בגידות פוליטיות

סביר להניח כי מרביתכם אינם מכירים את יזהר (ניצן) שי, שר-המדע החדש בממשלת-ישראל, שהרי רק השבוע הושבע בכנסת והיה לחבר בממשלה 'הדו-ראשית' המנופחת ביותר בתולדות המדינה. בחרנו להתייחס תחילה ליזהר (ניצן) שי משום שהוא מייצג באופן בולט ביותר את התופעה המכוערת (אך הצפויה) שמאפיינת את החיים הפוליטיים בישראל והיא הבגידות הפוליטיות.

למי שלא מכיר ואינו יודע, יזהר (ניצן) שי היה במשך שנים אחד המבקרים הקשים והבוטים ביותר של ראש-הממשלה בנימין נתניהו ונהג לתקוף אותו באופן אישי מעל כל במה ומיקרופון כשהוא מדגיש את העובדה לפיה מדובר לטעמו באדם מושחת שאינו ראוי לתפקידו. מתוך התבטאויותיו של האיש לא היה אפשר להעלות על הדעת כי כחלוף זמן קצר ישב על כורסת-עור מרופדת היטב וישמש שר-המדע בממשלתו של שנוא נפשו בנימין נתניהו...

מה קרה ליזהר (ניצן) שי? איך קרה שחצה את כל הגבולות שהוא עצמו הציב והפך ממבקר טעון נגד ראש-הממשלה לשר בממשלתו? בעברית פשוטה קוראים למהלך התמוה הזה בגידה פוליטית אבל מדובר במקרה אחד מתוך רבים שעוד נתייחס אליהם בהמשך.

בגידה פוליטית גרועה יותר מתקיפה אלימה בגלל השקר שעומד מאחוריה

הכרוניקה הפוליטית של מדינת-ישראל עמוסה וגדושה בגידות פוליטיות למכביר ומה שהתרחש לקראת ממשלת נתניהו-גנץ אינו המצאה חדשה, למרות שמדובר אולי בסדר גודל חריג. כבר בימיה הראשונים של המדינה ידעה ישראל שורה של בגידות פוליטיות מימיו של דוד בן-גוריון ואילך כאשר פוליטיקאים חצו קווים והפנו עורף לעמדות בהן החזיקו רק על-מנת לזכות בקידום או בכיסא סביב שולחן הממשלה. כדאי אולי לרענן תחילה את הזיכרון הקצר שלנו ולציין את הבגידות הפוליטיות הגדולות שאירעו ואז אולי לנסות להבין מה עומד מאחורי התופעה המאוד לא מוסרית הזאת.

אחד הראשונים שהכה על חטא היה יוסי שריד כאשר בשנת 1984 בעיצומה של מלחמת-לבנון עזב את מלפגת-העבודה רק חודש ימים אחרי שנבחר לקדנציה שנייה כחבר-כנסת מטעמה. יוסי שריד ביצע עוד בגידה פוליטית בשנת 2000 בעת כהונתה של ממשלת מרכז-שמאל ונטש גם אותה היות שלטעמו לא מדובר היה ב'ממשלת שלום' ולימים הצר על שני צעדים אלה משום שסתרו את 'העקרונות' בהם דגל.

'התרגיל המסריח'

נראה כי אחת הבגידות הפוליטיות המשמעותיות אירעה החל משנת 1988 וגלשה לשנת 1990 כאשר פרצו מחלוקות עקרוניות הן בליכוד והן במערך על רקע תכנית-שלום אמריקנית ולראשונה בתולדות ישראל נפלה ממשלה (ממשלת ליכוד) בהצבעת אי-אמון. הנשיא הרצוג הטיל על שמעון פרס את הרכבת הממשלה והוא ניהל משא-ומתן על החרדים אולם בגלל חילוקי דעות שתגלעו בין הרב שך (דגל התורה) לבין הרב עובדיה יוסף (ש"ס) לא עלה בידי פרס לשכנעם להצטרף לממשלתו. בצר לו פנה ליצחק מודעי (סיעת קידום הרעיון הציוני) והבטיח לו עולם ומלואו אם יסכים להצטרף לממשלה ואחר-כך פנה לחבר אותה סיעה ח"כ אברהם שריר ושכנע אותו 'לטובת המדינה' לחבור אליו ונענה בחיוב.

