למה צריכה המדינה לממן תאטרון וקולנוע ?
'התאטרון הלאומי הבימה' נקלע בפעם המי יודע-כמה לקשיים כספיים והתוצאה המעשית הייתה הפעם בשביתה שהכריזו 200 עובדי התאטרון ו-50 השחקנים. העילה לשביתה הזאת נעוצה בהלנת-שכר, באי-תשלום משכורות ומדובר לא רק בביזיון מביש, אלא גם בעבירה על החוק, שהרי אין לעלות על הדעת לדרוש מאנשים להמשיך לעבוד (גם משחקנים...) מבלי לשלם להם שכר, שלא לדבר על הפרשה לפנסיה ודאגה לשאר הזכויות הסוציאליות המעוגנות בחוק. השביתה של אנשי 'הבימה' יותר מאשר מוצדקת ויש לקוות שמישהו יתעורר מהר וידאג ראשית לכל לשלם לעובדים ולשחקנים את משכורותיהם.
השבוע קבע נשיא בית-המשפט המחוזי איתן אורנשטיין כי הנהלת התאטרון תושעה, אבל התאטרון לא יפורק כדי למנוע פיטורים ובתוך כך עמד על היקף החובות העצומים של 'הבימה' שהגיעו כבר ליותר מ-75 מיליון ש"ח (!) בעוד העובדים והשחקנים לא קיבלו משכורות מאז חודש ספטמבר.
אלא שמאחורי הפרשה העגומה הזאת מסתתרת שאלה עקרונית שמסיבות שונות לא מרבים לדון בה והיא: מדוע צריכה מדינת-ישראל לממן פעילותם של תאטראות, כמו גם לתמוך על חשבון-הציבור בהפקה של סרטי-קולנוע? האם לא הגיע הזמן להפסיק את הזרמת מיליוני השקלים לתאטרון ולקולנוע בארץ ולהפנות לפחות חלק מסכומי-העתק הללו לטובת תחומים אחרים?
יש מקום וצורך לתמוך בספריות-ציבוריות ואף להתאים אותן לעידן החדש של שנת 2019 ואותם הדברים אמורים בתמיכה הנדרשת במוזיאונים-לאומיים (לא פרטיים!) האוצרים פריטים ואוספים המייצגים תרבות ישראלית ומורשת יהודית. הצורך הזה מתחייב מתוך השאיפה הלגיטימית של המדינה לחזק את מוסדות התרבות שלה, אבל נראה כי במהלך השנים מישהו התבלבל והחליט כי תפקיד המדינה לממן תאטראות וקולנוע על חשבון הציבור.
'ההצגה חייבת להמשך'?
הסיפור של 'תאטרון הבימה' שנוסד בשנת 1917 ואשר החל משנת 1958 הוכרז משום מה כ'תאטרון-הלאומי', מהווה דוגמה מאלפת לתופעה המוזרה הזאת, במיוחד על רקע ההיסטוריה הלא-מחמיאה של המוסד הזה. כבר עם ההכרזה ההיסטורית בדבר ' התאטרון הלאומי' הוא זכה לקבל מענק כספי שנתי של 100 אלף ל"י (1.2 מיליון ש"ח בערכים של היום).
בשנת 1995 כמעט שקרס 'התאטרון הלאומי' בגלל ניהול כושל שהוביל לחוב של 28.7 מיליון ש"ח אבל מאחר ש'ההצגה חייבת להימשך', זכה התאטרון במענקי-סיוע בסך 15.7 מיליון ש"ח ועוד הלוואה של 12 מיליון ש"ח בתמורה לנקיטת צעדי-ייעול.
אלא שמנהלי 'הבימה' הבינו כפי הנראה כי יש 'פרה חולבת' והמשיכו בשלהם, כך שמשנת 2002 ועד שנת 2012 נרשמה בדו"חות הכספיים של 'התאטרון הלאומי' 'אזהרת עסק-חי' בנוסף לחוב של 42 מיליון ש"ח.
ההצגה של 'הבימה' נמשכה גם אחרי שנחתם הסכם-הבראה נוסף והתאטרון קיבל שוב מענק ממשלתי בסך 6.5 מיליון ש"ח ועוד 'מחילה' על חובות בסכום של 18.5 מיליון ש"ח(!), בתמורה ל'צעדי ייעול', אבל הצעדים הללו הובילו רק לקבלת עוד מענקים, הלוואות ומחיקת חובות בסדר גודל של 23.8 מיליון ש"ח וגם כשירד המסך על המערכה הזאת, עדיין נותר חוב של 10 מיליון ש"ח.
