איך הפכה מערכת-החינוך ל'בייבי-סיטר של ילדינו ?

בעוד זמן קצר אמורה להיפתח שנת-הלימודים הבאה תחת אילוצי נגיף-הקורונה, אף על-פי שעדיין רב הנסתר על הברור בכל הקשור להתארגנות גני-הילדים ובתי-הספר. גם אם נניח מתוך אופטימיות זהירה שאכן ב-1 בספטמבר תתחיל שנת-הלימודים, חלקה מרחוק וחלקה בימים ובשעות שונות וגם אם יצליח משרד-החינוך במשימה שהציב לעצמו לגייס 13 'עוזרי הוראה'חדשים בזמן הנקוב, ברור לכל מי שיש לו ילדים מבית-הספר היסודי ועד כיתה-יב', כי למעשה לא חל שום שינוי מהותי בתהליך העובר על 'מערכת החינוך' בישראל וזאת משום שבתי-הספר בארץ היו כבר מזמן לסוג של 'בייבי-סיטר' עבור הילדים וההורים כאחד.

יכול להיות שהקביעה הזאת אינה פופולרית ואפילו תעורר כעס בקרב מורות, מורים ומנהלים, אבל מן הראוי לבחון את המציאות בה מתנהלת מערכת-החינוך כדי להבין שמדובר בהגדרה קולעת, שלמצער גם אינה מבשרת טובות.

בשנות ה-60 של המאה שעברה זכיתי ללמוד בבתי-ספר שונים בהם היו מרבית המורים והמורות בראש ובראשונה אנשי-חינוך. הם הקדישו את כל משאביהם ויכולותיהם לחנך את התלמידים, להעניק להם כלים חינוכיים במטרה להפוך אותם לאנשים מועילים, בעלי-ערכים, זהות ישראלית-יהודית וסיכוי ממשי להיות גם בוגרים מחונכים ובעלי מידות טובות ונכונות לעשות למען הכלל תוך גלוי סולידריות חברתית. רק במקביל לתפקיד החשוב והמרכזי הזה, עסקו אז המורים והמחנכות בהקניית ידע במבחר המקצועות (שחלקם כבר נעלם...) ומכאן האבחנה הברורה שאפיינה בזמנו את ההוראה: החינוך קדם ללימודים!.

הדגש על החינוך בבתי-הספר, החל מיסודי וכלה בתיכון, בוצע על-ידי המורים בהדרגה וככל שהעפילו התלמידים לכיתות גבוהות יותר, כך גדל גם מנת חלקו של החינוך, במקביל כמובן ללמידת המקצועות השונים אבל תמיד זכה בעדיפות ראשונה. אפשר היה ללמד מתמטיקה או תנ"ך וספרות עברית גם טרם בוא ' ד"ר גוגל' לעולם ובאמצעים שנראים היום פרימיטיביים (בחלקם בצדק) ואפילו להטיל שעות ארוכות של שיעורי-בית על התלמידים להרחבת הידע שלהם ואף לחייב אותם בעת חופשת-הקיץ להתמודד עם חוברות מיוחדות לעבודה בחופש-הגדול, אבל קשה הרבה יותר היה לעסוק בחינוך התלמידים ובהקניית היסודות לעתידם כבני-אדם מחונכים ובמלאכה הקשה הזאת עסקו אז מרבית המורות, המורים ומנהלי בתי-הספר.

צריך גם לזכור כי באותן שנים לא כל-כך רחוקות, היה גם מעמדם של ההורים שונה בתכלית מאשר במציאות הקיימת כיום. הורים לעולם העניקו גבוי למורים ולמחנכים מול התלמידים ונזהרו מאוד לא להתערב יתר על המידה במתרחש בבית-הספר. וועדי-הורים העניקו למורים תחושה של שותפות בעיצוב הילדים ולא העלו בדעתם להתנגח בהנהלת בית-הספר, או חלילה להתערב בשיקולי המחנך במיוחד כאשר התעוררו בעיות משמעת. ההורים היו למעשה החוליה המשלימה של מערכת-החינוך מתוך עמדה תומכת ומסייעת וכך גם נשמר אותו תפר גס בין החינוך לבין הלימודים והקניית הידע לתלמידים, הודות לעמדתם של מרבית ההורים.

הליברליזם הדמוקרטי הביא לכך שגם התלמידים למדו לדעת כי מגיעות להם 'זכויות' ועד מהרה גם ידעו כיצד לעמוד עליהן מול הנהלות בתי-הספר, עד כדי איום בהשבתת הלימודים תחת הסיסמא של 'מגילת זכויות התלמיד'. לכך יש להוסיף את הוויתורים המפליגים בבתי-ספר רבים בנושאי המשמעת, תלבושת-אחידה ואפילו ענישה, שזכתה לביקורת נוקבת מהורים מיליטנטיים ו'שוחרי דמוקרטיה'.

