מדינת-ישראל מוכרת וידועה כמדינת 'הלאום היהודי' ולפחות בהצהרתה היא גם דמוקרטית, אף על-פי שמרבית המפלגות המכהנות בכנסת רחוקות מדמוקרטיה טהורה. ישראל נתפסת בעיני העולם הרחב כמדינה-לאומית (יהודית) ולמרות העובדה לפיה מצויים בשוליים הפוליטיים גורמים המנסים לערער על כך, עדיין יש לישראל זהות לאומית ברורה (וקצת דמוקרטית...).
אלא שנראה כאילו ברבות הזמן הפכה ישראל למדינה לאומנית, כזאת שעברה מלאומיות מקובלת בקרב מרבית משפחות העמים ללאומנות בולטת. לא מעט אנשים סבורים כי ישראל נפרדה כבר מזמן מהיותה מדינה לאומית וסללה את דרכה בנתיבים המוליכים ללאומנות, אפילו בוטה ועניין מטריד זה ראוי גם ראוי לבחינה ולהבהרה ומכאן השאלה המתנוססת בכותרת: האם באמת אנחנו לאומנים?
צריך אולי קודם להבחין במרכיבי ההגדרה של לאומנות והגישה המקובלת בקרב חוקרי היחסים הבינלאומיים היא שלאומנות היא לאומיות קיצונית בדרכי מימושה, לפיה טובת הלאום קודמת לכל ערך אחר ומצדיקה ומרוממת כל פעולה המקדמת מטרה זו. האידיאולוגייה הלאומנית בקיצוניותה רואה לעתים גם את הלאום הדוגל בה, נעלה על לאומים של עמים אחרים ואת צרכיו חשובים מאלה של עמים אחרים ולכן מוצאת הצדקה בניצולם וגם לא בוחלת בתוקפנות קיצונית.
כבר בשלב הזה של הדיון אפשר להקדים את המאוחר ולציין כי מאז ומעולם ראה עצמו הלאום היהודי נבחר ונעלה מכל האחרים, על בסיס ההבטחה האלוקית שבאה כמובן לידי ביטוי בפסוק 'אתה בחרתנו מכל העמים' ובאמונה הגורפת כי 'אנחנו עם-סגולה', אבל עוד נגיע בהמשך למרכיב הדתי של הלאומנות הישראלית בהקשר של המדינה.
האומה והאינטרס הלאומי כערך-עליון?
ישעיהו ברלין (1906-1997) פילוסוף-פוליטי יהודי-רוסי שעשה בבריטניה, הציג מצע להבנת צמיחת הלאומיות והלאומנות, כאשר כתב בין השאר כי " הצורך להשתייך לקבוצה מוגדרת וקלה לזיהוי, נתפס מאז ימי אריסטו כצורך טבעי של כל בני-האדם. משפחות, שבטים, אחוזות, משטרים-חברתיים, ארגונים-דתיים, קבוצות פוליטיות ולבסוף אומות ומדינות, כל אלה היו צורות של הגשמה על בסיס אנושי. כל ההוגים מאפלטון, פוליביוס, מקיאבלי, בוסה, הרדר, סן-סימון, קאנט ומרקס ויורשיהם המודרניים, ראו בייחוס משותף לשפה, מנהגים, מסורת, זיכרונות משותפים, ישיבה ממושכת בחבל-ארץ, את אחד הגורמים אשר שימשו לגיבושה של חברה הומוגנית ומכאן ההדגשה של הניגודים הקיימים בין קבוצה אחת לשכנותיה. סולידריות שבטית תרבותית ולאומית, לצד תחושת התבדלות מלווה בטינה פעילה או בבוז כלפי קבוצות בעלות מנהגים שונים, התקבלו כגורמים להיווצרות המדינות הלאומיות וההצדקה לקיומן".
מכאן עבר ישעיהו ברלין לשלב הבא כאשר הטעים כי " הלאומנות היא העלאת האינטרסים של האחדות וההגדרה העצמית של אומה למעמד של ערך-עליון, הקודם לכל שיקול אחר בכל תנאי (אידיאולוגיה אותה אימצו גרמנים ואיטלקים יותר מכל עם אחר) ומדובר בסימן מובהק להתגברות התודעה הלאומית שדוכאה במשך שנים רבות בידי שליטים עריצים בתמיכתן של כנסיות כנועות".
