המלחמה שלי החלה בשנת 1970 ועדיין לא הסתיימה

ביום שבת 6 באוקטובר 1973 מצאתי את עצמי תחת הפגזה סורית מטורפת ב'צומת-וואסד' סמוך ל'ציר-הנפט' ברמת-הגולן שעה קלה אחרי פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, עליה למדתי לדעת רק מאוחר יותר. שכבנו על אדמת-הבזלת הקשה נתונים לחסדי-שמים כשסביב-סביב נפלו עלינו מאות פגזים ועדיין לא עיכלנו את העובדה לפיה נקלענו למלחמה.

אבל האמת היא שהמלחמה שלי החלה כבר בשנת 1970, אי-שם במחצית הדרך בין מלחמת ששת-הימים לבין יום-הכיפורים וממרחק הזמן והמקום אני יודע שטרם הסתיימה.

ערב מלחמת יום-הכיפורים אמור הייתי לצאת לחופשת-שחרור אבל משמים נקבע כי אמשיך ללבוש מדים דווקא ברמת-הגולן למשך עוד כשישה חודשים וכך מצאתי את עצמי מאז יום-הגיוס הרשמי שלי ב-1 בנובמבר 1970 ממשיך לשרת בצה"ל.

שנת 1970 הייתה במידה רבה מיוחדת למדי משום שעדיין צפנה בחובה את שיכרון הניצחון הצבאי של ששת-הימים על כל המשתמע מכך, אבל יחד עם זאת כבר ניכרו בה הסימנים הראשונים של האסון המתקרב ובא שלא לדבר על כך שבטבורה נמשכה 'המלחמה הנשכחת' היא 'מלחמת ההתשה' שהתחוללה חודשים ארוכים לאורך תעלת-סואץ.

זלמן שז"ר כיהן כנשיא המדינה, גולדה מאיר הייתה ראש-הממשלה, יגאל אלון היה סגנה, משה דיין היה שר-הביטחון, פנחס ספיר כיהן כשר האוצר, אבא אבן היה שר-החוץ, שמעון פרס שימש כשר-הדואר וחיים בר-לב שימש רמטכ"ל צה"ל, על שמו נקרא קו-הביצורים שהוקם החל משנת 1968 לאורך 160 ק"מ של 'התעלה', במה שנועד להגן על ישראל מפני פלישה מצרית אפשרית. לחץ אמריקני כבד של הנשיא ריצ'רד ניקסון אילץ את ישראל להסכים בחודש אוגוסט 1970 לקבל על עצמה את תנאי הפסקת-האש עם מצרים ובכך לסיים את 'מלחמת ההתשה'. שרי גח"ל שהתנגדו לכך פרשו מממשלת 'הליכוד הלאומי'. דוד בן-גוריון הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים וגולדה מאיר קיבלה לידיה את מה שנודע לימים כ'מכתב השמיניסטים' ובו מחאה חריפה של תלמידי-תיכון ערב גיוסם לצה"ל נגד מדיניות הממשלה ו'הכיבוש' וקריאה לסרבנות.

באותה התקופה הועלה מחזהו של חנוך לווין 'מלכת האמבטיה', שגרם סערה רבה במחוזות התרבות הישראלית בגלל הביקורת הנוקבת שלו והורד אחרי 19 הצגות בלבד. השילוב הלא מתוכנן בין 'מכתב השמיניסטים' לבין 'מלכת האמבטיה' יצר את הסדקים הראשונים בקונצנזוס הלאומי שהתרסק לחלוטין כעבור כשלוש שנים.

