איך הפכנו ממדינה סוציאל-דמוקרטית למדינה של 'קפיטליזם-חזירי'?

אזהרה: מאמר זה מיועד רק למי שנכון להתמודד עם מציאות הדורשת חשיבה מעמיקה. מי שבוחר להסתפק בהבלים ובתת-תרבות רדודה, מומלץ לו לדלג על המאמר.

דווקא בעידן הקורונה ועל רקע המשבר הכלכלי שמאיים על ישראל, בעוד אלפי מפגינים (בעלי אינטרסים שונים) מציפים את הרחובות במחאה (הנתונה בחילוקי דעות) חברתית-כלכלית ובעיקר פוליטית, מן הראוי היה לעסוק בשאלה המופיעה בכותרת המאמר הזה, אבל נראה כי מדובר בנושא 'כבד' למרבית האנשים הטרודים בבעיות הישרדות, לצד רבים המעדיפים לא 'לשבור את הראש' בקיץ החם ובו חובה לשמור על ריחוק חברתי ומסיכות. עושה רושם שרוב הציבור מעדיף להסתגר במזגן הביתי ולצפות ב'מדורת השבט' של החדשות היומיות מאשר להתמודד עם האפשרות שמא בחר כבר שנים בדרך-חיים לא נכונה במקרה הטוב או שגויה, במקרה הפחות טוב.

מכל הסיבות האלה מומלץ למי שמוצא עצמו מחוץ למעגל החשיבה, לדלג על המאמר הזה ולמצוא עניין וסיפוק בזירות קלות יותר לעיכול ואולי פחות מחייבות. ובכל זאת: לנו נראה כי דווקא העיתוי הזה מתאים מאוד לבחון את השאלה המציקה, מדוע הפכה מדינת-ישראל ממדינת-רווחה סוציאל-דמוקרטית למדינה של 'קפיטליזם-חזירי'?

מתברר שיש לשאלה המרגיזה הזאת יותר מתשובה אחת, אולם לפני שננסה להשיב עליה, מן הראוי קודם לבחון ולברר על מה בדיוק מדובר ומהו סוציאליזם-דמוקרטי?

מה זה סוציאל-דמוקרטי ?

מדובר באידיאולוגיה פוליטית השואפת להביא רפורמות סוציאליות באמצעים דמוקרטים. עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה מחזיקים בעמדה לפיה זכויות-אדם חסרות תועלת ללא זכויות-חברתיות וכי הזכות-לכבוד חשובה, אולם כדי לממש אותה על הממשלה לספק זכויות-חברתיות. יתר על כן מדובר בכך שהזכות-לחיים חסרת משמעות בלא הכנסה כספית מינימלית לרכישת מזון, או בהיעדר גישה לשירותי בריאות וחינוך מטעם המדינה וכי הזכות לחירות ריקה מתוכן בהיעדר שוויון-כלכלי.

אם 'לתרגם' לעברית פשוטה את הקו המנחה של העקרונות הללו אפשר בהחלט לקבוע כי גישה סוציאל-דמוקרטית רואה את המדינה כמי שאמורה לשרת את אזרחיה (ולא להפך!) ולהעניק להם בסיס כלכלי שווה באמצעות הכלים הדמוקרטים העומדים לרשותה (וכן, גם באמצעות הבירוקרטיה) ובכך להבטיח לא רק שוויון חברתי-כלכלי, אלא גם חוסן פנימי השואב את כוחו מן הסולידריות המגולמת בהתנהגות הממשלה כלפי אזרחיה.

כבר בהערה הזאת די כדי לעמוד על חלק מהמתרחש במדינת-ישראל בקיץ 2020 כאשר רק בגלל נגיף הקורונה נחלצה הממשלה באינוס לנסות ליצור סוג של 'רשת ביטחון' לתושבים באמצעות מענקים והלוואות אלא שגם צעד זה לא בוצע באופן שוויוני.

