ספר חדש על זיכרון-יעקב נמצא בשלבי עריכה אחרונים ועתיד לצאת בקרוב לאור. הספר ' כרמים- תמונות מחיי זיכרון-יעקב' מאגד בתוכו עשרות רבות של סיפורים, אירועים, התרחשויות ודמויות שעיצבו את קווי-המתאר של מה שהייתה פעם המושבה זיכרון-יעקב ובתוך כך גם חושף לראשונה דרמות שלא נודעו עד כה בציבור הרחב.
'כרמים- תמונות מחיי זיכרון-יעקב' עוסק אמנם בפרק הזמן שבין השנים 1978-2020 וכולל גם את שיחזור כל העסקים שפעלו במרכז-המושבה, לצד סיפורים מרתקים מכל תחומי העשייה המקומית, אולם מציג גם התייחסות לאירועים שהתרחשו קודם לתקופה הזאת ואשר השפיעו על עיצובה של המושבה.
בתוך כך יש בספר החדש גם פרק מרתק על אודות ' אבו פאריד - החבר הערבי במחתרת ניל"י ' שמעטים בלבד יודעים על קיומו ובו גם סיפור מטבעות-הזהב ששילמו הבריטים למשפחת אהרונסון.
אנחנו מתכבדים לפרסם כאן לראשונה חלק מהפרק המרתק הזה מתוך הספר החדש 'כרמים- תמונות מחיי זיכרון-יעקב' שכאמור יראה אור בקרוב:
בקיץ 1887 נולד בארץ הארזים צעיר נוצרי ושמו נאצר ג'אנם. במרוצת הימים נהיה האיש ל-'אבו פאריד' אשר שיחק תפקיד חשוב במחתרת ניל"י הזכרונית. הוא נפטר בחיפה בשנת 1940 והיה מהטיפוסים המופלאים שהיו קשורים לפעילות 'ניל"י' ומשפחת אהרונסון ואך מעטים יודעים אודותיו. זמן מה לפני מותו הזדמן אליו העיתונאי גדעון ויגרט ומצאו בביתו בחיפה עיוור ומשותק ברגליו, כתוצאה מהעינויים שספג מידי התורכים.
לימים התגלגל לידי הסיפור שמצא את מקומו באתר של 'עיתונות יהודית היסטורית' מיום 27 באוקטובר 1941 תחת הכותרת ' איש סודם ועוזרם של בני משפחת אהרונסון במלחמה הקודמת, נאצר ג'אנם אבו-פריד, דברים מפיו שנרשמו זמן קצר לפני מותו:
" אני- התחיל לספר - ממשפחה ערבית בלבנון. באתי לארץ-ישראל בהיותי צעיר לימים, ברחתי מהבית בגלל מחלוקת בבית הורי והגעתי לכפר טנטורה, בזמן שבו יסד שם מאיר דיזנגוף את בית-החרושת לזכוכית. הוא העסיקני כעגלון, הוטל עלי להעביר את הזכוכית מטנטורה ליפו. אחרי סגירת בית-החרושת עבדתי באורוותו של הברון בזכרון. הכרתי את כל בחורי המושבה, אבל במיוחד התיידדתי עם משפחת אהרונסון. לאחר שנאלצתי לעזוב את זיכרון-יעקב בגלל ניגודים ביני לבין הפקידים, עברתי לחיפה אבל קשרי עם משפחת אהרונסון לא נותקו.
באחד הלילות נכנס אלי בחור ואמר: " מר אהרונסון מחפש אותך. הוא קנה סוס חדש פראי מאוד ועגלונו לא יכול לו. עלה מיד לזיכרון-יעקב ותראה את כוחך באילוף סוסים".
באותו לילה יצאתי לזכרון. טיפלתי בסוס והתחלתי לחרוש עמו. מאותו יום לא התרחקתי שוב מבית-אהרונסון. עבדתי יחד עם אהרון בתחנת הניסיונות בעתלית. הייתי כאחד מבני המשפחה ובן לווייתו של אהרון בנסיעותיו. עם זאת הייתי השומר הדואג לכל המשפחה. היה זמן כאשר פלחי קאקון והסביבה רצו להתנפל על זכרון, הזהרתי את עגלוני הסביבה בכל הזדמנות לאמור: ' הודיעו לחבריכם, כי רק על גופתי תכנסו לבתינו!".
