הקשר הגרמני

אוסקר אדר נולד בשנת 1925 בנירנברג גרמניה ובמהלך מלחמת-העולם השנייה שימש טייס נאצי בחיל-האוויר של 'הוורמאכט'. שנים אחדות לאחר מכן נחשף למשמעות 'הפתרון הסופי' של הגרמנים ולתוצאות המחרידות של השואה והחליט כי עליו לנסות לכפר על פשעי עמו ובשנת 1957 עלה לישראל. אוסקר אדר הגרמני התיישב בעיירה יקנעם, רכש שם מבנה וסביבו הכשיר חלקת-קרקע עליה הקים את מה שכינה 'עמק השלום'. מסע ההיטהרות של הטייס הנאצי לשעבר הגיע לשיאו כאשר החל בהליכי גיור בעזרתו של הרב חרל"פ מיקנעם ובעקבות כך אף שינה את שמו לאשר-אברהם בן אברהם.

לימים סבל הגר הגרמני מהתנכלויות שונות עד אשר העלו אלמונים באש את הצריף בו התגורר ולמעשה חיסלו את 'עמק השלום' שהקים והוא עבר להתגורר באזור שגב.

בסוף שנת 1963 הגיעה למושבה זיכרון-יעקב גרמנייה צעירה בשם אמה ברגר, מלווה בגרמני מבוגר ממנה ושמו גינטר, אליהם הצטרפה מאוחר יותר האחות הגדולה אלזה ברגר. החבורה הזאת נמנתה על קהילה פרוטסטנטית אדוקה בגרמניה שהאמינה כי עם פרוץ 'מלחמת גוג-ומגוג' רק מי שיהיה בארץ-ישראל יינצל ממוות. אמה ברגר, טכנאית רנטגן, במקצועה, חלתה בסרטן ולאחר שהחלימה ממחלתה פנתה לראשי הקהילה בגרמניה והודיעה להם כי בכוונתה למלא אחר הנדר שנדרה כאשר חלתה והיא מוכנה להעמיד את עצמה לרשות הקהילה. בעקבות כך הוטל עליה התפקיד להגיע לארץ-ישראל, לאתר מקום שיוכשר להכנת המקלט הראוי לאחיה ואחיותיה בארץ-הקודש למען יוכלו בבוא היום להגיע אליו ולהינצל מהגורל המר הצפוי לאנושות.

כך החלה למעשה 'ההתנחלות' של הקהילה הגרמנית 'בית-אל' בזיכרון-יעקב, שהפכה ברבות השנים לסוג של אימפריה כלכלית גדולה שחבריה מנהלים אורח-חיים סגפני וסגור. לימים פתחו אנשי בית-אל שני מפעלים מצליחים בזיכרון-יעקב ובאזור התעשייה אור-עקיבא/קיסריה, בעיקר ליצור אמצעי-מיגון למקלטים ולפחות כלפי חוץ הצהירו על תמיכתם במדינת-ישראל ובזכותם של היהודים על ארץ-הקודש וגם על חזרתו הצפויה של מושיעם לארץ.

פחות או יותר באותה העת הגיע לארץ גרמני-נוצרי בשם גינטר דויטקום. הלה התיישב בחודש ינואר 1963 בנהריה 'עיר הייקים' ועד מהרה החל לפתח על חלקת קרקע גדולה שחכר מהמועצה-המקומית, גן-פורח שכמוהו לא נראה עד אז בארץ. תושבי שכונת 'רסקו' בצפון נהריה, רובם ככולם עולים מגרמניה, ניסו לתהות על קנקנו של אותו גינטר דויטקום המוזר אולם לא הצליחו לגלות פרטים על עברו ועד מהרה גם נסחפו אחריו בפיתוח הגן העצום שהכשיר בשכונה. כעבור זמן מה, לאחר שמצא נתיבים ללב שכניו 'הייקים' הזמין את השכונה לפתיחת הגן המרהיב והודיע כי בכוונתו להקים בטבורו סוג של פגודה ששמה 'אוהל מועד', שם יתקיימו בכל יום שישי טקסי קבלת-שבת.

החל מאותו רגע יצא שמו של גינטר דויטקום בשכונה כ-'הנביא' ומעטים בלבד נתנו דעתם על כך ששינה את שמו הפרטי לגדעון. הוא המשיך להתגורר בנהריה, הביא את אשתו מגרמניה ולאחר שזו חזרה למולדתה, קשר קשרים חדשים עם ידידה מירושלים ובעקבות כך גם מכר את ביתו לפרופסור שאול שאשא, לימים מנהל בית-החולים הממשלתי 'מלבן' בנהריה. בשנת 1969 נעלם 'הנביא' הגרמני ורק מאוחר יותר התברר כי רכש לעצמו חלקת קרקע חדשה באזור שגב .

