האירועים האלימים האחרונים שהתרחשו בירושלים וקיבלו רוח-גבית באמצעות ירי של רקטות מרצועת-זה, הזכירו למדינת-ישראל המנסה להתאושש מהקורונה ומן המבוי הפוליטי הסתום, כי היא נמצאת בשכונה בה פשוט לא רוצים בקיומה וכי כל האמצעים לגירוש היהודים מ'האדמות הכבושות' כשרים ולגיטימיים. העימותים בין צעירים מוסלמים משולהבים מול שער-שכם בירושלים, לבין משטרת-ישראל, הסרת המחסומים בניסיון להביא להרגעת הרוחות וביטול אזורי-הדייג מול עזה, כתגובה על ירי הרקטות, כל אלה העידו שוב על רפיסות, חולשה וחוסר נחישות של המדינה מול האויבים הגלויים והמוצהרים שלה, אלה שכבר אינם פוחדים לתקוף שוטרים, להניף בירושלים את דגלי פלשתין ולזעוק בקול רם כי ישחררו בדם ואש את העיר 'הקדושה' להם ואת כל שטחי 'המולדת' שלהם...
מי שחשב שמדובר רק במיעוט קיצוני שזועק חמאס (כפי שסבורים פעילי שמאל קיצוני ושופרות התעמולה העיתונאים שלהם בתקשורת) נתקל בהודעתו של ח"כ איימן עודה, יו"ר 'הרשימה המשותפת' שהכריז בעברית ובערבית גם יחד כי " האינתיפאדה תסיים את הכיבוש ותניף את דגל פלשתין מעל ירושלים" והנה לכם הכרזה שאמורה הייתה להביא אותו לחקירה משטרתית בחשד להסתה, אבל ממשלת-ישראל על שלוחותיה וזרועותיה, פשוט מפחדת להתעמת עם הערבים, במיוחד כאשר כולם מחזרים אחרי נציג הפלג הרדיקלי של הקיצונים מבית-היוצר של מוניר עבאס שהפך לפתע להיות 'יקיר הימין והשמאל' גם יחד, זמן קצר אחרי שביקר מחבלים ורוצחים בבתי-הכלא.
החולשה, הפחד, הרפיסות והרצון הישראלי להימנע בכל מחיר מנקיטת צעדים נחושים וקשים נגד מסיתים ערבים, מפגינים, מפירי-סדר, תוקפי שוטרים ומאיימים, מבטאים היטב את המתרחש בחברה הישראלית המפולגת ולא מדובר במשהו שהחל זה עתה להתרחש, אלא בתהליך ממושך שמלווה את השלטון הישראלי כבר שנים ארוכות ואשר הביא בעקבותיו התקוממויות מדממות בלב הארץ. על רקע זה ראוי אולי לחשוב מה היה קורה למשל ברוסיה במצב דומה, כאשר המוני מסיתים משולהבים היו מתנהגים במוסקבה כפי שעושים זאת הערבים בירושלים...
העימות המתמשך מול הערבים בירושלים, בגדה, בעזה וגם בגבולות המוכרים של המדינה, יימשכו עוד זמן רב ויקיזו נהרות דמים בגלל שתי סיבות עיקריות: הראשונה נובעת כאמור מהרפיסות והחולשה הפנימית של ישראל, אשר פוחדת להגן על עצמה ומשותקת נוכח אימת 'חופש הביטוי' ו-'קדושת הדמוקרטיה של שלטון בג"צ המסתייע כידוע במנגנון משומן היטב של תקשורת שמאלנית ותומכי טרור באירופה ובארה"ב ואילו הסיבה השנייה ואולי המרכזית, נעוצה בחוסר נכונות להבין ולהודות, כי המאבק בין ישראל לבין הערבים אינו על 'שטחים' וגם לא על 'מדינה פלשתינית' או 'שתי מדינות לשני עמים', משום שזה יותר מ-150 שנה מתנהלת כאן מלחמת-דת שמקרינה על כל החיים שבין הירדן לבין הים-התיכון וכל השאר אינם אלא תירוצים.