במבט ראשון נראה כאילו החלק הראשון של דברי ישעיהו ברלין הולמים את מדינת-ישראל, שהרי אין כמעט עוררין על כך שגם בישראל מדובר ב'סולידריות שבטית תרבותית ולאומית לצד תחושת התבדלות מלווה בטינה פעילה או בבוז כלפי קבוצות אחרות' (ערבים? פלשתינאים?) וכי בקרב יותר ויותר ישראלים יש 'העלאה של האינטרסים של אחדות והגדרה עצמית של האומה למעמד של ערך-עליון הקודם לשיקולים אחרים'.
עד אמצע המאה ה-19 נתפסה הלאומנות כגילוי פתולוגי של הפגיעה בתודעה הלאומית: לידתה בדיכוי ועם סילוקו, סברו כי הלאומנות פשוט תיעלם, אלא שהתהליך הזה ארך זמן רב יותר מן המצופה. בשנת 1919 כבר הייתה הנחת-היסוד בדבר הזכות לשלטון לאומי-עצמאי רעיון המקובל בעולם כולו ולכך יש להוסיף פתרונות למיעוטים ,שאמורים היו להתגשם הודות ל'חבר-הלאומים' שהוקם לא מכבר, אלא שניצול קולוניאלי, אי-שוויון כלכלי-פוליטי, בורות, עוני, אי-צדק, שחיתות וזכויות-יתר בחברות שונות, הוסיפו להכביד על חלקים גדולים בעולם וכך נגוזה תקוות הליברלים והסוציאליסטים כי הלאומנות תחלוף מהעולם.
המרקסיסטים והסוציאליסטים הקיצוניים, טענו כי הרגש-הלאומי עצמו אינו אלא צורה של תודעה מזויפת, שנוצרה כתוצאה משליטה כלכלית של מעמד אחד וכי הלאומנות אינה אלא כלי-נשק לקיומו וקידומו של מעמד מסוים בחברה, תוך ניצול כוח-העבודה של ה'פרולטריון'. המשותף לכל ההשקפות הללו הייתה האמונה כי הלאומנות היא תוצר חלוף של תשוקתו המסוכלת של האדם להגדרה-עצמית ורק שלב בהתפתחותו. איש לא רמז בזמנו כי הלאומנות תשלוט בשליש האחרון של המאה ה-20, ההפך הוא הנכון: רבים סברו כי הלאומנות תיעלם לגמרי בעיקר הודות לקדמה בסחר (גלובליזציה) , בהשכלה ובאימוץ רעיונות של ליברליזם ושל שוויון.
אלא שבמבחן התוצאה התבדו הללו וכבר בראשית המאה ה-21 הרימה הלאומנות את ראשה ברחבי העולם ואולי להפתעת הכל גם באירופה, שנקלעה בבת-אחת לפחד גדול מפני הגירה של המוני פליטים אליה, מה שכמובן חידד את הצורך 'הטבעי' של עמי אירופה, להתגונן מפני הגל העכור שאיים לשטוף אותם, להדגיש את ההתבדלות, ההגדרה-הלאומית, לסגור את הגבולות ולחזור לאופי של לאומנות בוטה.
יכול להיות שלפחות חלק מהתהליך הזה מוכר גם בישראל, נוכח חדירה של אלפי מהגרים לא חוקיים לשטחה ממצרים והקמת 'אפריקה של תל-אביב', מה שהקצין את הגישה הבדלנית של מדינת-היהודים, בדיוק כפי שהתרחש באירופה ומכאן הנטייה ללאומנות הנדרשת.
אפשר כמובן למצוא מניעים נוספים להיווצרותה של הלאומנות, כאשר בני-אדם נמנים למשל על קבוצה מסוימת שאורח חייה שונה משל קבוצות אחרות ותכונות חברי הקבוצה הזאת מוגדרות במונחים של טריטוריה משותפת, מנהגים,חוקים, אמונות, לשון, גילויים חברתיים ודתיים ואורחות חיים משותפים ויש שהוסיפו לכך גם תורשה, קרבת-דם ומאפיינים גזעיים, כשכל אלה מעצבים בני-אדם, כמו גם את שאיפותיהם וערכיהם. על רקע זה קיימת הדעה לפיה כמו אורגניזם ביולוגי שמרכיביו צריכים לעמוד איתן מול כוחם של אורגניזמים אחרים כדי למנוע שקיעתה וחיסולה או חורבנה של אומה, לה כפופים המשפחה, השבט והפרובינציה לשמירת קיומה של האומה ומכאן חשיבות כוחה של הלאומנות.