הסוציאל-דמוקרטים גורסים בין היתר כי מצבו הכלכלי של האדם לא תלוי רק בו אלא קשור גם לסביבה בה נולד וגדל ולכן חובה על המדינה לדאוג לשיפור הסביבה ולהשגת השוויון בתוכה. כך למשל נער שגדל בסביבה בה רמת הפשע גבוהה, ברור שסיכוייו להצליח בחיים תקינים מעטים למדי ובדיוק כאן, על-פי הסוציאל-דמוקרטיה, על המדינה להדביר את הפשע ולהשקיע בסביבתו של הנער להבטחת עתידו באופן שווה לנערים הגדלים בסביבה נטולת פשע.

אדוארד ברנשטיין (1850-1932) היה מאבות התנועה הסוציאל-דמוקרטית וממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה (ה- SPD הגדולה מסוגה באירופה) הניח עוד יסוד להשקפה הסוציאל-דמוקרטית כאשר הטעים כי בלעדי שוויון חומרי, לא יכולים להתקיים חירות ושוויון כלפי החוק, כפי שגורסים למשל תומכי הליברליזם למיניהם. ברנשטיין הסכים כי לא ניתן להשיג שוויון מוחלט בעושרם החומרי של בני-האדם, אבל בניגוד לליברליזם סבר כי ניתן וראוי לצמצם את הפערים באמצעות מיסוי ו'תשולמי העברה' באופן שיסייע לחלשים על חשבון העשירים.

גם כאן כדאי לעצור לרגע ולהצביע על הפערים העצומים בישראל בין מי שיש להם (הרבה מאוד) לבין מי שאין להם (כמעט ולא כלום) ואלה לא רק באים לידי ביטוי בכלכלה, בתעסוקה, בבריאות ובחינוך אלא בהעמקת השסעים החברתיים ובהנצחתם. אם תרצו: הגדרה הולמת לפניה של מדינת 'קפיטליזם חזירי'.

בנקודה הזאת ראוי לעמוד על אחד ההבדלים המהותיים בין הליברליזם ותומכיו לבין הסוציאל-דמוקרטים כאשר הראשונים מציבים את הפרט והחופש במרכז החשיבות בחברה ואילו הסוציאל-דמוקרטיה מאמינה בקיומה של מדינת-רווחה שתכליתה לדאוג למען הציבור הכללי. העימות בין שתי הגישות הללו מציב שתי השקפות-עולם זו כנגד זו, כאשר הליברליזם מקדש את זכויות-הפרט על כל המשתמע מכך לעומת העמדה הסוציאל-דמוקרטית, הרואה את הפרט חלק בלתי נפרד מהכלל שעל המדינה לדאוג למחסורו בכל תחומי החיים ובאופן שוויוני.

לא צריך להרחיק לכת כדי להסכים עם העובדה לפיה מקדשת ישראל במידה בולטת את זכויות-הפרט על חשבון זכויות-הכלל, ממש כפי שנעשה הדבר בארה"ב 'הנאורה', בה מיליוני בני-אדם מושלכים חסרי-בית לרחובות ומתים כתוצאה מכך שאין ידם משגת לממן ביטוח-בריאות. ניצני התופעה הזאת כבר ניכרים כאן, כפי שיובהר בהמשך אבל זאת דוגמה נאותה להבדלי הגישה בין ליברליזם 'מתקדם' לבין סוציאל-דמוקרטיה.

שורשים שנרקבו בגלל הקפיטליזם

נכון אמנם שהרברט מרקוזה (1898-1979), פילוסוף ותאורטיקן חבר ב'אסכולת פרנקפורט' שמתחה ביקורת מרקסיסטית על הקפיטליזם, טען כי הסוציאל-דמוקרטיה משככת את זעם-ההמון ומוציאה את העוקץ מכל ביקורת-חברתית עתידית, שהרי בלי ביקורת אין אפשרות להתפתח ומכאן הסכנה לפיה יהפוך אדם להיות 'חד ממדי' (כשם אחד מספריו המפורסמים), אבל אפילו הרברט מרקוזה לא התעלם מהסיכוי הגלום דווקא בסוציאל-דמוקרטיה להניע את ההמונים מתוך האמונה בזכותם לשוויון כלכלי-חברתי וכי אכן נדרשת לשם כך התערבות פוליטית בכלכלה, לאפשר לממשלה ולמדינה לעמוד במחויבותן כלפי האזרחים.

