הגוש המזרחי', נשען על 70 שנה של שלטון קומוניסטי, אבל אט-אט ובהדרגה נמחקים ממנו פרקי הזוועה של שלטון סטאלין, לעומת הזיכרון-הקולקטיבי של וויטנאם, אשר שואב את עצמתו ממלחמת-וויטנאם הזכורה לרע, או כפי שביפן קיים זיכרון-קולקטיבי מגובש באשר להטלת פצצות-האטום האמריקניות על נגסקי והירושימה. בדרום-אפריקה נשען הזיכרון-הקולקטיבי על משטר ה'אפרטהייד' הגזעני שהנהיגו הלבנים ואילו אצל הארמנים שואב הזיכרון-הקולקטיבי את משמעותו מהטבח שביצעו התורכים בעם הארמני ובו חיסלו כמיליון אנשים (אגב, הטבח הזה כלל לא נמצא בזיכרון-הקולקטיבי של תורכיה...).

לעם-היהודי יש זיכרון-קולקטיבי מורכב, משום שבחלקו הוא מצוי בהיסטוריה הדתית, מאז קבלת התורה בסיני, עבור ביציאת-מצרים וכיבוש הארץ המובטחת (כפי שיהודי שומר-מצוות משנן כל יום בעת הנחת התפילין " ...והיה לזיכרון בין עיניך") ובחלקו האחר הוא מעוגן בשואה שחיסלה 6 מיליון יהודים ובהקמת מדינת-ישראל ומלחמותיה לשמירה על קיומה.

רשימת הדוגמאות למקומו של הזיכרון-הקולקטיבי בעולם כולו ארוכה מאוד, אבל על רקע כל הדברים הללו אפשר לקבוע כי לזיכרון-הקולקטיבי נועד תפקיד מרכזי וחשוב ביצירת מיתוסים, נרטיבים, מכנה חברתי-דתי משותף ואלה מתכתבים באופן הדוק עם אמצעים מלאכותיים לביסוסם בתודעה באמצעות דגלים, הימנונים, טכסים, ימי-זיכרון וכדומה. מכאן קצרה הדרך למניפולציות שנועדו לזקק ולעצב את הזיכרון-הקולקטיבי בהתאם לצרכים של החברה או המדינה.

חשוב לזכור כי הזיכרון-הקולקטיבי משמש אנשים שבדרך-כלל לא היו שותפים לאירועים עליהם הוא מבוסס (למעט אולי פליטים, ניצולי-שואה שעדיין חיים וכדומה) וכי הזיכרון הזה נמסר ועובר בין הדורות במשך שנים רבות ואינו מאבד מערכו או ממשמעותו, למרות מרחק הזמן ואולי גם המקום מלב התרחשות האירועים שעיצבו אותו. העדויות המגבשות את התפיסה היוצרת זיכרון-קולקטיבי מצויות בכתובים או בתיעוד, אבל גם במקרים בהם נמסרת העדות על-פה ורק מאוחר יותר נכתבת, אם בכלל. מדובר במציאות בה אין הזיכרון-קולקטיבי בהכרח ראיה-משפטית והוא ניזון ממארג של תחושות, רגשות ואפילו שאיפות ותקוות-שווא של עמים וחברות.

מתוך כך ראוי גם להבחין בין סוגים שונים של זיכרון-קולקטיבי:

*זיכרון פופולרי- האופן בו רואים את אירועי העבר ( גילוי אמריקה, משבר שנות ה-30, סכסוכים וכדומה).

*זיכרון היסטורי- האופן בו חוקרים רואים את אירועי העבר כפי שמתבטא הדבר במחקרים שונים.

*זיכרון אוטוביוגרפי- האופן בו לוקחים אנשים חלק באופן ישיר באירועי העבר (בספרים, יומנים, מאמרים).

זיכרון רשמי- האופן בו רואים מוסדות המדינה אירועי העבר(בפרסומים, אנדרטאות, נאומים).

הזיכרון-הקולקטיבי מהווה אם כן אחד המנגנונים המשמעותיים ביצירת מיתוס מכונן אשר מורכב מרצף של זיכרונות-קולקטיביים, פרי פעילותן של אליטות פוליטיות ואינטלקטואליות ולכן ניתן לראות בו מתווך בין הקבוצה 'הבונה' אותו לבין האומה הניזונה ממנו ומכאן שהתערבות בעלי עניין ויוזמה, היא-היא המעצבת את סיפורי-העבר, כאשר בדרך-כלל מדובר גם במספר מצומצם של מנסחי זהות-לאומית.