שמעון פרס הודיע לנשיא הרצוג כי עלה בידו להרכיב ממשלה וכולם כבר התכנסו לישיבה החגיגית להצגת הממשלה החדשה אלא שאז התברר כי שני חברי-כנסת מאגודת ישראל נעדרים מהאולם ולא נמצא הרוב הדרוש להצגת הממשלה. ההזדמנות הועברה על-פי חוק ליצחק שמיר שהחל במשא-ומתן קדחתני והצליח לשכנע את חבר-הכנסת אפרים גור לבצע בגידה פוליטית ולערוק ממחנה העבודה לליכוד, בתמורה לתפקיד סגן-שר ומקום משוריין בליכוד בבחירות הבאות.

יצחק מודעי וחבריו מיהרו לחתום אף הם על הסכם עם הליכוד בתמורה למחיקת חובות עצומים ואז בוצעה עוד בגידה פוליטית כאשר אחד מחברי הכנסת של אגודת-ישראל, שכבר חתם קודם לכן על הסכם עם שמעון פרס, שינה את עמדתו וחתם על הסכם עם הליכוד בתמורה לתפקידו כסגן-שר. יצחק שמיר הצליח להרכיב ממשלת-ימין צרה אבל את כל המהלכים הללו הגדיר יצחק רבין כאשר טבע את המונח 'התרגיל המסריח'...

פרשת המיצובישי

אחת הבגידות הפוליטיות המהדהדות ביותר אירעה בשנת 1994 כאשר התפצלה סיעת 'יעוד' ממפלגת 'צומת' של רפאל איתן ובה שלושה חברים: גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ. בחודש ינואר 1995 הצטרפו השלושה לממשלת רבין ובתמורה לתמיכתם בהסכם-אוסלו הזכור לרע, סייעו להשיג את הרוב המבוקש (61-59) וזכו באתנן כאשר שגב גונן קיבל את תיק האנרגיה ואילו אלכס גולדפרב מונה לסגן שר-הבינוי. פרשה זאת זכתה בכינוי 'פרשת המיצובישי' אות וסימן היכר למכוניות מסוג זה בהן זכו שני העריקים ממחנה-ימין מובהק תמורת תפקידים בממשלה. לימים הסתבך ד"ר גונן שגב בפלילים וריצה עונש מאסר בבית-הסוהר אבל מדובר היה בבגידה פוליטית במהלכה מכרו אנשי הימין הניצי מבית-היוצר של 'צומת' את המנדט שלהם בתמורה לקידום אישי ואם זה מזכיר לכם משהו ממה שהתרחש לא מכבר, אינכם טועים...

'דין נצרים כדין תל-אביב'?

אבל נראה כי את שיא הבגידה הפוליטית בתולדות ישראל מחזיק עדיין אריק שרון, מי שעמד בראש תנועת הליכוד ונודע מרבית חייו כאיש ארץ-ישראל השלמה ואפילו הצהיר לא אחת כי 'דין נצרים כדין תל-אביב! אלא שבשנת 2004 החל אריק שרון לגבש את מה שלימים נודע כ'תכנית ההתנתקות' וכאשר הביא אותה לאישור מתפקדי הליכוד היא נדחתה על הסף. בתגובה פיטר שרון בשנת 2005 את שרי 'האיחוד הלאומי' והקים את תנועת 'קדימה'.

מדובר היה ברעידת-אדמה פוליטית ראשית משום הבגידה הפוליטית המרעישה שביצע אריק שרון בסיבוב של 180 מעלות מכל הצהרותיו עד אותה העת ושנית משום שבעקבות הקמת תנועתו החדשה לטובת ביצוע ההתנתקות, פרשו מהליכוד 13 חברי-כנסת ובהם אהוד אולמרט, צפי לבני, צחי הנגבי, שאול מופז ואליהם הצטרפו דוד טל (עם אחד), שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק.