למרות שה-8 באוגוסט הוכר כמועד הרשמי לסיום 'מלחמת ההתשה' המשיכו החיים בסיני ולאורך התעלה להתנהל כאילו לא הסתיימו הקרבות, בכוננות גבוהה מהרגיל שנמשכה ובמתח מתמיד. כמי ששירת באזור זה במשך תקופה ארוכה זכיתי לצאת הביתה ל-5 ימים בלבד רק כעבור שהות של 4-5 שבועות בגזרה-הצפונית של התעלה במקום שנקרא 'אבו-סאמרה' ומדובר בתנאי שירות קשים ומתוחים למרות שכבר לא היו הפגזות או יריות. דווקא בעת הזאת נחשפנו בהדרגה לפנים פחות מוכרות של צה"ל, כאשר העמיק הפער בין קצינים לבין בעלי דרגות אחרות (בד"א). כך למשל צפינו בעיניים כלות בקצינים שזכו לקבל כרטיסי-טיסה בחזרה ארצה בעוד אנחנו נאלצים היינו לנסוע כ-8-9 שעות באוטובוס עד תל-אביב. גם ההפרדה הקשוחה בין חדרי האוכל לקצינים לבין 'כל השאר' הפכה לתופעה מנקרת עיניים ואם להוסיף לכך את 'משמעת הברזל' שהנהיג ברחבי סיני האלוף שמואל גונן ('גורדיש'), כאשר חיילים נסו וברחו על נפשם ובלבד שלא לפגוש בו, הנה כי כן קיבלו פני הצבא עווית מדאיגה ולא מוכרת. בתוך מה שהיה כור-היתוך חברתי נוצרו בהדרגה פערים גדלים והולכים, לפחות ביחידות-השדה שנפרסו בסיני ולאורך 'התעלה', אף שהתופעה הזאת לא חדרה לסיירות וליחידות המובחרות.

הניכור הזה לא הסתכם רק בנעשה בצה"ל אלא שקיבל משנה תוקף כאשר לאורך 'מלחמת ההתשה' ולאחריה התברר כי מדינת-ישראל נחלקה למעשה לשתיים: כל פעם שחזרנו ארצה לחופשה קצרה מהתעלה ומסיני, נדהמנו לגלות את 'מדינת תל-אביב' שמחה וצוהלת, מסעדות ובתי-קפה ומועדוני-לילה הומים מבלים עליזים, כאילו היו האלפים הללו מנותקים לגמרי מהנעשה בדרום. הפער בין המדים מלאי האבק אותם לבשנו כשהגענו לתחנה-המרכזית בת"א, לבין הבגדים המהודרים והנוצצים של גברים ונשים שעשו אותה השעה דרכם למקומות הבילוי, היה מנקר עיניים אף שעדיין לא עמדנו כלל על משמעותו הגורלית.

תחושת הניכור גברה שבעתיים נוכח סדרה ארוכה של אירועים ביטחוניים קשים שפקדה בשנת 1970 את ישראל: משאית תחמושת התפוצצה בנמל אילת והותירה אחריה 24 הרוגים, בוצע ניסיון חטיפה של מטוס 'אל-על' במינכן, נערך פיגוע במטוס 'סוויסאייר'-330 משוויץ לישראל שהסתיים ב-47 הרוגים, 9 ילדים ו-3 מבוגרים נרצחו במה שנודע בחודש מאי כפיגוע באוטובוס ילדי-אביבים, 13 חיילי צה"ל נהרגו בהתנגשות דמים עם הקומנדו המצרי ומעל לתעלת-סואץ הופלו 5 מטוסי מיג-21 ובהם טייסים סובייטים. הכרוניקה הביטחונית הזאת ליוותה את חודשי 1970 אבל לא ממש חדרה עמוק לתודעה הציבורית משום שרבים העדיפו עדיין לטמון ראשם בחול, להתעלם מהכתובת המתחילה להימרח על הקיר ובעיקר 'לעשות חיים'.

'עגל הזהב' הישראלי היה לחזות הכל, בעיקר נוכח ההתעשרות חסרת התקדים של קבלני עבודות-עפר שהקימו מאז 1968 את הביצורים לאורך 'קו בר-לב'. קבלנים אלה גרפו הון תועפות וכך החל להיווצר הדור הבא של ה'נובורישים' המתעשרים החדשים שהכל נשאו אליהם עיניים בקנאה. הכספים הללו הניבו לא רק נכסים יקרים, חשבונות בנק מנופחים ומכוניות-פאר, אלא בעיקר רצון וכמיהה להיות שותפים להתעשרות שמקורה ב'קו-בר-לב'.