ראוי לא לשכוח כי הבניין המפואר של התאטרון עלה למשלם המסים יותר מ-100 מיליון ש"ח, כספים של המדינה ועיריית תל-אביב/יפו, אבל ההנהלה לא התרשמה מזוטות כאלה ודאגה כי 'ההצגה תימשך בכל מחיר' שהרי תמיד נמצא מי שדואג לשלם את החובות ולחלץ את התאטרון מעוד בור אליו נכנס.
בשנת 2015 פנה שוב התאטרון למשרד-התרבות וביקש להקדים הזרמת המימון 'שמגיע' לו כדי שיוכל לעמוד בתשלומי השכר של חודש יולי 2015 וכך עשה גם בחודש נובמבר ובחודש דצמבר. משרד-התרבות נענה משום מה לכל הבקשות הללו, אבל מצד שני דחה בקשות דומות של תאטראות אחרים ללא כל הנמקה.
עיון בדו"ח החמור של מבקר-המדינה בנושא זה, מגלה כי המבקר הטעים כי " בקשות דומות נמשכו לאורך השנים מחודש פברואר 2016 ועד חודש ינואר 2018 והפרטים לעיל מעידים על חוסר יכולתו של התאטרון לממש היעדים שנקבעו בהסכמי-ההבראה כתנאי לקבלת סיוע מהמדינה ומתחילת 2016 הוא גם מתקשה לשמור על איזון תקציבי ולפעול באופן שוטף ועדיין לא פתר את בעיית הגרעון-הציבורי".
מבקר-המדינה הציג בלשונו המכובסת תמונת-מצב עגומה לפיה, יש 'לתאטרון הלאומי' חובות לקופות-פנסיה, גמל והשתלמות, כמו גם חובות לארגוני-עובדים, ההסתדרות-הכללית וארגון-השחקנים, חובות נוספים למס-הכנסה, לביטוח-לאומי, ליוצרים ולשחקנים, ליוצרים בחו"ל ומעל לכל לבנקים ובראשם לבנק-לאומי לישראל.
בהמשך דברי מבקר-המדינה נכתב כי 'אין יעדים ותפוקות הנדרשות מתאטרון-לאומי בהתאם למטרות שאישר בזמנו בית-המשפט העליון' וכי 'יש צורך להפעיל בהקדם תכנית התייעלות לשיפור יכולת פירעון ההתחייבויות הכספיות" ולבסוף קבע המבקר כי משנת 2011 ועד שנת 2014 הסתכמה הזרמת הכספים של המדינה ל'תאטרון הלאומי הבימה' בסכום של 120 מיליון שקלים-חדשים !!!
כל הדברים הללו הובילו כידוע למשבר האחרון אליו נקלע התאטרון ואשר גרר את השביתה ואת הצעדים המשפטיים שננקטו השבוע. במבט לאחור ברור כי כל המהלכים התמוהים הללו היו נמנעים מזמן אילו לא מיהרה המדינה, באמצעות משרד-התרבות, לפתור כל פעם מחדש את הבעיות הכספיות של התאטרון ואילו היה למישהו האומץ והשכל-הישר, פשוט לסגור לתאטרון הזה את הברז הדולף מכיסי משלם-המסים.
מימון מיותר לקולנוע הישראלי
אבל הסיפור של 'הבימה', למרות היותו בכותרות, משקף נאמנה את המדיניות הממשלתית בכל הקשור לתמיכתה בתאטראות בישראל. בשנת 1953 הוקמה 'אומנות לעם' על-ידי 'הסתדרות-העובדים' והיה זה תאטרון למעברות ולעיירות-הפיתוח. החל משנת 1966 הוחל במימון חלקי של הפרויקט על-ידי הממשלה ומאז 1973 התווספו לכך גם מוזיקה, מחול, אמנות-פלסטית, ספרות וקולנוע. המדינה המשיכה לממן את הפעילות התרבותית ובשנת 2004 הגיע תקציבה ל-45 מיליון ש"ח. בין השנים 2007-2009 נכנסה 'אמנות לעם' לקשיים כספיים שהובילו לסגירת שעריה עד אשר נפתחה במקומה 'תרבות לישראל' שהחזיקה מעמד עד שנת 2016 ונסגרה אף היא.
במקביל לכל אלה זכו לפחות 3 תאטראות ערבים למימון מהמדינה ובהם 'התאטרון הערבי ביפו' שבשנת 2017 עמד בפני סגירה, נוכח פעילותו 'התרבותית' בתמיכה והסתה לטרור.
התאטרון הערבי של 'בית הגפן' בחיפה זכה גם הוא למימון מטעם משרד החינוך-והתרבות ועיריית חיפה ואילו התאטרון הערבי 'אל מידאן', זכה לקבל כמיליון ש"ח בשנה, מה שלא הפריע לו להעלות הצגות נגד מדינת-ישראל, עד שניצל ברגע האחרון מסגירה הודות להחלטת בג"צ.