הדבר האהוב עלי ביותר היה לרכוב בצוותא עם אהרון כדי לחפש צמחים. בנסיעות הארוכות האלה עברנו את הארץ לאורכה ולרוחבה והכרנו כל מקום. התנהגותו של אהרון עם הזולת עשתה אותו אהוב על כל מי שנמצא במחיצתו. תמיד היה מעיר שאינני צריך לראות את עצמי כפועל שלו אלא כשותפו לכל דבר.
עם פרוץ המלחמה העולמית הרגשתי בתנועה בלתי רגילה בחצר. הופיעו אנשים חדשים, מכתבים נשלחו והגיעו. אנשי המקום מיעטו בדיבור. לא אמרתי דבר, חיכיתי עד אשר ישתפו אותי בסודם. פעם בשעת אחת מנסיעותי עם אהרון לעזה ולבאר-שבע, אמר לי : 'ברצוני לשתף אותך בסודי אבל הישבע לי שבועה נאמנה שלא תבגוד בי לעולם'. עניתיו: ' האם אני צריך להישבע לך, לאחר שאכלתי ושתיתי בביתך שנים רבות? אבל אם תרצה, אשבע לך בימיני ובדתי שלא אגלה את הסוד ולו גם יהרגוני'.
אז אמר לי אהרון: 'אני התחלתי לעבוד למען האנגלים כדי להציל את התושבים ממשטר העבדות של העותמנים'.
שיתפתי את עצמי בתנועה זו ולשמה עבדתי עד הסוף. הייתי הנוצרי היחיד אשר התחיל בעבודה הזאת, אבל אחרי-כן שיתפתי גם את אחי אליאס בפעולה זו. לאחי אליאס היו קשרים עם הקצינים והחיילים התורכיים. הוא היה משיג מהם ידיעות ושולחן אלי ושרה, אחותו של אהרון, הייתה רושמת אותן מפי בפנקס. אבל תפקידי העיקרי היה 'העברת הדואר'. אחת לשבועיים, ביום קבוע, הייתה מופיעה בים צוללת אנגלית במרחק רב מחופה של עתלית. מיד הייתה שרה מתקשרת אתה באיתות, אחר-כך הייתה הצוללת מסתלקת, חוזרת בלילה, מתקרבת אל החוף ומורידה סירה. תפקידי היה להתקרב אל החוף ולמסור ליושבי הסירה את המכתבים ולקבל מהם שק, אשר הכיל לעיתים קרובות אלפי לירות זהב תורכיות. הייתי מעביר את המשא הכבד על גבי לתחנת הניסיונות.
לאחר שאהרון נסע למצרים נשארה ההנהלה בידי שרה. בעתלית נמצאה קבוצת חיילים תורכיים לשמירת החוף ובראשה קצין. מתפקידי היה להתקשר אתו ולהזמינו אל התחנה בימים שהצוללת הייתה מופיעה. משבא, הייתי משקה אותו עראק עד שהשתכר. אז הייתי מציע לו את מיטתי ועד שהגיעה שעת 'הדואר' היה הקצין נוחר. לבשתי את בגדיו, נטלתי את רובהו וירדתי אל החוף. הייתי נפגש עם אנשי הסירה, מוסר להם את המכתבים, מקבל מהם את מטענם וחוזר אל התחנה. שם הייתי פושט שוב את בגדיו ושם אותם על מקומם הקודם. את הסידור הזה עשינו כדי למנוע הפרעות בלתי צפויות מראש.
