האם יש סיכוי ל'מחאת הקורונה' ?

גלי המחאה הציבורית על רקע נגיף הקורונה והשלכותיו הכלכליות והבריאותיות, ממשיכים לשטוף את הארץ ונראה כי ככל שיחמיר המצב ותגבר אי-הבהירות באשר לעתיד להתרחש, צפויה המחאה הזאת להתרחב. השילוב הקטלני בין שבר-כלכלי לבין הנחיות מבולבלות וסותרות המעצימות את סבלם של עצמאים, בעלי-עסקים ושכירים שאיבדו את מקור פרנסתם, מתכתב היטב עם ייאוש וחוסר תקווה המשתלטים על ציבור גדל והולך והנה מתכון בדוק למחאה-חברתית מרעישה. לתוך הקלחת הסוערת הזאת השתרבבו כבר גורמים פוליטיים בעלי עניין מבית-היוצר של שונאי ראש-הממשלה ואפילו קבוצות אלימות של צעירים המתנגשים עם החוק והמשטרה רק לצורך השגת האלימות הכרוכה בכך, אבל כל אלה מצויים כרגע בשוליים משום שלרוב הגדול של היוצאים להפגנות ומחאות פשוט נמאס המצב והוא מחפש פתרונות מעשיים שיוציאו אותו לדרך חדשה.

על רקע זה נראה כי כבר הגיע הזמן לנסות ולבדוק אם יש ל'מחאת הקורונה' סיכוי להשיג את מטרתה? האם מדובר ביצירת מאסה-קריטית שבכוחה יהא לגרום לזעזוע שלטוני בישראל, או שמא בעוד גל של מחאה-ציבורית שיעלם בעוד זמן קצר מבלי להותיר רושם משמעותי?

לפני כל ניסיון להשיב על כך, ראוי אולי תחילה לבחון את מטרת המחאה הציבורית שמתחוללת כאן וכלל לא בטוח שאפשר לאתר אותה, משום שלמרות הרצון המשותף להטיב את המצב הכלכלי-בריאותי, עדיין לא ברור כיצד הוגדרה הדרך לעשות זאת. יש הסכמה כללית בקרב המשתתפים בהפגנות ובמחאות כי המדינה הזניחה אותם וכי עליה לשנות את דפוסי הטיפול באנשים שעולמם הכלכלי התרסק, לצד וויכוחים נוקבים אודות הטלת 'סגרים' שונים ויעילותם, כאשר עדיין יש רבים המסרבים להישמע להוראות משרד-הבריאות. ההתנצחויות סביב התועלת בהטלת מגבלות ו'סגרים' על הציבור, רק מטשטשות את העיקר הנדרש בכל מחאה-חברתית והיא הגדרת המטרה. נכון למועד כתיבת שורות אלה, עדיין לא ברורה המטרה המוגדרת שיש להשיג ומכאן גם החולשה הטמונה במחאה עצמה, שלא יודעת בעצם להגדיר בדיוק מה היא רוצה.

יתר על כן, לא זו בלבד שאין ל'מחאת הקורונה' מטרה מוגדרת (למעט הרצון המשותף לרבים לסלק את נתניהו מכיסאו...), נכון לעכשיו טרם זוהתה מנהיגות מוכרת ומשותפת שעשויה לסחוף את ההמונים ומאחר שהמפגינים (ובהם אנשי ימין מובהקים) משתדלים להתרחק מזיהוי פוליטי, נוצר חלל דיפוזי דווקא במקום בו נדרשת מנהיגות מקובלת, שעשויה להנהיג את ההמונים ואולי אף לשמש סמל למאבק (שתכליתו כאמור עדיין לא ברורה).

