אל תקראו לי 'דוס'!

מאז ומתמיד נוהגים בני-האדם לחשוב בתבניות ולהתייחס למציאות בהתאם לאותן תבניות הקבועות במוחם. מדובר בתכונה אנושית ללא הבדל מוצא, מין, עדה או דת וגם בתופעה בעלת השלכות מרחיקות לכת בכל תחומי החיים עד כדי עיצוב התנהגות במרחב הפרטי והציבורי גם יחד.

אתם מוזמנים לבצע ניסוי מעניין להיווכח באמיתות הדברים: שבו בבית-קפה השוכן ברחוב הומה-אדם ('מדרחוב' בירושלים או בזיכרון-יעקב למשל) ובמשך שעה קלה הביטו באנשים החולפים על פניכם. מבלי שאפילו תתכוונו לכך, תתרחש תופעה מוזרה למדי כאשר תמצאו את עצמכם מקטלגים וממיינים את האנשים הללו בהתאם לתבניות סדורות ותשייכו אותם לקבוצות שונות בהתאם להתרשמות שלכם מהופעתם החיצונית, מהלבוש שלהם, מלשון-הגוף ואף מהיותם בודדים או מצויים בקבוצות. כאשר תבחינו למשל באדם לבוש מקטרון, עונב עניבה ונועל נעליים יקרות, אין ספק שיצטייר בעיניכם כאיש מכובד בעל מקצוע-חופשי ואולי אפילו לא עני ואם תבחינו בחובש כיפה ובעל זקן' מיד תתייגו אותו בתבנית השמורה ל'דוסים' מסוג כלשהו ואם תראו אשה מעורטלת למחצה' אין ספק שהיא תמצא את מקומה בתבנית השמורה לנשים זולות ו'חופשיות' וכן הלאה והלאה. הניסוי הזה ימחיש היטב את התופעה המוכרת של התייחסות לאנשים בהתאם לתבניות מוכרות ומוכנות.

למה זה חשוב ומדוע זה בכלל מעניין?

מסתבר כי להתנהגות הזאת יש השפעה מרחיקת לכת על החברה והמדינה גם יחד, במיוחד כאשר מדובר בישראל המורכבת מפסיפס של עדות, מגזרים, מגדרים ומהגרים, שהגיעו לכאן מכל קצות תבל. מתברר כי לעניין הזה השפעה גדולה על המתח-החברתי השורר במדינה, על הפוליטיקה, הדת, הכלכלה ובעצם על כל תחומי החיים שלנו.

על-מנת לבחון יותר לעומק את הסיפור הזה' צריך אולי להתעכב על מספר נקודות-ציון המאפיינות אותו ומשם להרחיק לעבר ההשפעה שכמעט איננו ערים לה על חיי המדינה. נראה כי נקודת המוצא מצויה בתדמית שעל-פי ההגדרות המקובלות היא ' מכלול אלמנטים ויזואליים ותחושתיים המעובדים דרך תבנית אינטואיטיבית לשיפוט אישי בקריאת האדם והמסר אותו הוא מעביר'.

בעברית פשוטה יותר: אנחנו נוהגים לסווג אנשים בהתאם לתדמית מוכנה מראש וכתוצאה מכך 'שופטים' אותם, בניגוד מוחלט לאמירה של חז"ל המחייבת 'לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'. הרבה יותר נוח לנו להתייחס לתדמית אליה 'מתאים' האדם מאשר לפשפש בקרביו וללמוד על תכונותיו, אישיותו ואופיו ומכאן נעשית מלאכת 'השפיטה' מהירה וקלה יותר.