ואמנם, פעם כאשר התקרבתי לאנשי הסירה, ראיתי חייל תורכי מתקרב וצועק 'קומנדו ואללה'. עניתיו: 'ואללה'. הוא ענה על שאלותי, כי יש לו מכתב מחיפה אל הקצין בעתלית. לקחתי ממנו את המכתב והתחלתי לקלל את כל החיילים אשר אינם שומרים יפה על החוף ונותנים לדייגים לדוג בלילה על אף האיסור. אמרתי לו: 'התקרב אל הסירה והסתכל אם יש בה דגים ותיקח אותם מהם, תניח את הרובה אצלי'. הוא רק נתן לי את הרובה. מיד תפסתיו ודחפתי אותו לפני אל הסירה. לאנשי הסירה הסברתי את המקרה וכך חזרו לדרכם ו-'מתנה חיה' בידם. אחרי כמה ימים הגיע מכתב מאהרון שבו הוא מודה לי בשם מנהל רשת הריגול במצרים על 'המתנה' ששלחתי לו.
אירע פעם שהצוללת הגיעה שלא ביום הקבוע. הייתי באותו יום בדרך וכאשר לא היה בתחנה איש, ששרה יכלה לסמוך עליו, התחפשה היא עצמה בבגדי גבר וירדה לבדה כדי לשאת את השק הכבד אל התחנה. כאשר ראו אנשי הסירה אשה בבגדי גבר חשדו שמא נודע לתורכים דבר על 'הדואר' ושלחו מרגלת. שרה הסכימה שיקחו אותה אל הצוללת לשם זיהוי וכשהודיעה לקצין מפקד הצוללת, שהיא מנהלת את תנועת-הריגול, חלקו לה כבוד צבאי, נתנו לה בגדים יבשים והחזירוה אל החוף וברשותה שק, אשר הכיל ששת-אלפים לירות-זהב. התפלאתי אחר-כך כיצד מסוגלת הייתה לשאת לבדה את המשא הכבד הזה.
אכן הנערה הזאת, אשר ראיתיה קודם לכן רק במעגל משפחתה, כפופה על ספריה, התחילה לקשור קשרים עם קציני צבא בטבריה, ירושלים, ביירות ועפולה. יפה הייתה ופקחית וכך נפתחו לפניה כל הדלתות. זוכר אני כי שרה הגישה לג'מאל 500 נאפוליונים במתנה ' בשביל הצבא העותומני' ולרגל זה ערך לכבודה חגיגה גדולה ואמר לה שהוא מעריך אותה כנתינה הטובה ביותר במדינה התורכית ואחרי כיבוש מצרים על-ידי התורכים, יבנה לה ארמון יפה ליד הנילוס. באותו לילה הצליחה שרה להוציא מכיסיו תכנית מדויקת של ההתקפה התורכית על מצרים. אותה תכנית הגיעה אל אחיה אהרון ולפרטיה הייתה חשיבות עצומה להגשמת תכנית ההגנה על תעלת סואץ.
במצב זה עברו עלינו שלוש שנים. בשלהי קיץ 1917 נסעתי לכמה ימים לחיפה, כדי לבקר אצל אשתי וילדי. מצאתי שמחכות לי ידיעות רעות. אחי אליאס ישב פעם יחד עם חברו כמאל בק, קצין משטרה בחיפה, באחד מבתי-הקפה, כאשר זה גילה לו כי מחר יסעו לזכרון לחפש שם מרגלים. שלחתי את אחי באותו לילה ברכיבה לזכרון. מיד שרפה שרה את המכתבים וטמנה באדמה את כל הכסף מהמשלוח האחרון.
אני ואשתי 'אום פאריד', סגרנו את עצמנו בחדר. ספרתי לה קצת על עבודתי והישבעתיה שלא תבגוד בי ולא תספר אף מלה, אפילו אם יפשטו את עורי מעלי לעיניה. אמרתי לה : 'אם אמות, משפחת אהרונסון תדאג לך ולילדינו'. באותו לילה באו חיילים, אספו את כל האנשים ואסרו אותם וביניהם גם אותי. העבירו אותי למלון במושבה, החוקרים היו מוחמד בק ואחמד בק בוטף ועזר לידם חאסן בק.
