איך לא נשבעים אמונים למדינה ולכנסת ?

השבוע התקיים טקס סוראליסטי מיוחד בכנסת-ישראל, כאשר נערך 'טקס ההשבעה' המאולתר תחת כנפי 'הקורונה'. לאולם המליאה נכנסו כל פעם שלושה חברי-כנסת, לפי סדר האל"ף-בי"ת ולאחר ששמעו את נוסח ההצהרה מפי יושב-הראש יולי אדלשטיין, הצהיר כל אחד מהם בתורו 'אני מתחייב' וכך חזר 'הטקס' על עצמו עד שהקיף את כל 'נבחרי-העם' שהיו לחברי הכנסת ה-23. באולם הישיבות נמצא גם נשיא המדינה ראובן ריבלין שנשא דברים קצרים ובהם תקווה להקמתה המהירה של ממשלה ומן היציע השקיפה על הנעשה נשיאת בית-המשפט העליון, מה שהפך את הסיפור ההזוי הזה לסוג של גרוטסקה חסרת-תקדים בדברי ימי הפרלמנט הישראלי והכל תחת המגבלה לפיה לא יהיו באולם יותר מ-10 אנשים בעת ובעונה אחת.

אלא שמאחורי 'ההשבעה' המוזרה זאת ולמרות אירועי נגיף-הקורונה מצויה עובדה מעוררת מחשבה, שמשום מה נעלמת כל פעם מחדש מתחת לרדאר הציבורי וכאשר צצה בנסיבות שונות, ממהרים המחוקקים להתעלם ממנה כאילו אינה קיימת: מדובר בטקס במהלכו מביעים חברי-הכנסת את כוונתם לשמור אמונים ולמלא את שליחותם, אבל לא מעבר לכך ובלי שום קשר למה שמכונה בטעות 'שבועת אמונים' לכנסת.

בט"ו בשבט תש"ט ה-14 בפברואר 1949 בשעה 16.00 התכנסה בבית הסוכנות-היהודית בירושלים ישיבת הפתיחה של 'האספה המכוננת' (שכעבור יומיים הפכה להיות 'הכנסת'). יושב-הראש היה יוסף שפרינצק והממשלה הישראלית הראשונה, בראשה עמד דוד בן-גוריון, הוקמה ב-ז' אדר תש"ט ה-8 במרץ 1949. בתוך כך כבר נרקם המהלך שיינק את השראתו ומעמדו המשפטי והמוסרי מחוק-יסוד הכנסת ובו נמצא התסריט המחייב את חברי-הכנסת להביע את אמונם במדינה ובבית המחוקקים כאחד בנוסח הבא:

" אני (פלוני בן אלמוני) מתחייב לשמור אמונים למדינת-ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת".

כל חבר-כנסת ששמע מפי יושב-הראש את הנוסח הזה אמור להשיב בשתי מילים: " אני מתחייב!" ולכאורה בא לציון גואל, ממש כפי שהתרחש שוב השבוע, כ-71 שנים מאז קיום הטקס הראשון בתולדות הכנסת.

לכאורה מדובר בעניין פשוט וברור, מהלך טקסי-מנהלי שעם סיומו נראה כאילו הבטיחו כל 120 'נבחרי העם' את נאמנותם למדינת-ישראל ולכנסת, אבל בחינה קצת יותר מעמיקה של הסיפור, מגלה בו 'חורים' מדאיגים שבדיעבד יתברר כי לא במקרה נוצרו.

ראשית ראוי להדגיש כי אין בנוסח המדובר שום שבועה ולכן השימוש בהגדרה 'שבועת אמונים' למדינה ולכנסת, או השבעה, לא רק שאינו מדויק אלא חוטא לאמת. בניגוד למקובל בצבא, שם מתקיימת שבועה של ממש לצה"ל בנוסח " אני נשבע ומתחייב וגו'" הרי שבכל שאר הגופים הייצוגיים של המדינה הוחלט להסתפק ב'הצהרת אמונים' וכך קיימות הצהרות כאלה לנשיא-המדינה, לראש-הממשלה, לשופטים, למבקר-המדינה וכמובן לחברי-הכנסת. בכל המקרים הללו מדובר כאמור ב'הצהרת אמונים' אבל בשום פנים ואופן לא ב'שבועה'.

תשאלו אולי מה ההבדל? אולי הפער בין 'הצהרה' לבין 'שבועה' סמנטי בלבד? אז זהו, שלא!

'הצהרה' (דקלרציה בלע"ז) היא הכרזה, או הודעה בדבר התחייבותו של אדם לעמוד בהבטחתו או בדבריו ואילו 'שבועה' היא הצהרה של אדם על דברי-אמת, במסגרתה מתחייב הנשבע בשם-השם, שכל דבריו אמת, או אם תרצו: 'שבועה' היא מחויבות גבוהה יותר ובלתי מתפשרת מאשר 'הצהרה'.

אגב על רקע זה יובן אולי מדוע התייחס החוק לתיקון דיני-ראיות מ-1980 לביטול שבועה בבתי-המשפט, בעיקר נוכח קשיים של אנשים דתיים ושומרי-מצוות, הנמנעים משבועה בשל היותה כרוכה בין השאר בהתייחסות לקדוש ברוך-הוא.