אין ספק ששנת 1970 כפי שהתברר בדיעבד, ניצבה בצומת מרכזי על פני ציר-הזמן שבין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יום-הכיפורים, רק שבמהלך אותה השנה העדיפה מרבית האוכלוסייה בישראל להתעלם מהסימנים והרמזים לבואה הקרוב של הקטסטרופה והעדיפו כאמור להתחפר בתענוגות החיים. הבקיעים המתרחבים בתוך הצבא כמעט שלא נודעו לציבור הרחב והתחושות הקשות שליוו אלפי חיילים ביחידות השונות, נותרו בתוך הצבא ואיש לא העלה על דעתו להדליף את הסיפור המתמשך הזה החוצה. הנתק החברתי-כלכלי בין 'מדינת תל-אביב' לבין המתרחש בחזית-הדרום והשאיפה הכללית להתעשרות מהירה בכל תנאי, כל אלה חברו בשנת 1970 יחד ליצירת אותה מסה קריטית שגרמה כעבור כ-3 שנים לאסון יום-הכיפורים.

שורה ארוכה של אומנים וזמרים החלה אז לעצב את פני התרבות הישראלית ובהם שלמה ארצי, להקת חיל-הים, חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, שלום חנוך, רבקה זוהר, הגשש החיוור ואפילו נבחרת ישראל בכדורגל, שנטלה חלק לראשונה בטורניר 'הגביע העולמי' במכסיקו-70, הוסיפה משהו לשמחת-החיים הישראלית כאילו מדובר היה אז במסיבה על סיפון ה'טיטאניק'.

נכון שבאותה השנה התפוצצה החללית אפולו-13 ונודע על פירוק להקת 'החיפושיות' ולאה גולדברג, ש"י עגנון ונתן אלתרמן הלכו לבית-עולמם, אבל 'עם ישראל חי' והמשיך לצהול, לבלות ולחגוג כאילו 'אין מחר'.

עד שלהי 1970 כמעט שאיש לא נתן את דעתו על תופעה חברתית חדשה שהחלה להירקם בשכונת 'מוסררה' בירושלים, מה שהביא להקמת תנועת 'הפנתרים השחורים'. הייתה זאת הפעם הראשונה מאז אירועי 'ואדי סאליב' בחיפה ( חודש יולי 1959 ) בה פרצו לתודעה הציבורית האפליה העדתית נגד עדות-המזרח והקיפוח מצד השלטונות. התופעה החברתית הזאת התכתבה היטב עם כל שאר המרכיבים מבשרי-הרעה של 1970 ועד מהרה התברר כי גם הצמיחה הכלכלית המהירה שבאה אחרי מלחמת ששת-הימים, טמנה בחובה אותות אזהרה כאשר הגיעה האינפלציה בישראל ל-10%-13%. הממשלה נאלצה להעניק סובסידיה בגובה האינפלציה למוצרי-היסוד ובכך לשמור על המשק מפני התפרצות.

לא מכבר צפיתי בסרט-תיעודי חדש ובמרכזו גילויים על מה שקרה בשנת 1912 כאשר טבעה ספינת 'הטיטאניק' הגדולה והמפוארת. בסרט התברר כי בניגוד לכל הדעות לא טבעה הספינה כתוצאה מהתנגשות בקרחון אלא ירדה למצולות בגלל שריפה שפרצה בבטן האניה מיד עם צאתה להפלגה. דבר הדליקה נודע כבר בשעות הראשונות לקברניטי ה'טיטאניק' אבל הם הורו לצוות לשמור על כך בסוד בתקווה שיעלה בידם לכבות את האש המאיימת תוך כדי המשך ההפלגה.

נזכרתי בסרט-התעודה הזה כאשר עסקתי בשנת 1970 שהרי השנה הזאת יצאה לדרכה כאשר עמוק בקרביה החלה כבר האש לאחוז במדינת-ישראל בכל תחומי חייה ולא זו בלבד שאיש לא העז להתריע על כך, אלא שבדומה למה שהתחולל על ה'טיטאניק', גם כאן העדיפו להסתיר את המתרחש ב'בטן-המדינה'...