תסריט אימה מציאותי

תנאי הפתיחה של 'מחאת הקורונה' כפי שהצגנו כאן, אינם קלים וגם לא טומנים בחובם סיכויי הצלחה גדולים משום שאם המטרה מטושטשת וגם אין מי שיוביל בהסכמה גורפת להשגתה, קשה להניח כי הסיפור הזה יחזיק-מים לאורך זמן, אלא אם כן תתרחש כאן קטסטרופה בקנה-מידה גדול הרבה יותר וכל הסיפור הזה יצא משליטה. אגב לא מדובר באפשרות הזויה אלא בתרחיש מציאותי וקשה לעיכול: הגדלה משמעותית של מספר החולים, במקביל להעמקת השבר-הכלכלי ולמחסור בפתרונות מטעם המדינה, יכולים בקלות להצית בקרב הציבור סוג של מרידה אלימה נגד מוסדות השלטון, המשטרה ונציגי הממסד ובשפה פשוטה קוראים לכך 'אנרכיה' שעלולה להשתלט על המדינה. נכון להיום מצוי תרחיש-האימה הזה קרוב הרבה יותר מאשר האפשרות שהגלגל הכלכלי-בריאותי יתהפך ומי שלא רואה זאת, מעדיף לטמון את ראשו בחול הטובעני של הקורונה וחבל.

אסור לשכוח כי בתסריט הזה נהיה חלילה עדים להשתוללות המונית של אנשים מיואשים ולכך יש בדרך-כלל ביטויים אלימים, כמו למשל ביזה של חנויות ומרכולים, חבלה ברכוש ציבורי, דליקות, חסימת כבישים, תקיפת בעלי תפקידים ממסדיים וכמובן עימותים אלימים עם המשטרה. עד כמה אנחנו רחוקים מסרט-האימה הזה? לדעתנו ממש לא רחוקים...

הכרוניקה הישראלית של מחאות-ציבוריות יודעת לספר עליהן מאז קום המדינה ועד היום, אבל ראוי לזכור כי רק חלק קטן מהמחאות-החברתיות הללו השיג את מטרתו.

'משביתת הימאים' ועד 'האפודים הצהובים'

נראה כי המחאה-החברתית המשמעותית הראשונה בארץ נרשמה בשנת 1951 כאשר פרצה 'שביתת הימאים' בחיפה. המחאה הזאת נוצרה על רקע תנאי העסקה מבישים של הימאים הישראלים ושכרם הנמוך, מה שהביא לעימות חזיתי בינם לבין הממשלה הצעירה של דוד בן-גוריון. 'שביתת הימאים' נמשכה 43 יום ובשיאה הקיפה גם אניות ישראליות שעגנו בחוץ-לארץ, אלא שהמחאה הזאת סבלה מזיהוי פוליטי משום שמי שעמד מאחוריה היו עסקנים ופוליטיקאים ממפלגת מפ"ם השנואה על הממסד השולט של מפא"י ומכאן שאיבדה בדרך את מטרותיה המוצדקות והפכה לעימות פוליטי סוער בין שתי המפלגות המובילות אז בזירה הישראלית. בסופו של דבר דוכאה 'שביתת הימאים' בכוח רב, מותירה אחריה עשרות רבות של פצועים ונפגעים ונדרשו עוד שנים עד הטבת מצבם ומעמדם של הימאים הישראלים.

בשנת 1959 סערה שוב הארץ בעקבות מה שלימים קראו 'אירועי ואדי סאליב' בחיפה, כאשר פרצה בחודש יולי מחאה אלימה של מאות תושבים במחאה על קיפוח עדתי. המחאה הקשה בהנהגתו של דוד בן-הרוש גרמה לעימותים קשים עם המשטרה ולהצתות ופגיעה ברכוש רב ובסופה החליטה הממשלה על הקמת וועדת-חקירה שהגישה המלצות לשיפור המצב ולפינוי חלק גדול מהתושבים מהשכונה הנחשלת.

שנת 1971 חשפה בישראל את מחאת 'הפנתרים השחורים' והם יצאו בחודש מרץ להפגנות סוערות על רקע קיפוח עדתי של יוצאי עדות-המזרח. המחאה הזאת שטפה את כל הארץ עד שמנהיגיה, סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון נפגשו עם ראש-הממשלה גולדה מאיר, שאמרה כי 'הפנתרים לא נחמדים' והבעירה מחדש את אש המחאה. בסופו של דבר שכחה גם המחאה הזאת ומנהיגיה הצליחו להיבחר בבחירות לכנסת של 1977.