מיותר כמובן לעמוד על האבסורד הכרוך במימון תאטראות ערבים העוסקים בהסתה נגד המדינה שמממנת אותם,
לציבור חובבי האומנויות מגיע הטוב ביותר אבל לא על חשבונו !
אבל הדבר מחריף את השאלה העקרונית שעוברת כחוט-השני מפרשת 'הבימה' עבור בתאטראות אחרים שנהנים מכספי משלם-המסים וכלה במימון תאטרון ערבי מסית: למה בכלל צריכה המדינה לממן תאטרון?
מי שרוצה להפיק ולביים הצגות, מוזמן לעשות זאת בכוחותיו ומשאביו ולהתחרות בשוק החופשי על קהל חובבי התאטרון. מי שרואה עצמו שחקן תאטרון או במאי, מוזמן להציג מחזות לעיני שוחרי המדיה הזאת ולמכור את התוצרת שלו לכל המעוניין ואפילו לגבות מחירים כאוות נפשו על הכרטיסים שימכור. הצגות תאטרון הם בידור לצרכנים וכל העוסקים בתחום הזה מוזמנים כאמור להתחרות על אהדת הקהל וכיסו מבלי לגרור את המדינה לממן את שאיפותיו האמנותיות, שלא לדבר על הקצאת כספי-ציבור למימון חובות מצטברים. ממש כפי שציירים או פסלים מנסים למכור את יצירותיהם בשוק החופשי באופן עצמאי, הגיע הזמן שכך יעשו גם כל העוסקים בתאטרון ויואילו בטובם להינתק מעטיני הפרה החולבת של כספי הציבור.
בדיוק אותם הדברים נכונים גם לענף הקולנוע הישראלי.
ב-3 בפברואר 2009 החליט משרד-התרבות להעביר תמיכה לקולנוע הישראלי עד שנת 2013 בסכום של 67 מיליון ש"ח לכל שנה (בסך-הכל 335 מיליון ש"ח!) ואילו ב-13 במאי 2013 נחתם הסכם חדש ולפיו יעביר משרד-התרבות עד שנת 2018 סכום של כ-80 מיליון ש"ח כל שנה, או אם תרצו סכום-עתק של כ-480 מיליון ש"ח עבור כל התקופה!
תקציב מנהל-התרבות עמד בשנת 2018 על 860 מיליון ש"ח ומהנתונים הללו עולה כי כמעט מחצית הסכום הזה הועבר לתמיכה בקולנוע הישראלי. יש לזכור כי קבלת מימון מקרנות-קולנוע היא תנאי ליצירת סרט בישראל וכי בעשור האחרון הופקו בארץ 300 סרטים עלילתיים באורך מלא ורק שניים מהם לא קיבלו מימון ממשלתי כלשהו.
מאז 'חוק הקולנוע' משנת 2000 הועברו 45 מיליון ש"ח לטובת הקולנוע העלילתי וקצרה היריעה מלתאר כיצד בוצעה העברת הכספים הללו ועל-ידי מי, אבל ברור כי לגורמים הללו ניתן שיקול דעת עצמאי ובלעדי להקצאת כספי-המדינה לטובת תמיכה בקולנוע הישראלי. לא צריך להיות מומחה לכלכלה כדי לחשוב מה אפשר היה לעשות במשרדי הבריאות והרווחה בסכומי-העתק שהועברו עד כה לתאטרון ולקולנוע.
מי שרוצה להפיק ולביים סרטים עלילתיים באורך מלא, מוזמן להשיג את הכסף לתחביבו מגורמים פרטיים, ממשקיעים, פילנטרופים ומבעלי-הון, בדיוק כפי שקורה בעולם המערבי ולא להיות סמוך על שולחנה של הקופה-הציבורית בישראל. מי שרוצה לעסוק בקולנוע, שיואיל בטובו לצאת לשוק החופשי ולאחר שימצא מקורות מימון פרטיים, שינסה למכור לציבור את יצירתו הקולנועית ושירוויח ככל האפשר ובלבד שלא יצפה יותר מאיתנו לספק את שאיפותיו הקולנועיות באמצעות מימון ציבורי.
במקביל וכאמור אנחנו בעד הרחבת התמיכה הכספית לספריות-עירוניות ולמוזיאונים ישראלים כחלק מחיזוק התרבות המקומית, המהווה חלק בלתי נפרד מן המורשת היהודית-ישראלית, אבל בכל הקשור לתאטרון ולקולנוע, הגיע הזמן להפסיק את חגיגת-הבזבוז הזאת.
Comments