כשאנחנו נתקלים למשל בערבי-ישראלי, הוא נכנס באופן מידי לתבנית המורכבת מתדמית המעלה חשד בכל הקשור לכוונותיו ולנאמנותו למדינה וכאשר מדובר בערבי מהשטחים, התדמית שלו מקבלת שינוי קיצוני משום שהיא כלולה בתבניות המכילות רתיעה ופחד מפני מי שאין לנו ספק באשר לכוונותיו לפגוע בנו או במדינה. מעניין כי דווקא בדוגמא זאת, מתגלה לא פעם דיסאוננס-קוגניטיבי כאשר מתברר למשל שהערבי-הישראלי הוא איש משכיל, רופא או מרצה באוניברסיטה ואז נאלצת התבנית של התדמית לבצע חשיבה מחדש ולהתאים את עצמה למציאות.

אותם הדברים אמורים במקרה של אדם חובש כיפה-סרוגה למשל: התדמית שנוצקה במשך השנים לגביו היא של מתנחל-ימני קיצוני בעל עמדות נוקשות ובעד ארץ-ישראל השלמה, כמו התדמית הקשורה לאדם המצטייר כחרדי, אשר בקושי רב מכיר בשלטון בישראל ורק רואה לנגד עיניו כיצד לנצל את המדינה ולחיות על חשבונה וכך גם התדמית של מי שחי בקיבוץ ואשר מייצג את 'מלח הארץ' ועבודת-האדמה ונימנה על צאצאי דור-המייסדים של ישראל. תדמיות אין-ספור מהסוג הזה הן תולדה של דעות-קדומות, חינוך, מניפולציות רגשיות ובחירה קלה, באמצעותה ניתן כאמור לתייג אנשים, 'לשפוט' אותם ועקב כך להחליט כיצד להתייחס אליהם. התדמית ניזונה בדרך-כלל מרושם ראשוני שעושה אדם וזאת פעולה המתבצעת על תת-ההכרה מבלי שיהא האדם מודע להשפעתה ובתוך כך מצויה גם שפת-הגוף כמוטיב מרכזי באינטראקציה בין אנשים ובכלל זה מרכיבי ההופעה החיצונית כמו חליפה, עניבה, צבעים, נעליים, שיער וכדומה.

ברוכים הבאים לעולם הסטיגמות

לכל התהליך הזה, שמצוי כאמור בבית-היוצר של תבניות ותדמיות כאמצעי לקביעת שיפוט, צריך להוסיף עוד שותף בכיר בדמות סטיגמות.

סטיגמה היא אפיון אדם כשונה מאחרים (בדרך כלל באופן שלילי) בהתבסס על דעות קדומות וסטריוטיפים וכאן ראוי להבהיר כי סטריאוטיפ היא דעה הקושרת בין קבוצה של אנשים לבין תכונה מסוימת וכך נוצרת הכללת-יתר (ע"ע: 'רומני-גנב', 'מרוקאי-סכין', 'תימני-קמצן' וכדומה...). הסטיגמה קשורה לסטריוטיפים שליליים ואלה קשורים בדעה קדומה, בדחייה ובאפליה וכך מדובר בייחס המשקף את הקשר בין הרכיבים הקוגנטיביים (סטיריוטיפים), הרגשיים ( דעה קדומה) וההתנהגותיים (אפליה).

אגב כך ראוי להזכיר כי מקור ה'סטיגמה' הוא יווני עתיק, במשמעות של עקיצה או צלקת, כאשר נהגו לצרוב גופם של עבדים ופושעים ובוגדים כדי לאפשר לציבור לזהותם, במטרה להתרחק מהם. אחר-כך הוסיפה הנצרות את 'הסטיגמה' כסימן היכר גופני של חסד-עליון הקשור למעשה-הצליבה, או כרמז דתי שמורה על סימני היכר גופניים לליקוי שיכול גם להיות נפשי.