זאת וגם זאת: בהצהרת האמונים למדינה ולכנסת אין למשל שום התחייבות לשמור על חוקי המדינה ומי שיטען כי היא גלומה בתוך ההצהרה, מוזמן לסקור את שמות חברי-הכנסת הנוכחית, החשודים בביצוע עבירות פליליות...

השימוש ב'שבועת אמונים' כבר נעשה בעבר כאשר המתגייסים 'להגנה' נשבעו אמונים מול ספר-תנ"ך ואקדח שהונחו לפניהם ומי שמחפש חיזוקים נוספים לעניין השבועה יכול מן הסתם למצוא אותם בין היתר בהשבעת חברי-הקונגרס בארה"ב, או בשבועת-האמונים של כל חברי הפרלמנט ובית-הלורדים בבריטניה וכך גם בפרלמנטים נוספים ברחבי העולם, שלא לדבר על שבועת-אמונים למונארך או לבתי-מלוכה שונים.

העניין הלא-ברור של 'השבעת חברי הכנסת' בישראל כבר עורר מחלוקות והביא למשל בחודש יוני 2010 להצעה לשנוי הנוסח ולהוסיף לו את ההתחייבות 'לשמור על חוקיה' של המדינה והכנסת. ההצעה הזאת ביקשה לעגן את החוק בנוסח ההתחייבות של חברי-הכנסת, אבל היא לא החזיקה מים בעיקר משום שהמתנגדים טענו כי לא יתכן שהמחוקקים האחראים על התחיקה יבטיחו כי ישמרו על החוקים שהם עצמם מחוקקים וכי מיותר לכרוך את הדברים המובנים מאליהם.

בחודש מרץ 2017 התעוררה סערה חדשה בנושא זה לאחר הצעת-חוק של חבר-הכנסת עודד פורר מ'ישראל ביתנו' אשר הציע כי הנוסח יחייב את חברי-הכנסת 'להישבע אמונים לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ברוח מגילת-העצמאות' וכן ' לשמור על סמליה ולכבדם ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת'.

ההצעה הזאת לא צלחה בגלל התנגדות עזה מצד השמאל וכמובן של נציגי המגזר-הערבי בכנסת, שראו בה ניסוח מפלה לרעה, שלא נועד אלא להוציא את המגזר כולו ממדינת-ישראל.

אחר-כך הגיע חודש מאי בשנת 2019 וקיבלנו הוכחה לכך כי להתנגדות הערבית לניסוח חוקי הנאמנות למדינה ולכנסת יש על מה להתבסס: בעת השבעת הכנסת ה-21 נעדרה מהטקס חברת-הכנסת עאידה תומא סולימן ( שתירצה זאת בגין התחייבות משפחתית) אבל מיהרה לצייץ ב'טוויטר': " אני נשבעת אמונים להילחם למען שוויון אזרחי ולאומי למיעוט הערבי הפלסטיני, להיאבק נגד הכיבוש ולמען השלום שיושג רק כשתקום מדינה פלסטינית ובירתה ירושלים המזרחית, להוות קול לכל המדוכאים והמוחלשים!".

אגב מאותו טקס נעדר גם חבר-הכנסת יוסף ג'בארין ובעת השמעת ההימנון-הלאומי, יצאו כל חברי-הכנסת הערבים מהאולם.

נגיף-הקורונה הציל את הכנסת ה-23 מהביזיון הזה, משום שאילו התקיים כרגיל, אין ספק שחברי 'הרשימה המשותפת' היו נוטשים את אולם-הכנסת כאיש אחד בעת השמעת 'התקווה'.

גם אם מדובר בהצהרת-נאמנות ולא ב'שבועה', ברור לחלוטין כי אין לה שום משמעות לגבי חברי-כנסת ערבים התומכים בטרור ומבקשים לחסל את האופי היהודי של מדינת-ישראל. הם מצהירים כלפי חוץ כי כך מחייב אותם הפרוטוקול, אבל מדובר באמירה סתמית שאין מאחוריה שום כוונה, שהרי לא עולה על הדעת כי חברת-הכנסת יאזבק (מהללת ה'שאהידים' ממפלגת בל"ד) התכוונה להביע נאמנות למדינת-ישראל ולכנסת וכמו רבים מחבריה, מדובר בהצהרה ריקה מתוכן.

מכל הדברים הללו עולה כי הטקס המסורתי, שמשום מה קנה לעצמו אחיזה בציבור הרחב כ'השבעת הכנסת' אינו אלא עוד סוג של שקר-מוסכם ונראה כי הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו ולהגדיר את הטקס (שאולי יחזור על עצמו במערכת הבחירות הרביעית בשנה הקרובה?) כ'הצהרת נאמנות' (עם כוכבית) ותו-לא, משהו שרחוק אפילו מ'שבועת-הצופים'...

לא בטוח שהזוג הזה היה מסתפק ב'הצהרת אמונים' במקום ב'שבועת נאמנות'