אלא שמאז התחלפו עשרות רבות של שרי-חינוך, המערכת עברה שינויים רבים ומפליגים, הטכנולוגיה החדשה הפכה את המציאות לשקופה ומערכת-החינוך הפכה במרוצת השנים למערכת לאספקת מידע וידע כשהיא מוותרת מראש על תפקידה כגורם מחנך.

איך קרה הדבר? מה הביא את המערכת שמתוקף הגדרתה (גם בחוק!) אמורה להעניק חינוך למערכת העוסקת רובה ככולה רק בהקניית ידע ומידע וגם זאת באופן מוגבל נוכח התפתחות הטכנולוגיה והפיכת מאגרי המידע לנגישים לכל תלמיד?

התשובה מורכבת למדי אבל בהחלט אפשר לצייר את קווי-המתאר שלה.

נראה כי השינוי החל כאשר הפכה תעודת-הבגרות לחזות הכל והתחיל המירוץ המטורף לא רק אחרי ציונים גבוהים, אלא גם לתחרות לא הוגנת בין התלמידים לבין עצמם ובין בתי-הספר השונים, שלא לדבר על השיטה לפיה דאגו בתי-הספר לסנן מראש את מי שנראה להם כחסר סיכוי לצלוח את בחינות הבגרות.

התופעה הזאת הפכה מהר מאוד את בתי-הספר ל'מפעל לציונים' וכל כובד המשקל עבר להצלחה הנדרשת בבחינות הבגרות, כמדד ליכולתו של בית-הספר לעמוד בדרישות המערכת וגם להתמודד עם ציונים ומדדים בהשוואה לנעשה במדינות אחרות.

כאשר תעודת-הבגרות והמרדף היקר אחרי ציונים גבוהים (מה שכמובן העמיק עוד יותר את הפער בין תלמידים חלשים לאחרים ולא פעם גם על רקע כלכלי ומגזרי) היה למטרה המרכזית של בתי-הספר וכאשר האקדמיה הבינה כי כבר אין לסמוך כל-כך על התעודה הנכספת והציבה בפני בוגרי בתי-הספר משוכות גבוהות יותר להתקבל לאוניברסיטאות, ברור וטבעי היה שלא יוותר פנאי לעסוק בחינוך שהרי הוא לא מדיד(!) ולא מקבלים עליו 'בונוסים' במבחנים.

התוצאה הבלתי נמנעת הייתה בהעברת כובד המשקל-הסגולי של המערכת כולה מהיסוד החינוכי שלשמו קמה ונוסדה לעולם-תוכן שמחייב כמעט רק השקעה בהישגיות ואפילו הצטיינות ברכישת ידע ומכאן ואיך הפכו המחנכים לאנשי-הוראה.

אלא שגם בתהליך הזה חלו שינויים, מרביתם לא תמיד לטובה. כך למשל נפגע אנושות מעמדו של המורה או מעמדה של המורה וזאת משתי סיבות עיקריות: בעידן שקדם לטכנולוגיה המתקדמת ולנגישות בלתי מוגבלת למידע, היו המורים בבחינת סמכות עליונה גם בכל הקשור לעולם-התוכן הנדרש וכל מוצא פיהם היה בבחינת 'כזה ראה וקדש', כאשר תלמידים לא העלו בדעתם לערער על נכונות המידע שקיבלו מהמורים. כל הגישה הזאת עברה שינוי מהותי מרגע שהתאפשר לתלמידים לבדוק בלחיצת מקש אחת את הדיוק והאמינות של המידע שקיבלו מהמורים באמצעות 'ויקיפדיה' או 'גוגל' או פלטפורמות נוספות (מבלי הצורך כמובן להגיע לשם כך לספרייה) ומכאן נפתח הפתח להטלת ספק בידע של המורים ואם חלילה התברר כי מורה לא דייקה או טעתה במידע שנמסר לתלמידים, נפגעה באופן קשה רמת האמון והאמינות של המורה. המצב החדש הזה דרש מהמורות והמורים הרחבת ידע ושליטה בפרטי הפרטים שמסרו לתלמידיהם, עניין שהעמיס עליהם עוד יותר וגרם ליצירת מתח בינם לבין התלמידים, מחשש שמא יתברר כי הם לא שולטים בעצמם בחומר הנלמד.

עד מהרה מצאו המורים את עצמם בסוג של מלכוד לא מוכר כאשר נמצאו בין הפטיש של ההורים המעורבים יתר על המידה בנעשה בבתי-הספר, לבין הסדן של תלמידים המפקפקים בידיעותיהם, כאשר כל העת מרחפת מעליהם הסכנה שמא לא יעמדו בהישגים הנדרשים על-ידי משרד-החינוך וגם יפגרו אחרי בתי-ספר אחרים במירוץ המטורף אחר תעודות-בגרות וציונים גבוהים.