כמו בתסריט מבוים היטב, רצה הגורל ובשגב נערכה פגישה בין גדעון-גינטר דויטקום לבין הגר אשר-אברהם בן אברהם ובסיומה רכש זה האחרון את משכנו החדש של 'הנביא' הגרמני והתגורר שם עד פטירתו בשנת 2013.

זמן מה לאחר מכן עבר גדעון-גינטר דויטקום לשטחים, להר 'בעל-חצור', שם החל בניסיון להקים שוב גרסה חדשה של מקדש 'אוהל מועד' כפי שעשה בנהריה, בעודו נע ונד בין ירושלים לבין החלקה עליה עבד. בשנת 1973 נרצח 'הנביא' בידי שני מחבלים ערבים שקברו את גופתו לאחר שהתעללו בה. לימים נלכדו הרוצחים שחשפו מקום קבורת גופתו והיא הועברה לקבורה בבית-הקברות הפרוטסנטי על-יד בית-לחם. המחבלים-הרוצחים נדונו למאסרי-עולם, אבל שוחררו בחודש מאי 1985 במסגרת 'עסקת ג'יבריל' המפורסמת.

הקשר-הגורדי בין הגרמנים לארץ-ישראל

שלושה הסיפורים הקצרים הללו מביאים לידי ביטוי היסטוריה ארוכה ומרתקת של קשר גורדי בין גרמנים לבין ארץ-ישראל וככל שהתהדק הקשר הזה, התחדדה השאלה: מה לגרמנים ולארץ-ישראל? מה משך דווקא גרמנים לקשור את גורלם לארץ הזאת? היכן נטמנו זרעי 'הקשר הגרמני' לארץ-הקודש?.

קצת קשה להצביע על נקודה מסוימת בציר-הזמן ההיסטורי על-מנת להשיב על כך ולכן כדאי אולי להזכיר בקצרה את תולדות מוצאם של הגרמנים ומשם להמשיך להתגלגל הלאה, בניסיון להבין את משיכתם המיוחדת לארץ-ישראל.

מוצאם בשבטים גרמאניים שישבו בדרום סקנדינביה בתקופת הברונזה-המאוחרת. בין השנים 300-600 לפני הספירה למניינם, החלו שבטים אלה לנדוד דרומה בגלל התקררות האזור הסקנדינבי ועד אותה העת האמינו במספר רב של אלים אלא שבשלב מאוחר יותר המירו את דתם לנצרות הקתולית, לאחר שילובם בשטחים של האימפריה-הרומית לשעבר.

מסע-הצלב השלישי יצא מצרפת ומגרמניה לארץ-ישראל בשנת 1190 במטרה מוצהרת לשחרר את ארץ-הקודש מידי המוסלמים. בראש המחנה הגרמני עמד פרידריך ה-1 ( 1222-1190) שלא הצליח להגיע לארץ-הקודש ונהרג בדרך, אולם היה זה ניסיון נוסף של הגרמנים להגיע לארץ-ישראל מתוך מניע דתי, לאחר שגם מסע-הצלב השני (1147-1149) בו השתתפו הגרמנים נכשל.

מכאן ואילך לא נודע על עוד ניסיונות מאורגנים של גרמנים לקשור את נפשם לארץ-ישראל עד שלהי המאה ה-17 כאשר בקרב 'הפייטיזם' ( תנועה דתית בקרב מאמיני הלותרניזם בגרמניה) החל לצמוח רעיון שהביא בעקבותיו להקמת 'הטמפלרים'.

מדובר ב'ארגון המקדש', תנועה פרוטסטנטית שנוסדה בוירטמברג שבדרום-גרמניה, לאחר שחבריה פרשו מהכנסייה האוונגלית-לותרנית ומייסדה היה כריסטוף הופמן ( 1815-1885). על-פי אמונתם של 'הטמפלרים' קירוב הגאולה יכול להתבצע רק באמצעות עבודה קשה ומגורים בארץ-הקודש ועל-ידי הקמת כפרים יצרניים. הרעיון המשיחי הזה הביא לכך שבשנת 1858 נשלחו לארץ-הקודש 'מרגלים' מטעם 'הטמפלרים' ושנה לאחר מכן כבר הגיעו 454 המתיישבים הראשונים שהקימו את המושבה-הגרמנית בחיפה ואחר-כך ביפו, שרונה, עמק-הרפאים בירושלים ולאחר-מכן הגיע הגל השני של 'הטמפלרים' שהקימו מושבות גרמניות נוספות, כך שערב מלחמת-העולם הראשונה מנו 'הטמפלרים' כ-220 נפש בארץ-ישראל.