לפרשנות הזאת משמעות פשוטה למדי משום שאם הקבוצה שלי (או האורגניזם שלי) היא לאום, היא מבקשת באופן טבעי להגשים את טבעה האמתי באופן חופשי ופירוש הדבר שיש צורך לסלק מכשולים הנקרים בדרכה אפילו בכוח ואת התפקיד הזה יכולה לספק רק לאומנות. זאת וגם זאת: הרצון הלאומי מכוון נגד כוחות התפוררות וניוון, המיוצגים על-ידי האויב הליברלי, האינדבידואליזם ההרסני, האוטומציה והמכניזם ואפילו הרומנטיקה וכל אלה מאיימים על כוחה של הלאומנות.
מקובל על כל העוסקים במדע-המדינה, כי הרגש-הלאומי הוא תנאי-סף להצלחתה של כל תנועה פוליטית בעולם וכי הלאומנות מצויה בתהליך של חידוש כוחה ועצמתה בעיקר באירופה וגם בתוך מדינות האיחוד, בעיקר בגלל הפחד מפני המשך גלי-ההגירה מוסלמים ובני מיעוטים אחרים. אבל מתברר כי התהליך הזה ממש לא פסח על מדינת-ישראל, בה ניכרים סימנים מובהקים של ביטויי לאומנות ויש אף שיאמרו קיצוניים.
הלאומנות כביטוי ל'אגואיזם לאומי'
פרופסור בנימין נויברגר מהאוניברסיטה-הפתוחה', מציג השקפה שיפוטית ואף על פי-כן מדובר בזווית מעניינת כשלעצמה לאבחן את הלאומנות הישראלית.
,תחילה מטעים פרופסור נויברגר כי הלאומיות מבוססת על רעיון ההגדרה העצמית של העמים, על זכותו של כל עם לחירות וכי הלאומיות צמחה בסוף המאה ה-18 מרעיון האוטונומיה של הפרט המזוהה עם הפילוסוף עמנואל קאנט ומרעיון הקהילה של ז'אן ז'ק רוסו, שדיבר על הרצון הכללי של הקהילה. עוד הוסיף וקבע כי אין סתירה בין לאומיות לבין בינלאומיות (כפי שכבר קבע זאת ג'וזפה מאציני ההוגה האיטלקי הליברלי בן המאה ה-19) אף שהלאומיות מנוגדת לקוסמופוליטיות, הדוגלת בכך שבני-אדם יהיו נאמנים לאנושות כולה ולא לאומה מסוימת.
לטעמו של פרופסור נויברגר, לאומיות יכולה להיות הומניסטית, ליברלית, דמוקרטית, מתונה וחיובית ואילו לאומנות מתאפיינת בגישה אנוכית, תוקפנית, מיליטריסטית וקשורה באופן מובנה לגזענות ולפשיזם.
בהמשך הוא מטעים כי לאומנות היא אידיאולוגיה של 'אגואיזם לאומי' שמקדש עוד ועוד שטחים, חומרי-גלם, שווקים, 'מרחבי מחייה' לאומה אחת, הנבחרת והעליונה מבחינה גזעית ותרבותית, לעומת אומות אחרות הנחותות ממנה וכי בלאומנות יש 'גבולות היסטוריים' וגבולות 'טבעיים' המצויים כערך-עליון תוך שאיפה מתמדת להרחבתם.
הטיעון הזה מתכתב היטב עם התעמולה של השמאל הישראלי, בדבר אופייה של המדינה ולמרבה הפלא קיבל רק השבוע גבוי חסר תקדים, בנאומו של נשיא ארה"ב שהציג את 'תכנית ה-100', שלו אשר ערבה לאוזניים ישראליות לאומניות!
בהמשך ניצבת ההנחה לפיה לאומנות, בה הלאום והמדינה הופכים למטרה ולא לאמצעי והם עומדים מעל לערכי המוסר ההומניסטים הכלל אנושיים, וכי הלאומנות מנציחה את 'האינטרס הלאומי' כקריטריון היחיד להערכת פעולות של ממשלות ומנהיגים.
ההנחה הזאת מציבה את ישראל באופן מובהק בקצה הלאומני של הסקלה הפוליטית והדבר מקבל חיזוק כאשר בוחנים את העדפת הציבור את מנהיגיו 'החזקים' העושים תמיד למען 'האינטרס הלאומי'.
מאפיינים נוספים של הלאומנות מצביעים על כך שבדרך-כלל היא מקדשת ערכים 'גבריים' של אלימות ומלחמה למען המדינה ומתנגדת לחולשה 'נשית' רכרוכית לפשרה ולשלום.