נפרדתי מתעלת-סואץ וממדבר סיני בחודש אוגוסט 1973 כאשר הועברתי לשרת ברמת-הגולן וכבר חשתי כיצד קרב ובא יום השחרור המיוחל שלי מהצבא עד שנפלו עלי ב-6 באוקטובר השמים.

נותרתי בחסדי-שמים בחיים במהלך הקרבות על רמת-הגולן ואף נאלצתי להמשיך ולשרת עוד כמחצית השנה מעבר למועד בו אמור הייתי להשתחרר, כך שבסופו של דבר התגייסתי לצה"ל ב-1 בנובמבר 1970 והחזרתי את הציוד שלי בבקו"ם ב-15 במאי 1974!

ממרחק הזמן התברר לי מאוחר יותר כי קו ברור נמתח בין שני התאריכים הללו מבלי שאהיה מודע אז למשמעותו, ממש כמו כולם. רק בדיעבד הבנתי כי מלחמת יום-הכיפורים שלי החלה ב-1 בנובמבר 1970 ורק הגיעה לשיאה כעבור כ-4 שנים וזאת משום שכבר ב-1970 נמצאו כל המרכיבים שכמעט גרמו לחיסול המדינה ביום-הכיפורים ולאיש לא היה אכפת. הרהב, השחצנות, הביטחון המופרז, ההתעשרות המהירה והקלה שהפכה להיות מושא הערצה, אבדן הדרגתי של ערכים חברתיים, חוסר סולידריות והיעדר חמלה, כל אלה החלו כבר ב-1970 לעצב את פני החברה בישראל והובילו אותה ל'אמריקניזציה' מסועבת, להגדלת פערים בין עשירים לעניים ובין מגזרים, עדות ומגדרים, ולמרות שכל התהליכים הללו היו גלויים וחשופים לעיני כל, המשיכו החיים להתנהל בערוצים הללו מבלי שאיש ינסה לבלום את כדור-השלג המתגלגל לעבר יום-הכיפורים.

בחכמה שלאחר המעשה ולאחר זמן רב התאפשר לי להבחין ב'קשר-הגורדי' בין 1970 לבין 1973 אבל מאז גם הבנתי כי 'המלחמה שלי' טרם הגיעה לסיומה. למרות כל האירועים שהיו מנת חלקנו מאז מלחמת יום-הכיפורים ועד היום הזה, אותם אירועים שהחלו אט אט לנבוט ב-1970, נראה כי עדיין לא למדנו את הלקח וישראל ממשיכה שוב לצעוד בנתיבים המובילים אותה לקראת האסון הבא.

הכרוניקה של האירועים הפוליטיים-כלכליים-חברתיים בלוח-השנה העברי מאז 1973 מלמדת על כך שישראל מתנהלת ממש כפי שהתרחשו בה הדברים בין 1970 ל-1973 אבל ביתר שאת: שחיתות שלטונית, פערים חברתיים-כלכליים גדלים והולכים, פשיעה מכל סוג, ביזוי והדרת נשים, התעללות מינית בקטינים, שיסוי, פירוד ונתק בין אוכלוסיות שלמות, שנאת 'האחר', בוז למסורת-אבות, שנאה לדת ולנציגיה, סירוב חרדים להכיר בסמכויות המדינה, הערצה עיוורת ל'עגל הזהב' הנכרי ועוד לא אמרנו דבר על היחסים המתוחים עם הערבים-ישראלים.

זהו רק מקצת מהמרכיבים היוצרים שוב בהדרגה את המאסה-הקריטית שבהכרח מובילה לקטסטרופה, נוראה הרבה יותר מאשר מלחמת יום-הכיפורים.(ע"ע 'קורונה'?).

הנה כי כן מצאתי את עצמי שוב, כפי הנראה בפעם האחרונה בחיי, נתון במלחמה שהחלה מבחינתי בשנת 1970 ואשר טרם הסתיימה וספק רב אם אזכה להגיע ליום-השחרור ממנה.

מאחורי הקרבות המתנהלים במלחמות כולן, ממשיכה להתנהל המערכה על דמותה וערכיה של החברה