מי שלא מבין כי סלע-המחלוקת הוא דתי ומעדיף להתעסק בכותרות פוליטיות, עושה לעצמו חיים קלים ומתעלם מהעיקר ולפיו מתרחשת מלחמת-חרמה בין המוסלמים לבין היהודים והגיע אולי העת לנסות להסביר אחת ולתמיד במה דברים אמורים:
האסלאם, על פלגיו השונים, 'מסכים' כי אין צורך לאסלם יהודים ונוצרים, משום שמדובר במי שנחשבים בעיניו 'עמי הספר' אבל יחד עם זאת, אסור ללכת בדרכי היהודים והנוצרים. הקביעה הזאת שואבת את כוחה ההיסטורי מהגישה שליוותה את הכיבוש האסלאמי מחצי-האי ערב ועד ספרד ולפיה אפשר לגלות סובלנות כלפי היהודים רק תמורת קבלת עליונות מוסלמית (ע"ע למשל היחס שקיבלו יהודים בתימן ובספרד מהשליטים המוסלמים, כל עוד קיבלו את מרות השליטה המוסלמית). כאשר איבדו המוסלמים את העליונות והשליטה במקומות אותם כבשו ונאלצו לסגת בחזרה למדבריות-ערב, המתינו בסבלנות רבה לזמנים חדשים כדי לשוב ולכבוש את האזורים שנטשו ושילבו זאת באמונה דתית שהעניקה להם את היכולת לסלף לחלוטין את ההיסטוריה ובמקביל להלך אימים על מי שנחשב בעיניהם 'כופרים' (ע"ע מהלוחמים של מוחמד בחצי-האי ערב ועד רוצחי ארגון דעא"ש).
דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא למשל בסיפור אודות 'כיפת הסלע' שהוקמה בשנת 691 למניינם על הר-הבית, בזמן שלטון הח'ליף עבד אל-מלכ מבית-אומיה. הוא אסר על קיום 'החג' למכה והקים את מבנה 'כיפת הסלע' כתחליף למקום העלייה לרגל במכה, רק שמרבית המוסלמים מסרבים להכיר בעובדה הזאת ומעדיפים ליחס ל'כיפת הסלע' סיפורי-קדושה מצוצים מהאצבע, משום שמשרת הדבר את האינטרסים הפוליטיים שלהם ובעיקר את המשך המאבק הדתי נגד היהודים. יתר על כן, בשנת 1187 כבש כידוע צאלח אל א-דין את ירושלים ( אחרי 88 שנים של שליטה צלבנית ) והסיר את הצלב שנמצא מעל 'כיפת הסלע' מאז קבעו אותו שם הצלבנים בשנת 1099 למניינם והנה 'זכה' המקום שוב בקדושתו. צריך לזכור שממרחק הזמן 'כיפת הסלע' בירושלים אינה אלא פרי מעשה פוליטי של שליט מוסלמי ובהשוואה לבתי-המקדש היהודים, מדובר בכלל באתר 'חדש' שנמצא על מקומו פחות מ-1500 שנה!
זה גם המקום להזכיר למי ששכח, או בחר לא לזכור, כי האסלאם החל להתפתח בחצי-האי ערב רק במאה ה-7 לספירה למניינם, תחת הנהגתו של מוחמד בן עבדללה, כדת סינקרטיסטית שפירושו ניסיון לשלב אמונות שונות ואף מנוגדות ליצירת מיזוג בין אסכולות שונות ומכאן אימץ האסלאם מרכיבים שונים הן מהיהדות והן מהנצרות. מוחמד, נביאם של המוסלמים, הכתיב במשך 23 שנים בין 570 ל-632 למניינם, את פסוקי 'הקוראן' למאמיניו ומכל הדברים הללו עולה המסקנה המתבקשת לפיה האסלאם אינה אלא דת 'חדשה' במובנים רבים וכי דוד-המלך ע"ה כבר הגה את שמה של ירושלים מאות שנים לפני שהגיחו המוסלמים מן המדבריות ובעת שכלל לא ידעו עדיין על קיומה של העיר, אותה הם מנסים עד היום לנכס לעצמם תחת מעטה מזויף של קדושה קדומה!.