סופה של הפרשה העגומה הזאת ידוע ומדינת-ישראל ממשיכה לשלם על כך ביוקר עד עצם היום הזה והכל על רקע הבגידה הפוליטית הגדולה של אריק שרון.

'התקווה הלבנה' שבגדה

בשנת 1999 דורגה ציפי לבני במקום ה-18 בליכוד אולם עד מהרה התברר כי גם 'התקווה הלבנה' של הפוליטיקה הישראלית לא חפה מבגידות פוליטיות. זה החל בשנת 2008 לאחר נטישה מהדהדת של הליכוד ועמידה בראש תנועת קדימה אולם בשנת 2012 הפסידה לבני בבחירות לשאול מופז, התפטרה מ'קדימה' ומיהרה להקים את סיעת 'התנועה' והכל כמובן מתוך מניעים אידיאולוגים 'לטובת המדינה' וחלילה לא למען קידום מעמדה האישי. כעבור שנה בלבד, לאחר שזכתה ב-6 מנדטים בבחירות רשמה ציפי לבני את הבגידה הפוליטית הבאה שלה כאשר חתמה על הסכם עם הליכוד ועם 'ישראל ביתנו' לבצר את מעמדה בממשלתו של בנימין נתניהו אלא שבשנת 2014 פוטרה לבני ואצה להקים עם 'בוז'י' הרצוג את 'המחנה הציוני'. הרומן הזה לא החזיק מים וציפי לבני מצאה את עצמה חוברת למחנה העבודה בראשות אבי גבאי (מדובר בפוליטיקאית שצמחה בימין בבית רביזיוניסטי ואחזה בהשקפות עולם בהתאם) אבל אז החליט היו"ר החדש אבי גבאי להשפיל אותה בפומבי לעיני מצלמות הטלוויזיה ואחרי מספר בגידות פוליטיות הגיעה לבני למסקנה כי כבר אינה רלוונטית ופרשה (לעת עתה?) מהחיים הפוליטיים.

אגב אותו אבי גבאי נכנס לפוליטיקה כעוד הבטחה גדולה ובשנת 2016 'כבש' את מפלגת העבודה, פירק את 'המחנה הציוני' עם ציפי לבני והפסיק את שיתוף הפעולה עם 'התנועה' וכאשר נדמה היה כי אכן מדובר בדרך חדשה נחשף קלונו ברבים כאשר התברר כי ניהל בחשאי ובשם מפלגת העבודה משא-ומתן להיכנס לממשלתו של בנימין נתניהו, מה שגרם לבגידה הפוליטית הזאת להביא לפרישתו.

'פלילק לולייני'

עמיר פרץ התנגד בבחירות לכנסת ה-18 לממשלת הליכוד וחבר לציפי לבני להקמת 'התנועה' אלא שזו, חרף מחאותיה הקולניות, התחברה לבסוף לקואליציה של בנימין נתניהו ואילו עמיר פרץ חזר למחנה-העבודה ועד מהרה התחבר לתנועת 'גשר' של אורלי לוי-אבקסיס כשהוא מצהיר שמטרתו להוריד את נתניהו מהשלטון וכדי להוכיח את רצינותו אף גילח את שפמו האגדי. אלא שכמו בכל בגידה פוליטית כך גם הפעם, התחבר עמיר פרץ לרסיסי מפלגת מר"צ בראשות הורוביץ ואחרי שחזר והצהיר כי בדעת האיחוד המוזר הזה להוריד את נתניהו מכיסאו, התחבר פרץ ל'כחול לבן' של גנץ ומשם עשה דרכו באמצעות בגידה פוליטית מהדהדת נוספת לכיסא של שר בממשלת נתניהו-גנץ...ללא ספק 'פלילק' לולייני מרשים.

איציק שמולי, ממנהיגי 'מחאת האוהלים' דורג במקום ה-11 במפלגת העבודה ואחר-כך במקום ה-5 ב'מחנה הציוני', אבל גם הוא ביצע בגידה פוליטית מרשימה לאחר שיצא חוצץ נגד ראש-הממשלה, הצטרף ל'כחול לבן' של גנץ והנה חבר בממשלתם המשותפת של נתניהו-את-גנץ.