תחילה אמרו לי כי שרה הודתה שאני השתתפתי בריגול. הכחשתי והתחילו להרביץ לי על רגלי ('פאלקה'), אבל עמדתי בהכחשתי. לשרה אמרו כי אני הודייתי, אבל היא ידעה כי שקר בפיהם. אחרי החקירה היכוהה מכות נמרצות והניחו ביצים יוקדות מתחת בית שחיה. אבל על אף כל העינויים לא הצליחו להוציא ממנה דבר. עינו חברים לעיניה תוך חקירות ממושכות ולבסוף הודיע התובע כי החקירה תעבור לנצרת ואחר זה לדמשק. כל אלה החלישו את כוחה. חושבני כי ראתה לפניה רק דרך ארוכה של עינויים בלי מפלט והחליטה על-כן לשים קץ לחייה במהירות האפשרית.
לפני שהעבירו אותה לנצרת ביקשה אפשרות להתקלח ולהחליף את בגדיה. החיילים ליוו אותה עד דלת המקלחת. נכנסה ופתחה את ברז המים, נטלה את האקדח שהיה מוסתר שם וירתה לתוך פיה. החיילים שמעו את קול הירייה על אף רעש זרם המים. הם לא הפסיקו לענותה גם בהיותה בבית-החולים. תשובתה הייתה : ' אמות, אבל בקרוב ייכנסו לארץ הזאת האנגלים והם יינקמו בכם את נקמתי. אמנם התקשרתי אתם, אבל לבדי ואיש מהאנשים לא השתתף אתי'. לאחר ייסורים נוראים נפטרה שרה.
העבירוני לנצרת, שם המשיכו בחקירתנו. מרוב מכות שספגתי נשברו עצמות רגלי. מנצרת העבירוני לדמשק, שם הוקל מצבנו. באמצעות 'באקשיש' יכולנו להתקשר עם החוץ, האדון דיזנגוף ז"ל והאדון שבתאי לוי (ראש עיריית חיפה לאחר-מכן) עזרו לנו. כדי להוציאנו שילמו 500 לירות זהב. אבל לא הייתי זמן רב בחופש. חאסן בק פגש אותי בדרך וציווה מיד לאוסרני. הוא אמר למפקד דמשק : 'הרגתם את זנב הנחש ואת ראשו השארתם!'. נתנו פקודה להגלות אותי לפנים הארץ. ברחתי באמצע הדרך, עברתי את קווי-החזית עד שהגעתי לחדרה.
בחדרה פגשתי את אהרון, חיבקנו איש את רעהו ובכינו מר. אהרון אמר לי : 'לא לבכות, לפנינו עוד עבודה רבה'. קבלתי פקודה ללכת לנתק את חוטי הטלפון בין קלקיליה לג'נין. אחרי זה הצטרפתי אל פלוגת פרשים הודיים אשר פשטו מדרך וואדי-ערה (אום אל-פחם מגידו) ומשם אל הצד המזרחי של הכרמל. הפרשים נכנסו חיש מהר לבאלד א-שייח' ומשם פנו אל התותח שהיה מוצב על הכרמל. הם מיהרו על סוסיהם בדרך ההררית שהראיתי להם והגיעו מאחורי אנשי התותח ושבו אותם.
בהשתדלותו של אהרון שלחו אותי לבית-הספר לקצינים באיסמעיליה. חזרתי כעבור שלושה חודשים בדרגת קצין-משטרה. כעבור זמן קצר התחלתי להרגיש כאבים חזקים ברגליים. המכות האכזריות והעינויים שעוניתי בידי התורכים נתנו את תוצאותיהם. רגלי נחלשו עד שלא יכולתי לעמוד עליהן ועיני התעוורו".
זהו הסיפור המופלא של נאצר ג'אנם 'אבו פאריד', כפי שמופיע באחד הפרקים המרתקים של הספר החדש 'כרמים- תמונות מחיי זיכרון-יעקב' העומד לצאת בקרוב לאור.
הסיפור המופלא של 'אבו פאריד' כפי שמופיע בספר החדש על זיכרון-יעקב שיראה-אור בקרוב