זאת וגם זאת: הנביא המוסלמי מוחמד הכריז בין היתר על 'מלחמה נגד 'הכופרים', מה שנחשב ל'עמוד השישי' מתוך 5 'עמודי האסלאם' וכך נוצר ברבות הימים 'הג'יהאד האיסלאמי' על גווניו וזרועותיו השונים ואשר מקובל עד עצם היום הזה גם באיראן ובארגוני-צדקה נוסח 'חיזבאללה', 'חמאס' ו-'אלקעידה', שאמצו לחיקם את המלחמה עליה הכריז נביאם מוחמד. מי שמת במהלך ביצוע פעולת ה'ג'יהאד' נחשב כמובן ל'שהיד' (קדוש) שמובטחים לו כל התענוגות האפשריים בעולם שכולו טוב וכאן צריך להדגיש כי המלחמה ב'כופרים' נחשבת כאילו מדובר בהמשך הלחימה נגד הצלבנים ואלה הם כמובן ארה"ב, ישראל והתומכים בהן. אגב ה'ג'יהאד' נגד ישראל לגיטימי בעיני המוסלמים בשל מקומה המצוי כביכול ב'בית האסלאם'.
מכל אלה עולה כמובן העובדה לפיה המאבק המוסלמי נגד הציונות ומדינת-ישראל הוא חלק מתהליך ממושך ומקודש שמצדיק נקיטת כל האמצעים הדרושים ל'השמדת הכופרים' ובתוך כך 'לקדש' אדמות כביכול כבושות, לנכס אתרים כאילו נשאו מאז ומעולם קדושה כלשהי, לעוות ולסלף את העובדות ההיסטוריות ובעיקר לחנך את הדורות הבאים להמשיך במאבק האלים עד 'שחרור פלשתין וירושלים'...
מי שמחפש בקרב ההנהגה המוסלמית אוזן קשבת לשיתוף-פעולה, פשוט טומן את הראש בחול ומתעלם מהמציאות המתקיימת כאן לפחות ב-150 השנים האחרונות, כאשר 'המאבק לשחרור פלשתין והשטחים הכבושים' אינו אלא תירוץ למלחמת-הדת של המוסלמים, במזרח-התיכון בעיקר, אבל גם במקומות אחרים. מי שנגרר לוויכוח תאולוגי בדבר האופי של 'הקוראן' אשר מוצג על-ידי כוהני-דת מוסלמים כמסמך חיובי רודף-שלום, לא קורא את כל הכתוב בו, מתעלם מהציווי לפיו אסור למוסלמים לטבוח באחיהם, אבל הם מצווים להרוג את 'הכופרים' וכמובן בוחר לא להתייחס לציווי של הנביא המוסלמי לעסוק ב'ג'יהאד'.
הגיעה העת לקרוא לילד בשמו ולהשכיל כי מדובר במלחמת-דת שמסתייעת על-ידי המוסלמים בכל תירוץ אפשרי לקיים ולקדם אותה ומכאן שיש 'לוחמי חופש' מוסלמים הלבושים במיטב החליפות האירופיות, לצד מתאבדים המבקשים לזכות בתענוגות המובטחים של 'השאהיד'. המכנה-המשותף לכל אלה עובר בשאיפה המתמשכת מאז תבוסת צאלח אל-אדין ( בחודש ספטמבר 1191 ב'קרב ארסוף') להחזיר עטרה מוסלמית ליושנה, לכבוש מחדש את ירושלים וכמובן לגרש את היהודים 'מהשטחים הכבושים'.
הבעיה הופכת להיות קשה, מדאיגה ומסובכת יותר, כאשר מדינת-ישראל מגלה רפיסות וחולשה נוכח האספסוף המוסלמי המתפרע, בעוד מתוך הבית פנימה נשמעים קולותיהם של תומכי שמאל מובהקים באמצעות שופרות תעמולה מבית-היוצר של התקשורת הישראלית, הקוראים לתמוך בדרישה המוסלמית וכל זאת בשם 'חופש הביטוי וקדושת הדמוקרטיה'.
מי שמבקש להיווכח בצד השני של המטבע המוסלמי 'רודף-השלום', מוזמן לבקר בסוריה, בעזה ובתימן ואולי אז יגלה כי מקורן של כל ההתרחשויות במלחמת-הדת. המסקנה הנובעת מכל אלה פשוטה: רק מי שיעמוד מול המאבק המוסלמי בנחישות ובאמונה, ישרוד...