היסטוריה מול זיכרון-קולקטיבי

קיים כאמור ניגוד בין ההיסטוריה לבין הזיכרון, כאשר זיכרון-קולקטיבי נתפס חלק אורגני של החיים החברתיים ומכאן שהוא מצוי בתהליך מיוחד של שינוי ותמורה ומעוצב כל העת על-ידי צרכיה המשתנים של החברה ולכן קל למדי לנצל את העבר, באמצעות שימוש מכוון בזיכרון-הקולקטיבי, באופן סלקטיבי לצרכים פוליטיים!.

מאז שנות ה-80 של המאה שעברה נתקל התהליך הזה במה שמוגדר כ'זיכרון שכנגד', עמדה העומדת מול הקונצנזוס הלאומי, בניסיון לערער אותו ואף להציגו כשקרי. כתוצאה מכך נוצר מתח בין הרצון להנציח אירועי העבר לבין התפקיד שהם ממלאים בהווה, כשהמדינה מבקשת לספר סיפור על הגמוניה ומכנה-משותף במטרה לשמור על הדבק והלכידות הלאומית. בישראל אפשר להצביע על מספר דוגמאות לתופעת ה'זיכרון שכנגד' באירועי 'הפנתרים השחורים' או בפרשת 'ילדי תימן' למשל: שני מקרים בהם סתר 'הזיכרון שכנגד' את הנרטיב שהשתרש בחברה הודות לזיכרון-הקולקטיבי.

'הזיכרון שכנגד' גם מביא לידי ביטוי את ההבדל בין הזיכרון-הפנימי, האופן בו אדם או מדינה רואים את אירועי העבר, לבין הזיכרון-החיצוני, האופן בו מציגים כלפי חוץ את תפיסת האירועים מתוך אינטרס לשמור על תדמית חיובית. קיימת גם משמעות והשפעה של חלוף הזמן, מאז האירועים וגיבושם בזיכרון-הקולקטיבי, בסיועם של מי שמכונים בעיני עצמם 'היסטוריונים חדשים' המבקשים להוכיח כי אירועים היסטוריים שנקבעו בזיכרון-הקולקטיבי התרחשו בצורה שונה לגמרי מהאופן בו הוצגו בכתובים.

המאבק בין המחקר האקדמי לבין הזיכרון-הקולקטיבי מתקיים למרות שהמחקר ההיסטורי לא יכול להיות מנותק מהזיכרון-הקולקטיבי ובתוך כך נמשכת הבהרת הזיקה בין הטקסט לבין הקונטקסט בוויכוח בין היסטוריונים בכל הקשור ל'פוליטיקה של הידע'. בכל העולם כולו נמשכים הוויכוחים על רקע משברים לאומיים ובינלאומיים כאשר ההיסטוריה הייתה לזירת התנצחות להשגת לגיטימיות ובדיוק בתפר הזה נעשה שימוש מתוחכם בזיכרון-הקולקטיבי, לבסס עמדות פוליטיות, חברתיות, מדיניות וגם דתיות.

בעידן בו החל העולם לעשות שימוש נרחב בכלים וירטואלים וברשתות-חברתיות, נוצר מצב חדש ומסוכן בגלל היכולת להזין את החברה בשקרים יזומים, אלה המוכרים בשם 'פייק-ניוז'. התופעה החדשה הזאת מגבשת זיכרון-קולקטיבי תלוש מן המציאות, אולם מוצא את מקומו בתודעה הציבורית כאילו היה אמת לאמיתה. יכול להיות שבעוד 100 שנים תלמד האנושות פרקים שלמים ממסכת הזיכרון-הקולקטיבי המלאכותי, מבית-היוצר של תעשיית ה'פייק ניוז' ואז גם ייעלמו לגמרי הגבולות בין מה שבאמת התרחש לבין מה שמספרים כאילו קרה.

בסופו של דבר כפי שהצגנו כאן, המטרה המשותפת לזיכרון-הקולקטיבי ולהיסטוריה המתועדת היא בעצם 'לספר מה בדיוק קרה' אלא שהסכנה הטמונה בזיכרון-הקולקטיבי נובעת מתוך כך שבמקרים רבים מדובר בכלל בעיצוב אירועי העבר להשגת מטרות עכשוויות וזאת על-ידי בעלי עניין מסוגים שונים.

הקביעה הזאת לא אומרת שההיסטוריה היא מדע-מדויק, משום שתמיד ראוי לבדוק מי עומד מאחורי כתיבתה ותיעודה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי...

הזיכרון-הקולקטיבי נראה בעיני המתבונן כאילו מדובר בעובדות היסטוריות, אבל זהו שלא!