בחברת המהגרים הישראלית הפך השימוש ב'סטיגמות' לסוג של ספורט-לאומי המשמש את השיח-הציבורי בכל הרמות. כך אפשר לזהות 'פינגווין' כחרדי על-פי לבושו ולשבץ אותו בתבנית הדעה-הקדומה הגורסת כי מדובר כאמור במי שתכליתו לנצל את המדינה ולא לתרום לה מאומה. כך אפשר גם לזהות קבוצות נוספות שלכל אחת מהן כבר דבקה סטיגמה המהווה סימן היכר של חבריה וכך נוצרה תדמית שנקבעה על בסיס הסטיגמות הללו (שכזכור מקורן בדרך-כלל בדעות קדומות) ושכמעט בלתי אפשרי לשנות או למחוק. מה שהחל עם קום המדינה ב'חלוקה' חברתית בין עולים מעדות שונות, היה בהדרגה למאפיין תרבותי ואחר-כך החריף עד שנוצרה תדמית בין 'ישראל השנייה' (המזרחית, מסורתית) לבין 'האשכנזים' (בעלי המעמד וההון והשליטה), כפי שנראה בהמשך.

צריך גם לזכור כי יהודים סבלו ברחבי העולם מדעות קדומות שיצרו להם סטיגמות מרושעות של רודפי ממון במקרה הטוב וגזע-נחות במקרה הרע וההיסטוריה מלמדת כי יהודים נרדפו והושמדו בעיקר בגלל הסטיגמות הללו. הקשר בין הדעות-הקדומות והסטיגמות, הכשיר תמיד את הקרקע לצמיחת הגזענות וכך נולדו למשל ה'אפרטהייד' בדרום-אפריקה והאפליה הגזעית בארה"ב כלפי אפרו-אמריקנים. לכל אלה יש כמובן להוסיף את האפליה המגדרית כלפי נשים, שעד היום נחשבות במקומות רבים בעולם וגם בישראל, כנחותות ולא ראויות לשוויון כלשהו.

הסוציולוג היהודי-צרפתי אמיל דיורקהיים (1858-1917) כבר הטעים כי " זהות של יחידים כרוכה בהשתייכותם הקבוצתית" ומכאן המפתח לסיווג והשתייכות לקבוצות בתחומי הפוליטיקה, הדת, הכלכלה, התרבות ואפילו הספורט. כאשר מזהים קבוצה של אנשים בעלי מכנה-משותף, שבא לידי ביטוי בלבוש, בהתנהגות, במנהגים, במסורת או ברעיונות, אין כמעט סיכוי לבודד מתוכה את הפרט ולהתייחס אליו כאל אדם העומד בפני עצמו, שהרי הוא משתייך לקבוצה ויש להניח כי מזדהה עמה ועם דרכיה ולכן כאשר נראה ברחוב הומה אדם מישהו שסימניו החיצוניים מעידים על שייכותו לקבוצה כלשהי, אנחנו נוטים להתייחס אליו כאילו היה נציג אותה קבוצה. התהליך 'הטבעי' הזה כבר גרם אין ספור אסונות ועדיין משמש מקור למתחים שחלקם אף מוביל להתנגשויות מיותרות, בעיקר משום שמדובר בדרך-כלל במטען-רגשי פגיע.

אחרי שאמרנו את כל זה ועמדנו על הקשר-הגורדי בין דעה-קדומה לבין סטיגמה ותדמית, ראוי להתייחס למרכיב נוסף במכלול ההתנהגותי שלנו והוא המוניטין.

ויש גם מוניטין

מקור המוניטין בתקופה ההלניסטית, בה התפשט השימוש המסחרי במטבעות והוא מתבסס על המלה 'מונטה' ( MONETA) שהיה התואר של האלה 'יונו מונטה' במיתולוגיה הרומית ואשר תפקידה היה להגן על הכספים והרכוש של האימפריה הרומית. דמותה הוטבעה על כל המטבעות של הקיסרים הרומים ומכאן הפך שמה לשם נרדף למטבע כסימן היכר לשליטים חשובים. לימים התרחב השימוש במושג 'מוניטין' וכלל תכונות אופי בתדמיתו של אדם, בדרך-כלל בעלות הקשר חיובי, אבל נמצא גם שימוש ל'מוניטין שלילי' כגון לגבי מי שידוע כי יש לו קשרים מפוקפקים עם עולם הפשע.