מלחמת יום-הכיפורים הביאה בעקבותיה את אחת המחאות הגדולות בתולדות המדינה, כאשר המפגינים הרבים ביקשו לבוא חשבון עם הממשלה האחראית למחדל יום-הכיפורים. ההפגנות הזועמות הציפו את הארץ כולה ואולי בניגוד גמור למחאות אחרות, הפעם נמצא לה מנהיג בדמותו של מוטי אשכנזי שסחף אחריו את ההמונים. מטרת המחאה הייתה מוגדרת וברורה ובראשה נמצא גם מנהיג, מה שלמעשה הביא להצלחתה היחסית, כאשר מונתה וועדת-חקירה ממלכתית לבדיקת מחדלי הממשלה במלחמה וחלק מראשי הממסד נאלצו להתפטר.

בחודש נובמבר 1978 החלה בישראל מחאה ציבורית שנודעה בשם 'תנועת דיור מיד'. היא נולדה על רקע מצוקה קשה בתחום הדיור ובעיקר המחסור החמור בדיור-ציבורי. ב-23 בנובמבר התקיימה הפגנת ענק של ציבור מתוסכל שאף איים בפלישה לדירות ואליהם הצטרפו גם אלפי סטודנטים שדרשו אף הם פתרונות דיור. ב-29 בנובמבר הפכה המחאה הזאת גם ל'שביתת קונים' סמלית בת 3 שעות וגם כאן השיגו המוחים חלק ממבוקשם, כאשר החליטה הממשלה לאמץ פתרונות חלקיים למצוקת-הדיור בארץ. המחאה הזאת נמשכה אל תוך קיץ 1979 ובמהלכה אף הוקמו ברחבי הארץ התנחלויות של אוהלים.

באביב 1990 הגיעה העלייה מברה"מ לשעבר לשיאה ואז התברר כי קיים מחסור חמור בדירות לעולים החדשים. כתוצאה מהמצב החלה מחאה ציבורית גדולה בעיקר על-ידי העולים החדשים, ש-2000 משפחות שלהם נאלצו להתגורר באוהלים. המחאה הזאת גוועה בהדרגה משום שעד חודש נובמבר נמצאו פתרונות דיור למרבית העולים, אבל בעיקר משום פרוץ 'מלחמת המפרץ'.

בשנת 2011 נרשמו בארץ שתי מחאות חברתיות גדולות: תחילה הייתה זו 'מחאת העגלות' בה נטלו חלק בעיקר אלפי אימהות לילדים שמחו נגד הגזרות הכלכליות של שר-האוצר יאיר לפיד והפגינו ברחבי הארץ כשהן נושאות עגלות ילדים. אחר-כך החלה המחאה החברתית של קיץ 2011 שזכתה עד מהרה לכינוי 'מחאת האוהלים' ו-'מחאת הקוטג'' בהשתתפות המונים שגדשו בעיקר את מרכז תל-אביב. למחאה הזאת השתרבבה נימה פוליטית מובהקת, שמקורה בשמאל הישראלי, מה שהוציא חלק מן העוקץ של המחאה המקורית. קשה להגיד כי מחאת 2011 הביאה עמה הישגים משמעותיים לציבור הרחב, למעט אולי קריירה פוליטית של חלק ממנהיגיה הצעירים...

היו גם היו עוד הפגנות מחאה בישראל, אבל רובן ככולן היה על רקע פוליטי ומגזרי, כמו למשל הפגנות של אזרחים ערבים ב'יום האדמה' או על רקע אירועי 'אוקטובר 2000' וגם מחאות מהצד הימני של המפה הפוליטית נגד הסכמי-שלום או הכוונה להכיר ב'שתי מדינות לשני עמים' ואפילו מחאה של המגזר החרדי נגד מוסדות השלטון. אולם כל אלה חרגו כאמור ממחאה-חברתית נטולת מאפיינים פוליטיים ולכן אין מקומם בהקשר הזה, מה עוד שכמעט כולן נועד לכישלון.

המשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 הביא עמו להפגנות ענק ומחאות סוערות בארה"ב ובאירופה כאשר המונים יצאו לרחובות ולכיכרות למחות נגד השבר-הכלכלי שאיים למוטט עשרות מדינות במערב. באותה השנה נורה למוות תלמיד בן-15 ביוון על-ידי שוטרים מקומיים, אירוע שהוציא אלפים לרחובות, אולם התברר כי מאחורי המחאה היוונית עמדה בעצם אבטלה גבוהה וזכויות עובדים שנפגעו. אירועים אלה חזרו על עצמם ביוון בשנת 2010 נוכח המשבר הכלכלי העמוק שפקד את המדינה והחובות העצומים שנדרשה המדינה לשלם בעיקר לגרמניה.