ראשיתה של הסוציאל-דמוקרטיה בתנועה המרקסיסטית במאה ה-19 לאחר המהפכה הבולשביקית (אוקטובר 1917). אחרי הפרדת המפלגה הקומוניסטית מהתנועה הסוציאל-דמוקרטית, החל תהליך התמנתות אידיאולוגי של התנועה והתרחקות מן המרקסיזם, במקביל להתקרבות לעקרונות 'השוק החופשי'. מכאן ואילך החל גם אימוץ עמדות מתונות יותר השואפות לשלב בעלות ממשלתית ועקרונות של מדינת-הרווחה במסגרת קפיטליזם תוך כדי התערבות רבה של הממשלה במשק.

על-פי הגישה שהתפתחה במאה ה-20 אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון (עפ"י מרקס ואנגלס) כפי שקבעה בזמנו התאוריה המרקסיסטית וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם במערכות פוליטיות קיימות ובאמצעים דמוקרטים.

הבסיס לכל הדברים הללו נטוע בהשקפה לפיה מעמד הפועלים מהווה רוב במדינה מתועשת וכאשר יש זכות הצבעה לכלל האזרחים, ניתן לנצל זאת ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאליזם.

השורשים של הסוציאל-דמוקרטיה נטועים היו תחילה בענף היעקוביני של הרפובליקנים בצרפת בשנות ה-30, מי שאימצו את הצורך ברפורמות חברתיות מטעם המדינה. מקור אחר היה כמובן אצל מרקס, שסבר כי על העובדים לנהל בעצמם את אמצעי היצור שלהם ולחלק את הרווחים באמצעות קואופרטיבים. המקור השלישי נמצא בשנת 1862 בהגות של פרדיננד לסל, מנהיג סוציאליסטי יהודי-גרמני בעל 'חוק הברזל של השכר' לאחר שהוקמה בשנת 1848 המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, שדגלה באספקת עבודה בתמורה לשכר-מינימום לפועלים מובטלים.

בעקבות גרמניה הלכה גם בריטניה באמצעות מפלגת ה'לייבור', צרפת (הודות לחוק החופשה השנתית בת השבועיים) ואחרי מלחמת-העולם השנייה, עוד מדינות באירופה המערבית שאימצו את השקפתו של הסוציאליזם-דמוקרטי.

למרות המגמה הפוליטית-חברתית-כלכלית שנתמכה ברבות ממדינות המערב, חלה נסיגה הדרגתית במעמד הסוציאל-דמוקרטי, בעיקר משום התכווצות מעמד-הפועלים ועליית קרנו של מעמד-הביניים וזאת בנוסף למשברים הכלכליים שפקדו את אירופה ואשר הביאו לקיצוץ משמעותי במנגנוני התמיכה ב'מדינות הרווחה'.

בתוך כך החל אנטוני גידנס, מדען-חברתי בריטי, לעצב את מה שלימים זכה בכינוי 'הדרך השלישית'. הוא טען כי משני עברי המתרס הפוליטי, מצויים גורמים המונעים מהם להתפתח ועל-כן הציע לשלב דרך של פשרה אידאולוגית בין קפיטליזם לבין סוציאליזם וכך נוצרה 'הדרך השלישית', שאומצה למשל על-ידי טוני בלייר בבריטניה, גרהרד שרדר בגרמניה ואפילו ראש-הממשלה הישראלי דאז אהוד ברק...

מה קרה בישראל?

מדינת ישראל הוקמה תחת השפעה סוציאליסטית בעלת ניחוח קומוניסטי (ע"ע מק"י, מפ"ם ומפא"י) כאשר ברור היה כבר טרם הקמתה על-ידי מוסדות היישוב, כי השאיפה היא לייסד מסגרת בעלת אוריינטציה סוציאל-דמוקרטית. ואכן מאז הקמת המדינה החל להתגבש תהליך שהוביל אותה בנתיבים הללו וכך גובשו למעשה אבני-יסוד של חברה סוציאליסטית ובהם חוקים-חברתיים, הביטוח-הלאומי, חוק חינוך חובה חנם, ביטוח-סיעוד, חוק בריאות ממלכתי ותשתית ארגונית להענקת שירותי רווחה ברחבי הארץ, הקמה וביסוס של איגודי-עובדים והכרה בזכות השביתה. (במקביל לשימור הבדלי מעמדות בין המקורבים לשלטון לבין מתנגדיו כמו גם בין עיירות פיתוח לקיבוצים וכדומה).