נהוג להבחין בסוגים אחדים של מוניטין, כמו למשל 'מוניטין עסקי' אודותיו כתב השופט אליעזר ריבלין כי מדובר " בתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות בכוח המעוניין ברכישתו" וקיים גם 'מוניטין רשתי' שהוא ניטור מידע אודות אדם או חברה, טיפול בתוכן מזיק והגברת הצגת התוכן החיובי על פני השלילי (פעולה המתבצעת בדרך-כלל באמצעות 'ניהול מוניטין' ובה קיימת בעיה מוסרית של טשטוש מיקום הגבול בין המותר לבין האסור, אבל זה כבר סיפור אחר...) וקיים אפילו 'מוניטין חשבונאי' כאשר מדובר בנכס שיכול להיות בעל ערך-כספי המסייע לרווחיות החברה ופרסומה.

למעשה ניזון גם המוניטין מאותם מקורות מהם שואבת הסטיגמה את כוח קיומה, רק שלמוניטין יש מן הסתם יתרון פסיכולוגי (או יחסי-ציבור) היות שהוא 'משדר' קונוטציה חיובית לעומת זאת השלילית של הסטיגמה היונקת מהדעה-הקדומה.

למה זה בעצם כל-כך חשוב?

כי החברה הישראלית במדינה צעירה (בסך הכל 72) מורכבת מקבוצות אתניות שונות, מפולגת ושסועה ומתנהלת ברובה על פי קווי המתאר של אפיון השתייכות בהתאם לדעות-הקדומות ולסטיגמות שנקבעו. אשכנזים מול ספרדים, דתיים-חילונים, ימניים-שמאלנים, עשירים-עניים, עירוניים-פריפריים, וותיקים-חדשים, ערבים-יהודים ועוד ועוד מרכיבים של הפסיפס הישראלי, יוצרים את המתח הקיומי שמעצב כאן תת-תרבות שהמגשר היחיד על פני חלקיה מורכב מהשפה-העברית ומתחושת לכידות זמנית בעת חירום (מלחמה או קורונה...).

ההתבצרות בתוך תדמיות ותבניות סדורות היא מתכון בדוק לעימותים קשים. כך היה כאשר ראש-הממשלה גולדה מאיר המנוחה כינתה את תנועת 'הפנתרים השחורים' כ-'לא נחמדים' והביעה בכך את דעתה הקדומה והמתנשאת כלפי עדות-המזרח שביקשו למחות על אפלייתם בחברה וכך היה כאשר כינו 'אומנים' וידוענים את מצביעי הליכוד המזרחיים 'צ'חצ'חים', 'מנשקי מזוזות' או 'אספסוף' וכך התברר כי משטרת-ישראל נוהגת יד-קשה דווקא נגד עולים מאתיופיה. אין ספור דוגמאות כאלה מצויות במרחב הציבורי בישראל וכולן ניזונות מתוך מנגנון המורכב כאמור מדעות-קדומות, סטיגמות, הכללת-יתר וחוסר נכונות לבדוק מקרוב את תכולתו של 'הקנקן'.

קשה להאמין כי יחול בעתיד הנראה לעין שינוי מהותי בתמונה הזאת ואף שיש מי שמאמין כי יבוא יום בו יחדלו הדעות-הקדומות, הסטיגמות, התדמיות והמוניטין לעצב את חיינו בארץ, מדובר כפי הנראה במשאת-נפש שקשה להניח כי תתגשם.

אני אמנם חובש כיפה (שחורה) ובסך-הכל ירא-שמים ושומר-מצוות, אבל איני שייך לשום מגזר או קהילה או זרם, או קבוצה או כת, אלא אדם העומד בפני עצמו ולכן אל תקראו לי 'דוס'...

אנחנו מעדיפים להכניס אנשים לתבניות מוכנות מראש ולהסתכל רק על הקנקן ולא במה שנמצא בתוכו