מחאת 'האביב הערבי' שהחלה בשנת 2011 בתוניסיה, התפשטה עד מהרה לעולם הערבי כולו וגם גבתה לא מעט קרבנות שנהרגו על-ידי כוחות משטרה מקומיים, אבל גם כאן מדובר היה בעצם במחאה פוליטית תחת 'חסות' של נימוקים כלכליים שאיימו על התושבים.

בועת הנדל"ן שהתפוצצה בספרד בשנת 2011 גרמה שם למחאה המונית ולהקמת עשרות אלפי אוהלים במדריד וברצלונה ואפילו בצ'ילה נרשמה אותה שנה מחאה המונית נוכח משבר במערכת-החינוך והתייקרות במחירי הגז במדינה.

המהומות באירופה הגיעו שוב לשיאן בשנת 2016 כאשר החליטה ממשלת צרפת להעלות את גיל-הפרישה של העובדים, מה שהוציא מאות אלפים לרחובות במחאה על הכוונה להרע את מצב המועסקים. מחאה מעניינת במיוחד אירעה דווקא באיראן בשנת 2018 כאשר המוני איראנים יצאו לרחובות בגלל החלשות המטבע המקומי והפגיעה ביצוא, שגרם לעליית מחירים דרמטית. מובן שהמחאה האיראנית דוכאה בכוח רב על-ידי השלטונות.

בירדן בוטלה בשנת 2018 הסובסידיה על הלחם ובמקביל הועלו בממלכה השכנה מסים, מה שגרר הפגנות מחאה רבות משתתפים נגד הממשלה שנאלצה לחזור בה לפחות בחלק מהגזרות.

בשנת 2019 החלה בצרפת מחאה המונית שנודעה בשם 'האפודים הצהובים' שמקורה בהתנגדות התושבים להעלאת מחירי הדלק ולמדיניות הכלכלית של הנשיא עמנואל מקרון. המחאה הגדולה הזאת השביתה למשך זמן את המדינה כולה ובהדרגה גלשה גם לבלגיה, גרמניה, שבדיה, איטליה, סרביה, פולין ואפילו לקנדה, על רקע טענות ההמונים נוכח מיסוי גבוה במיוחד. בלבנון השכנה סוערות הרוחות כבר זמן רב והמדינה מוצפת מחאות והפגנות המונים נוכח המצב הכלכלי הקשה, אולם לא נראה שם פתרון מעשי באופק.

המכנה המשותף למרבית המחאות החברתיות הללו עובר כמובן בסיבות כלכליות, ממש כפי שמתרחשים הדברים כיום בישראל. לכך צריך להוסיף כי המחאות כבר לא מוגבלות להפגנות ברחובות ובכיכרות אלא שעברו לזירה הווירטואלית והן שואבות כוחן מפלטפורמות ברשתות החברתיות המעניקות להן הד נרחב יותר מבעבר.

בישראל כמו באירופה תלויה המחאה החברתית במשוואה פשוטה בעלת שלושה קדקודים: למחאה צריך שיהא קונצנזוס רחב ככל האפשר, היא נזקקת להגדרה ברורה של מטרתה והיא צריכה מנהיגות סוחפת. ברגע שאחד מהמרכיבים הללו חסר או אפילו לוט בערפל, סיכויי המחאה להצליח קלושים ביותר וסופה להיבלע בכרוניקה של דברי ימי המחאות, מבלי להשיג מטרה ואולי אף לא להותיר רושם.

מה הסיכוי ש'מחאת הקורונה' בישראל אכן תצליח?

לפחות על-פי כל הדברים שהבאנו כאן, נראה כי גורלה נחרץ וגם היא תיזכר בעוד שנים כאירוע שולי שלא השיג את מטרתו.

הצלחה או כישלון של מחאה חברתית תלויים בקונצנזוס רחב, הגדרת מטרה ומנהיגות.