שאול מופז הצהיר בזמנו כי "הליכוד הוא בית ובית לא עוזבים!" אבל כעבור שלושה ימים בלבד מאז הכרזת הנאמנות שלו, הודיע על פרישתו מהליכוד והצטרף ל'קדימה' בראשות אריק שרון. אחרי הבגידה הפוליטית הזאת ניצח מופז בשנת 2012 את ציפי לבני ועמד בראש 'קדימה' משם המשיך לתקוף את בנימין נתניהו והודיע כי לא יצטרף אליו עד שבחודש מאי 2012 ביצע שוב בגידה פוליטית דרמטית ובתמורה לקבלת שר-בלי-תיק ומנוי מפוקפק לממלא-מקום ראש-הממשלה, הצטרף כממובן לממשלת נתניהו. מופז כמעט ביצע עוד בגידה פוליטית כאשר פרש מהקואליציה לקראת הבחירות לכנסת ה-19 ואחרי שנכשל משא-ומתן שניהל עם יאיר לפיד, מצא עצמו באופוזיציה.

סתיו שפיר הגיעה ביוני 2019 למקום ה-2 במחנה העבודה, אחרי פרישת אבי גבאי ונמצאה מקום אחד מתחת לעמיר פרץ, אבל גם היא ביצעה בגידה פוליטית כאשר ב-25 ביולי פרשה ממחנה העבודה והתחברה לאהוד ברק ולמר"צ בהקמת 'המחנה הדמוקרטי'. לקראת הבחירות לכנסת ה-23 סירבו במר"צ לשבץ אותה במקום גבוה והיא פרשה (בינתיים) מהזירה הפוליטית.

האמת היא שאורלי לוי-אבקסיס חשודה הייתה במשך זמן רב כמי שתבצע בגידה פוליטית ועד מהרה אכן התאמתו החשדות: אחרי מסע ב'ישראל ביתנו' ואחר-כך 'גשר' והחבירה הזמנית למר"צ, מצאה לוי-אבקסיס את הנתיב הבטוח לצורך הישרדות פוליטית ובניגוד לכל הצהרותיה והכרזותיה נגד בנימין נתניהו, ביצעה את הבגידה הפוליטית הצפויה וזכתה בתפקיד שרה בממשלת נתניהו-גנץ.

גם המאבקים והבגידות הפוליטיות בין איתמר בן-גביר מ'עוצמה יהודית' לבין שאריות 'הבית היהודי' של בנט, שקד ובצלאל סמוטריץ', אחרי ששקד ובנט ביצעו בגידה פוליטית ופירקו את 'הבית היהודי', גם מאבקים אלה מאפיינים את התופעה המקובלת של בגידות פוליטיות אבל נראה כי הרב רפי פרץ מחזיק בשיא מיוחד במינו בעיקר משום שביצע את הבגידה הפוליטית הרועמת שלו ממש ברגע האחרון ובניגוד לכל הבטחותיו ערק לליכוד בתמורה לתפקיד שר והכל כמובן 'לטובת אזרחי ישראל'...

הרשימה של בגידות פוליטיות עוד ארוכה, אבל נראה כי הדוגמאות שהצגנו מוכיחות כי הכנסת אינה אלא סוג של 'קניון פוליטי' בו סוחרים פוליטיקאים במנדטים ובתפקידים ממש כמו בשוק של סוסים.

לא צריך להיות מבין גדול בפוליטיקה, או בהתנהגות אנושית כדי להגיע לשתי מסקנות: האחת ולפיה כל מה שמעניין פוליטיקאים אינו אלא הכיסא, התפקיד וכמובן 'האגו' המנופח ולעזעזל העקרונות, ההבטחות והאידיאולוגיה.

המסקנה השנייה פשוטה ואותה אנחנו משננים כבר 3 מערכות בחירות, בהן נמנענו מלהשתתף: אסור בתכלית האיסור להאמין לפוליטיקאים!