'הטמפלרים' החרוצים עסקו בחקלאות, מלאכה ומסחר וקבעו את מקומם בארץ כמיעוט בעל חשיבות כלכלית כשהם שומרים על קשר הדוק עם המולדת הגרמנית, מה שהביא לנקיטת עמדה פוליטית שגרמה למעשה לחיסולם בארץ-ישראל: רבים מחברי 'הטמפלרים' הצטרפו למפלגה הנאצית ואף התגייסו ל'וורמאכט' וגם בישובים שונים שלהם בארץ, לא הסתירו את תמיכתם בנאציזם. הבריטים שכבר שלטו בארץ ראו בהם אזרחי האויב, סגרו אותם במחנות מעצר וגירשו אותם בשנת 1939 מישראל, כשרובם ככולם הגיע לאוסטרליה ובכך תמה פרשת 'הטמפלרים' בארץ-ישראל.

'להקים נסיכות גרמנית בארץ-הקודש'

סביר מאוד להניח כי 'פרשת הטמפלרים' לא הייתה באה לעולם אלמלא הוכשרה הקרקע הגרמנית לחיבור עם ארץ-הקודש באמצעות הנתיב הדתי, ממש כפי שהיה בעת מסעי-הצלב. בשנת 1841 פורסמה בעיתון הפופולרי ביותר בגרמניה ה- "אלגמיינה צייטונג" כתבה תחת הכותרת 'גרמניה ופלשתינה' ובה נכתב בין השאר:

"ההתלהבות לארץ שבה נולד המושיע, שבה חי לימד וסבל, הביאה פעם מיליוני נוצרים מסורים לעזוב את ארצות מולדתם ולסבול הרבה על-מנת לדרוך על האדמה המקודשת של פלשתינה. עידית האבירות המערבית הקיזה את דמה על-מנת לשחרר את המקומות הקדושים משלטונם של הבלתי מאמינים". התברר כי הדברים הללו נכתבו על-ידי המיור הצעיר הלמוט קרל ברנרד, הגרף פון-מולטקה ( 1800-1891) ששירת כיועץ לצבא העות'מני והציע לייסד בארץ-הקודש נסיכות נוצרית, בראשה יעמוד נסיך גרמני. הצעתו המפורטת שימשה בסיס להצעותיה של פרוסיה במסגרת 'וועידת לונדון להשקטת הלבנט' שהתקיימה בחודש יולי 1840 בראשות הגנרל ג'ון טמפלר והלורד פלמרסטון (1784-1865).

היוזמה שיצאה בסופו של דבר מברלין, מחצרו של פרידריך וילהלם ה-4 (1795-1861) שליט פרוסיה, הביאה לכך שבחודש ינואר 1842 נכנס הבישוף הפרוטסטנטי הראשון, שלמה מיכאל אלכסנדר, בשערי ירושלים וכך החל למעשה 'מסע צלב השלום' הגרמני.

בתוך כך ראוי לעמוד על עוד אירוע משמעותי שהביא לידי ביטוי נוסף את 'הקשר הגרמני' לארץ-ישראל: בשנת 1898 הגיע לחיפה הקיסר הגרמני וילהלם ה-2 יחד עם רעייתו הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה. המסע הזה נועד תחילה לחזק את ידי המתיישבים הגרמנים בארץ-ישראל ולעודד את השלטון העות'מני שעמד כבר על סף התפוררות, אבל עד מהרה נודע על השלכות נוספות שהיו לביקור הקיסר הגרמני. בתום קבלת הפנים שנערכה לזוג הקיסרי בחיפה הם עברו ביפו והגיעו לירושלים (בדרכם פגש הקיסר את בנימין זאב הרצל ב'מקווה ישראל') ואז פנתה משלחת גרמנית-פרוטסטנטית לקיסרית אוגוסטה ויקטוריה בבקשה להקים בירושלים בניין המיועד לצליינים ותיירים גרמנים ובית לטובת הפעילים הגרמנים בארץ-הקודש. בתום הביקור הוקמה בברלין 'האגודה למען הר-הזיתים' בחסות הקיסרית ובשנת 1903 נרכש בהר-הזיתים מגרש על שטח של 81 דונמים עליו נורתה בשנת 1907 אבן-הפינה לבניין המבוקש, שלימים הפך להיות 'בית-החולים אוגוסטה ויקטוריה' ומשמש לתכלית זאת עד עצם היום הזה. (חנוכת-הבית שעלותו הגיעה ל-1.5 מיליון מרקים-גרמנים התקיימה ב-9 באפריל 1910 והחל משנת 1914 שימשה 'קרן אוגוסטה ויקטוריה' מפקדה ראשית למטה הצבאי הגרמני-טורקי בירושלים. 3 שנים אחר-כך נכבש המקום על-ידי הבריטים והמבנה שימש מגורים לנציב העליון הבריטי הרברט סמואל ואחריו לפילדמרשל פלמר. ב-1921 התגורר שם וינסטון צ'רצ'יל בעת ביקורו בארץ ובשנת 1927 נפגע קשות מרעידת-האדמה שהתרחשה במקום עד שבשנת 1939 היה לבית-חולים של הצבא הבריטי).