אלא שהתהליך הזה לא כל-כך החזיק-מים והחל משנות ה-70 חל בו כרסום הדרגתי שלמעשה הביא את ישראל להיות 'מדינה קפיטליסטית חזירית' במלוא מובנה המגונה של המילה. שתי סיבות עיקריות יש ליצירת המציאות הזאת ולנטישת העקרונות הסוציאל-דמוקרטים בארץ: הראשונה מצויה בהתקדשות הליברליזם המקומי, שהציב את הפרט במרכז במקום את הציבור הכללי (ע"ע התמוטטות הקיבוצים). כאשר מרבית המערכות הממסדיות מתרכזות באדם הפרטי וב'זכויותיו' השונות, בא הדבר על חשבון החברה וכאשר תהליך זה זוכה לגבוי מהמתרחש למשל בארה"ב, אין פלא שסוציאליזם הפך למושג-גנאי. הגישה לפיה הפרט יכול להתעשר על חשבון הכלל וכי הדולר היה לעגל-הזהב הנערץ, גרמה לשסע הגדול בחברה הישראלית ובמיוחד לפגיעה אנושה בערכיה היסודיים, תוך התעלמות מצרכים בקרב אוכלוסיות חלשות וערבים.

הסיבה השנייה נמצאת בדומיננטיות של שיקולים אינטרסנטים קצרי-טווח בהתנהגות השחקנים הראשיים בזירה המדינית-חברתית על-חשבון שיקולים ארוכי-טווח לטובת הכלל, או בעברית פשוטה: 'אמריקניזציה' טוטאלית של המדינה. לכך יש כמובן להוסיף את מה שנחשף דווקא כעת ביתר שאת בעידן הקורונה והכוונה לאי-משילות ולחוסר האמון הציבורי במוסדות ההנהגה והממשלה.

לא צריך להיות גאון או חוקר מדעי-החברה כדי להבחין בסימנים המובהקים של 'המדינה הקפיטליסטית-חזירת' של ישראל בקיץ 2020: פערים גדלים והולכים ברמות ההכנסה בין העשירון העליון לבין העשירון התחתון, פערים גדולים בתחומי הדיור וההשכלה, בעיקר בין הפריפריה למרכז הארץ, חולשה מתמשכת בכל תחומי החיים של החברה הערבית, גידול ברמות הפשיעה בקרב אוכלוסיות מוגדרות, עושר מנקר עיניים של 'נבחרי ציבור' (אהוד ברק כבר אמרנו?) לעומת הרחבת מעגל העניים, משכורות עתק דווקא בקרב מנהלים במגזר הציבורי, הזנחה פושעת של נכים, קשישים וניצולי-שואה, רווחים עצומים של הבנקים וחברת-הביטוח ומעל כל אלה מרחף לאורך זמן רעיון ההפרטה של נכסים ומפעלים בבעלות המדינה.

אלה סימנים מובהקים של 'חזירות קפיטליסטית' המנוגדת תכלית הניגוד לרעיונות הסוציאל-דמוקרטים עליהם קמה המדינה והם מובילים בהכרח למערכות פרטיות בתחומי החינוך, הבריאות ('רפואה פרטית ושחורה') ובעתיד הלא-רחוק גם בתחומים נוספים (משפט? צבא?).

האם יש לנו סיכוי לשנות את המגמה ההרסנית הזאת ולחזור למקורות הסולידריות החברתית של הסוציאל-דמוקרטיה?

לצערנו התשובה שלילית משום שישראל בחרה ביודעין בדרך להתנהל בהתאם לעקרונות 'הקפיטליזם החזירי' ועל כך כבר נאמר כי כל אחד מקבל את מה שמגיע לו...

מהסיבה הזאת, אני כסוציאל-דמוקרט, מרגיש כאילו הייתי שבוי במדינה ולא נותר לי אלא להשלים עם כך שאין לי סיכוי להשתחרר.

עגל-הזהב של הדולר הפך את ישראל ממדינה סוציאל-דמוקרטית למדינה חזירת-קפיטליסטית