המציאות שנוצרה כתוצאה מכל אלה גרמה לכך שלמרבית המורות והמורים כלל לא נותרו זמן ומשאבים לעסוק בחינוך והם מצאו עצמם מרוכזים בעיקר בהנחלת מידע וידע לתלמידיהם להשגת המטרה הנכספת של 'זכאות לבגרות'. לתוך כך צריך כמובן להוסיף את הגדלת הפערים בין תלמידים חלשים לאחרים, כאשר הראשונים סובלים גם מחוסר תשומת-לב כנדרש משום הלחץ העצום שמופעל על ספקי-המידע לעמוד בדרישות המערכת ולהציג לראווה ממוצע גבוה של ציונים.

אלא שבכך לא די משום שהמציאות חייבה את המורות והמורים להתמודד גם עם נושאים חינוכיים כאשר נזעקו לטפל בבעיות שעד לפני שנים אחדות נמצאו בשוליים והיו כעת לחלק מן השגרה: תלמידים גילו את האלכוהול ואת הסמים (הקלים בהתחלה), חלקם לא התבייש לעסוק גם בוונדליזם כלפי רכוש ציבורי, אחרים נגררו גם להטרדות מיניות ובאחרונה לתופעה ה'שיימינג' ברשתות-החברתיות וכך נאלצו ספקי-המידע להתערב במקום שנועד מלכתחילה להורים.

כאשר מעמד המורה נשחק בעיני הורים ותלמידים כאחד וכאשר עיקר תפקידם היה ברבות השנים לספק את הידע הנדרש לתלמידים למען ההישגיות הנדרשת בציונים, על רקע תחלופה מתמדת של שרים ומנכ"לים במערכת, מה הפלא שנאלצו לזנוח את תפקידם כמחנכים ועסקו בכך רק בנסיבות החריגות שפרטנו.

ההוראה הפכה איפוא לסוג של מקצוע בעל קווי-מתאר חדשים, כשהיא נטולת תפקיד החינוך וזאת מתוקף הנסיבות שגרמו לכך ולא חלילה מבחירה מודעת של המורים שהיו כאמור ל'ספקי-מידע' או בלשון חריפה יותר ל'בייבי-סיטרים' של ילדינו.

מי שתולה תקוות שווא בשינוי שאולי יתחולל במערכת אספקת-המידע (ולא מערכת-החינוך) כדאי מאוד שיתעורר מהזיותיו משום שכבר תחילת שנת הלימודים הקרובה, בחסות נגיף הקורונה, מצביעה על כך שאין בעתיד הנראה לעין שום סיכוי להחזיר את המערכת ואת בתי-הספר למלא את התפקיד החינוכי שהצדיק בעבר את קיומם. ההפך הוא הנכון: 'המתווה' של המשרד לאספקת-ידע (המכונה עדיין משרד-החינוך...) מבשר על 'לימודים-מרחוק', על שהות בבתי-הספר במשך מספר ימים מועט בשבוע, על למידה ב'קפסולות' או בקבוצות נפרדות ובעצם בסוג של ניתוק מתמשך בין התלמידים לבין ספקי-המידע שלהם. לכך אפשר להוסיף כמובן את צמצום בחינות-הבגרות ל-6 מקצועות בלבד והנה מתכון בדוק לשנה בה יתקיימו הלימודים לפחות בחלקם במתכונת מצומצמת ודלילה ועל רקע זה צריך שוב לחדד את השאלה: איך וכיצד יצליחו המורים למצוא את הכלים, הזמן והמשאבים, לעסוק אפילו למראית-עין בחינוך?!

התשובה ברורה והיא המשך ישיר להזנחה המתמשכת של מרכיב החינוך במשוואה של המערכת הנושאת לשווא את תואר 'משרד החינוך'. הצרה היא שאפילו באופק לא נראה סיכוי קלוש להחזיר עטרה ליושנה ועוד לא אמרנו אף לא מילה אחת על המגמה להקמת מערכת-חינוך פרטית, שניצניה כבר הכו שורשים במקומות שונים (לעשירים בלבד כמובן) ואשר בבוא העת (ובקרוב) תהא חלופה הולמת למערכת שעברה מחינוך לאספקת-ידע בלבד. אגב למערכת-החינוך הפרטית שתתרחב על רקע המציאות העגומה השוררת במערכת הממלכתית, יגיעו טובי המורים ואנשי-החינוך בזכות שכר הולם ותנאים שיאפשרו להם לבטא את יכולתם לא רק בהנחלת מידע לתלמידים אלא בעיקר גם בחינוכם.

התוצאה העגומה תהא כמובן בקיומן של שתי מערכות בישראל: האחת ממלכתית, זאת שתמשיך לספק-ידע לתלמידיה הפחות עשירים ואילו השנייה פרטית, מתקדמת ובעלת יכולת מוכחת לא רק להביא את תלמידיה להישגים גבוהים אלא בראש ובראשונה לחנך אותם.

המשרד לאספקת מידע לתלמידים זנח את החינוך ובסופו של דבר יישאר ריק מתלמידים.