קשר שמותיר אחריו חשד וטעם של חמיצות

'הקשר הגרמני' לארץ-ישראל קיבל משנה תוקף בעת מלחמת-העולם הראשונה. גרמניה ואוסטריה, בנות-הברית של תורכיה במלחמה, שלחו יחידות צבאיות וטייסות לארץ-ישראל לסייע לתורכים וב-24 במאי 1917 הגיע לירושלים הגנרל הגרמני אריך פון-פלקנהיים, מפקד קבוצת ארמיות ה'ילדרים' יחד עם ג'מאל פאשה, מפקד הצבא העות'מני בנפת סוריה ארץ-ישראל. המאמץ הגרמני לסייע לתורכים בארץ-ישראל, עלה כידוע בתוהו והבריטים השתלטו על הארץ, אבל מי שבחן את ההתערבות הגרמנית בחזית הצבאית של 'פלשתינה' לא יכול היה שלא להבחין בכך, כי מעבר לשיקולים הצבאיים של הגרמנים ניכרה בנוכחותם גם מידה רבה של 'שליחות דתית קדושה'.

קדמה לכל אלה, רכישה שביצעה הכנסייה-הגרמנית בחיפה כאשר רכשה כבר בשנת 1894 שטח (מול 'גן-האם' של היום) והקימה שורה של בניינים ובראשם ה'כרמלהיים' עבור אנשי-דת גרמנים.

מאחז גרמני משמעותי נוסף הוקם ביפו כאשר החל משנת 1898 הוחל בהקמת 'כנסיית סנט עמנואל' שהושלמה בשנת 1904 על-ידי 'הטמפלרים' ונשאה את שמה הקודם 'הכנסייה האוונגלית-גרמנית של יפו'.

'קשר גרמני' מוזר ויוצא-דופן אחר נרשם בשנת 1937 כאשר הגיע לארץ-ישראל הצורר הנאצי אדולף אייכמן, יחד עם מפקדו, פושע-המלחמה הרברט האגן. אייכמן היה אז איש המחלקה-היהודית באס.דה. (סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית) והגיע ארצה לבחון אפשרות לגרש יהודים מגרמניה לארץ-ישראל, זמן מה טרם הפך 'הפתרון הסופי' של חיסול היהודים, למדיניות המעשית הרשמית של גרמניה הנאצית. אייכמן והאגן נאלצו להסתפק בשהייה של יום אחד בלבד בארץ משום שלא היו בידיהם אישורים נדרשים והם לנו לילה אחד בחיפה (כפי הנראה התארחו אצל 'הטמפלרים' במושבה-הגרמנית בעיר) ולמחרת הפליגו לאלכסנדריה במצרים, להיפגש שם עם המופתי. סביר להניח כי הצורר הנאצי אייכמן לא העלה אז בדעתו כי יחזור למדינת-ישראל כעבור פחות מ-20 שנה בעל-כורחו, לתת את-הדין על פשעיו ולמצוא מותו כאן בתלייה...

אחרי מלחמת-העולם השנייה נרשם פרק חדש ביחסים בין הגרמנים לבין מדינת-היהודים ובו גם 'הסכם השילומים' ההיסטורי ( 1952) ואחר-כך אספקת צוללות גרמניות לחיל-הים הישראלי ואפילו נהירה של צעירים ישראלים לחפש דווקא בברלין את 'המילקי הזול'...

הנה כי כן, מאות שנים של קשר-גורדי בין גרמניה לבין ארץ-הקודש וכלל לא ברור אם כבר נמצא מי אשר יפענח את מהותו וסיבותיו, אבל לרבים מאיתנו ברור כי מדובר בקשר שמעלה תמיד תחושות קשות של חשד וחמיצות שאינה חולפת עם הזמן.

קשר-גורדי לא מובן בין גרמנים לארץ-ישראל ולמרות שנראה אולי נעים ומלבב, מותיר תחושת חשדנות וחמיצות אצל רבים מאתנו במיוחד שטרם נודע פשרו האמתי.