הלאומנות גם דוחה, על-פי מבקריה הקשים, פלורליזם וקונפליקטים פנימיים ודוחה סוציאליסטים שוחרי שוויון כמו גם ליברליזם. הלאומנות מזוהה עם מיליטריזם ועם כוח-צבאי וגורסת כי המיעוטים הם שעיר לעזאזל 'זרים' בגוף האומה 'הבריאה'.
לא צריך דמיון רב כדי לזהות את מרבית הסימנים הללו בחברה הישראלית ובכלל זה היחס לזרים והסגידה לכוח-הצבאי, אבל בכך לא די שכן הלאומנים נוטים לשלול לאומיותם של אחרים, מיחסים להם זלזול במשפט ובמוסר (מוכר לכם אולי מההתנפלות האחרונה על מערכת-המשפט בישראל?) הבינלאומי ומבחינתם רק הכוח קובע. לאומנים עוסקים באפליה, גירוש ואפילו בהשמדת גורמים לא רצויים ורבים מקנים לזהותם לבוש-דתי או מעין-דתי ומנצלים את הדת להעניק למטרותיהם ערכים 'מקודשים'.
הדברים הללו תואמים להפליא את מפלגות הימין-הדתי הישראלי, אשר הפכו את המקורות היהודים לקרדום פוליטי לחפור בו וגייסו לשם כך טיעונים 'משיחיים' לטובת 'האינטרס הלאומי' כביכול!.
שורה ארוכה של דמויות פוליטיות מהעת החדשה מצויות בגלריה של מנהיגים לאומניים ובהם היטלר, מוסוליני, פרנקו, סטלין, מאו, פוטין, אחמדינג'אד, לה-פן ובאחרונה התווספו גם בנימין נתניהו ודונאלד טראמפ לרשימה הזאת, למרות הבדלים ניכרים ביניהם לבין קודמיהם, שידיהם מגואלות בדם-המונים. המכנה המשותף לכולם הוא באימוץ העיקרון לפיו המדינה שלהם והאינטרסים הלאומיים שלה, עומדת מעל כל דבר אחר ויש לעשות הכל על-מנת לקדש מטרותיה.
מעבר חד התחולל בהיסטוריה מלאומיות ללאומנות, במיוחד אחרי מלחמת-העולם הראשונה ובעקבות הדה-קולוניזציה באפריקה ואחרי שנים של רגיעה, חזרה הלאומנות גם לאירופה והיא נמצאת שם כנראה על-מנת להישאר, משום הפחד מפני גלי-הגירה, טשטוש התרבות והמאפיינים הלאומיים ואבדן הזהות הלאומית. כל אלה הביאו כאמור לחיזוק תנועות-פוליטיות ומפלגות מהימין ומדובר ככל הנראה בתופעה שמצויה אך בראשיתה.
אכן אנחנו מדינה לאומנית !
מכל הדברים הללו אין מנוס מהמסקנה כי מדינת-ישראל מתאפיינת במרבית הסימנים המובהקים של מדינה-לאומנית. אלא שבמקרה הזה אפשר למצוא לכך הצדקה מוסרית ומעשית כאחד: מדובר במדינה צעירה שנוסדה על רקע השואה שחיסלה לפחות 6 מיליון מבני העם-היהודי שהצליח להקים אותה, אבל לא להשתחרר מסיוטי ההכחדה, מדובר במציאות בת יותר מ-120 שנה בה מסרבים הערבים להכיר בקיומה כמדינה-יהודית ודוחים כל מאמץ להגיע להסדר כלשהו (כולל הדחייה הלא מפתיעה של 'תכנית-טראמפ') ומדובר בניסיונות חוזרים ונשנים לחסל את ישראל במלחמות ובטרור רצחני, כאשר חלק מתושבי המדינה אינו מסתיר את תמיכתו הגלויה במבקשי נפשה של ישראל.
למרבה האירוניה נוצר אבסורד, לפיו מצפים מישראל להתנהג כמו מדינה לאומית דמוקרטית בתנאים האלה, כאילו הייתה בלגיה או הולנד ומבקרים אותה בחריפות כאשר מתגלים בה סימנים של לאומנות.
בשורה התחתונה אפשר לקבוע כי, מוטב לעטות מחצלות לאומניות ולהתגונן מפני הבאות מאשר להתעטף בתחפושת לאומית-דמוקרטית, רק כדי למצוא-חן בעיני העולם.